מִדִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם נִלְמַד: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא. וַאֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לָא קָאָמַר אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי, אֲבָל מְסַיְּימִי קְרָאֵי – דָּרְשִׁינַן קַל וָחוֹמֶר, מִשּׁוּם מַאי – לָאו מִשּׁוּם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דָּרְשִׁינַן?

מדברי שניהם, גם תנא קמא וגם ר׳ שמעון המעדיפים פריקה, נלמד כי ההתחשבות בצער בעלי חיים הוא מצוה דאורייתא [מן התורה]. ואפילו ר׳ שמעון לא קאמר [אמר] שצריך כתוב מיוחד לפריקה, אלא משום דלא מסיימי קראי [שאין הכתובים מבוררים], אבל אילו היו מסיימי קראי [הכתובים מבוררים] דרשינן [היינו דורשים] קל וחומר, משום מאי [מה] מה הבסיס לקל וחומר זה? לאו [האם לא] משום צער בעלי חיים דרשינן [דורשים אנו] אותו?

דִּלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס. וְהָכִי קָאָמַר: וּמַה טְּעִינָה דְּלֵית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ודוחים: דלמא [שמא] משום דאיכא [שיש] חסרון כיס בפריקה. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדבר: ומה טעינה דלית [שאין] בה חסרון כיס — חייב, פריקה דאית [שיש] בה חסרון כיס, לא כל שכן!

וּטְעִינָה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן כִּיס? מִי לָא עָסְקִינַן דְּאַדְהָכִי וְהָכִי בָּטֵיל מִשּׁוּקֵיהּ, אִי נַמִי אָתוּ גַּנָּבֵי וְשָׁקְלִי כָּל מַה דְּאִיכָּא בַּהֲדֵיהּ.

ודוחים: ו כי טעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה דאדהכי והכי בטיל משוקיה [שבין כך ובין כך עד שימצא לטעון יתבטל משוקו] ולא יהיה לו למי למכור את סחורתו, אי נמי אתו גנבי ושקלי [או גם כן יבואו גנבים ויקחו] כל מה דאיכא בהדיה [שיש עמו], ונמצא שקל וחומר זה אין בו ממש.

תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, דְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר [עַל] מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – מַשְּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. לָאו מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר זָקוּק לוֹ? מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא?

ומביאים ראיה נוספת, תדע שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של המשנה: ר׳ יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו, על החמור, יתר על משאו הראוי לו לפי בריאות גופו — אין זקוק לו, שנאמר ״רובץ תחת משאו״ (שמות כג, ה) ומשמע — משאוי שיכול לעמוד בו. לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי אפילו כך זקוק לו לסייע בפריקתו? מאי טעמא [מה טעם] הדבר? לאו [האם לא] משום שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא?

דִּלְמָא בְּ״תַחַת מַשָּׂאוֹ״ פְּלִיגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״ – מַשְּׂאוּי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ, וְרַבָּנַן סָבְרִי: לָא דָּרְשִׁינַן ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״.

ודוחים: משם אין ראיה, דלמא [שמא] ב פירוש הכתוב ״תחת משאו״ פליגי [חלוקים הם], שר׳ יוסי סבר: דרשינן [דורשים אנו] ״תחת משאו״, וכוונתו: משא הראוי לו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא דרשינן [אין אנו דורשים] ״תחת משאו״ באופן זה.

תֵּדַע דְּצַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרַיְיתָא, דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר לוֹ הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה לִפְרוֹק – פְּרוֹק, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״עִמּוֹ״. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, מַה לִּי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ, וּמַה לִּי כִּי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ?

ולהיפך, תדע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא [אינו מן התורה], דקתני רישא [ששנה בראשה] של המשנה: הלך בעל החמור וישב לו ואמר לו למסייע הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק — פטור מלפרוק, שנאמר ״עמו״. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם איתיה למריה בהדיה [ישנו בעליו עמו], ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה [אם אין בעליו עמו]? הלא צערו על בעלי חיים אינו משתנה על ידי כך!

לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, מִי סָבְרַתְּ פָּטוּר פָּטוּר לְגַמְרֵי? וְדִלְמָא: פָּטוּר – בְּחִנָּם, וְחַיָּיב – בְּשָׂכָר. וְהָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: כִּי אִיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבַד גַּבֵּיהּ בְּחִנָּם, וְכִי לֵיתֵיהּ לְמָרֵיהּ בַּהֲדֵיהּ – עֲבַד גַּבֵּיהּ בְּשָׂכָר, וּלְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא.

ומשיבים: לעולם תפרש כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם מי סברת [האם סבור אתה] שמה שאמרו ״פטור״ כוונתו פטור לגמרי? ודלמא [ושמא] הכוונה פטור לעשות בחנם, וחייב לעשות, אבל מותר לו לגבות ממנו שכר. והכי קאמר רחמנא [וכך אמרה התורה]: כי איתיה למריה בהדיה [כאשר ישנו בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה [וכאשר אין בעליו עמו] — עבד גביה [עשה עמו] בשכר, ולעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה].

(סִימָן: בֶּהֱמַת בֶּהֱמַת אוֹהֵב שׂוֹנֵא רַבְצָן)

(סימן לראיות הבאות: בהמת, בהמת, אוהב, שונא, רבצן).

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: בֶּהֱמַת נָכְרִי מְטַפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי מְטַפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרַיְיתָא, אַמַּאי מְטַפֵּל בָּהּ כְּבֶהֱמַת יִשְׂרָאֵל? הָתָם מִשּׁוּם אֵיבָה.

ומציעים עוד, לימא מסייע ליה [האם נאמר שנסייע לו] שצער בעלי חיים מן התורה, ממה ששנינו בברייתא: בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל לענין פריקה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא הוא — משום הכי [כך] מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת [אומר אתה] כי צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] מטפל בה כבהמת ישראל? ומשיבים: התם [שם] אינו עושה זאת משום מצוה, אלא משום איבה, שכדי שלא תיווצר איבה בין יהודים וגויים, עוזר גם לגויים, אבל לא משום חובת המצוה.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּקָתָנֵי: אִם הָיְתָה טְעוּנָה יֵין נֶסֶךְ – אֵין זָקוּק לָהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לָאו דְּאוֹרַיְיתָא – מִשּׁוּם הָכִי אֵין זָקוּק לָהּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּאוֹרַיְיתָא – אַמַּאי אֵין זָקוּק לָהּ? הָכִי קָאָמַר: וּלְהַטְעִינָהּ יֵין נֶסֶךְ – אֵין זָקוּק לָהּ.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, דקתני [ששנה שם]: אם היתה הבהמה טעונה בה יין נסך (שהוא איסור הנאה) — אין זקוק לה ואינו צריך לעזרו. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא [נניח אם אומר אתה שצער בעלי חיים לא מן התורה] הוא — משום הכי [כך] אין זקוק לה, לפי שיש כאן צד איסור, אלא אי אמרת דאורייתא [אם אומר אתה כי מן התורה] מצווה על צער בעלי חיים, אמאי [מדוע] אם כן אין זקוק לה? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: ולהטעינה יין נסך — אין זקוק לה כי אין בכך צער בעלי חיים, וגם איבה אין כאן, כיון שיכול לומר לגוי שבדבר של איסור אינו רשאי לסייע לו.

תָּא שְׁמַע: בֶּהֱמַת נָכְרִי וּמַשְּׂאוּי יִשְׂרָאֵל – ״וְחָדַלְתָּ״. וְאִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, אַמַּאי ״וְחָדַלְתָּ״? ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ מִבָּעֵי לֵיהּ! לְעוֹלָם צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, הָתָם בִּטְעִינָה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקום אחר: בהמת גוי ומשאוי של ישראל — על כך נרמז בכתוב ״וחדלת מעזוב לו״ (שמות כג, ה) כלומר, יכול אתה שלא לעזור. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, אמאי [מדוע] אם כן אתה נותן לו את האפשרות של ״וחדלת״? הלא ״עזב תעזב״ מבעי ליה [צריד היה לו] לומר! ומשיבים: לעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, ואולם התם [שם] מדובר בטעינה, שאין בה צד צער בעלי חיים.

אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: בֶּהֱמַת יִשְׂרָאֵל וּמַשְּׂאוּי נָכְרִי – ״עָזֹב תַּעֲזֹב״. וְאִי בִּטְעִינָה, אַמַּאי ״עָזֹב תַּעֲזֹב״? מִשּׁוּם צַעֲרָא דְּיִשְׂרָאֵל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, ששנינו: היתה זו בהמת ישראל ומשאוי גוי — ״עזב תעזב״. ואי [ואם] בטעינה, אמאי [מדוע] יש בכך ״עזב תעזב״? ומשיבים: מצוה היא שם משום צערא [צער] הישראל שהוא שותף בדבר.

אִי הָכִי אֲפִילּוּ רֵישָׁא נַמִי! רֵישָׁא בְּחַמָּר נָכְרִי, סֵיפָא בְּחַמָּר יִשְׂרָאֵל. מַאי פָּסְקַתְּ? סְתָמָא דְּמִלְּתָא, אִינִישׁ בָּתַר חַמָּרֵיהּ אָזֵיל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי [בתחילה גם כן] יש לעזור משום צערו של ישראל שהוא שותף בדבר! ומשיבים: רישא [ראשה] של הברייתא מדובר בחמר גוי, סיפא [הסוף] בחמר ישראל. ותוהים: מאי ומה] פסקת, מה חתכת להחליט כי דווקא במקרה הראשון מדובר בגוי ובסוף בישראל, מה ההוכחה בדבר? ומשיבים: סתמא דמלתא [סתמו של דבר] איניש בתר חמריה אזיל [אדם אחד חמורו הוא הולך] ולכן, אם היתה זו בהמת גוי — מן הסתם גם החמר גוי הוא, ולהיפך בבהמת ישראל החמר מן הסתם ישראל.

וְהָא ״וְחָדַלְתָּ״ וְ״עָזֹב תַּעֲזֹב״ בִּפְרִיקָה הוּא דִּכְתִיבִי!

על ההסבר שבברייתא זו מדובר בטעינה מקשים מצד אחר: והא [והרי] ״וחדלת״ ו״עזב תעזב״ ב ענין פריקה הוא דכתיבי [שנאמרו]!

אֲמַר לֵיהּ: הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים לָאו דְּאוֹרַיְיתָא.

על כך יש להסביר בדרך אחרת, ומשיבים אמר ליה: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ יוסי הגלילי היא, שאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא [לא מן התורה] הוא, ואולם רוב החכמים אינם סבורים כן.

תָּא שְׁמַע: אוֹהֵב לִפְרוֹק וְשׂוֹנֵא לִטְעוֹן – מִצְוָה בְּשׂוֹנֵא כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא, הָא עָדִיף לֵיהּ! אֲפִילּוּ הָכִי, כְּדֵי לָכוֹף אֶת יִצְרוֹ עָדִיף.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: אם הוא בא לפני אדם שהוא אוהב שלו וצריך לפרוק משא מחמורו, ושונא שהוא צריך לטעון עבורו משא — מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו ולהתגבר על השנאה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שצער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, הא [זה] עדיף ליה [לו] שיפרוק, שהרי יש בכך גם צער בעלי חיים? ודוחים: אפילו הכי [כך] השיקול שיש בכך הוא כדי לכוף את יצרו עדיף אפילו מצער בעלי חיים.

תָּא שְׁמַע: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ – שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שׂוֹנֵא נָכְרִי. אִי אָמְרַתְּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים דְּאוֹרַיְיתָא – מַה לִּי שׂוֹנֵא יִשְׂרָאֵל וּמַה לִּי שׂוֹנֵא נָכְרִי?

תא שמע [בוא ושמע]: שונא שאמרו בתורה — הכוונה לשונא ישראל ולא לשונא גוי, ומעתה, אי אמרת [אם אומר אתה] כי צער בעלי חיים דאורייתא [מן התורה] הוא, מה לי אם כן שונא ישראל ומה לי שונא גוי? הלא צריך לדאוג לבהמה!

מִי סָבְרַתְּ אַשּׂוֹנֵא דִּקְרָא קָאֵי? אַשּׂוֹנֵא דְּמַתְנִיתִין קָאֵי.

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שעל השונא דקרא קאי [שבכתוב הוא מוסב], לגבי עצם החיוב לפרוק, לא כך, על שונא דמתניתין קאי [של הברייתא הוא מוסב] שאמרו שמצוה להעדיף טעינה בשונא על פריקה באוהב, מדובר דווקא שהוא מישראל.

תָּא שְׁמַע:

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]