בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. שְׁבַקוּ כּוּלָּא עָלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזַלוּ בָּתַר תַּלְמוּדָא. הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ: וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לְמִשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד.

בימי רבי נשנית משנה זו, והוא בא לומר כמה חשובים העיון וההתעמקות בדברי ההלכה. כיון שאמר את הדברים שבקו כולא עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא [עזבו הכל את שינון המשניות והלכו אחר התלמוד והעיון], על כן הדר [חזר] ודרש להו [להם]: ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד, שכן אם אין לאדם בסיס של ידיעות מוצקות, אינו יכול לדון בדברים.

מַאי דְּרוּשׁ – כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״?

ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו], ועל מה סמכו כשאמרו שלימוד התלמוד חשוב ביותר? כדדריש [כפי שדרש] ר׳ יהודה ברבי אלעאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם״ (ישעיהו נח, א),

״הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם״ – אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁשְּׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת. ״וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְינוּ דִּתְנַן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.

״הגד לעמי פשעם״ — אלו תלמידי חכמים, ש אפילו שגגות נעשות (נחשבות) להם כזדונות, שכל מה שעושה תלמיד חכם שלא כהוגן נחשב לו כפשע, לאמור כזדון. ומשום כך חייב תלמיד חכם לדקדק בדברים, שמא ישגוג ויחשב לו הדבר כפשע. ״ולבית יעקב חטאתם״ — אלו עמי הארץ ש אף זדונות נעשות להם כשגגות (״חטאת״), משום שאינם יודעים חומר העבירות שבידם. והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה], ר׳ יהודה אומר: הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון, כלומר, נחשבת כזדון, ומשום כך צריך לדקדק בו.

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב ״שִׁמְעוּ דְּבַר ה׳ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ״? אֵלּוּ תַלְמִידֵי חֲכָמִים. ״[אָמְרוּ] אֲחֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא, ״שׂנְאֵיכֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה, ״מְנַדֵּיכֶם״ – אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ.

ועוד דרש ר׳ יהודה בר׳ אלעאי בענין סוגים שונים שבישראל: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה׳ ונראה בשמחתכם והם יבושו״ (ישעיה סו, ה), ״שמעו דבר ה׳ החרדים אל דברו״ — אלו תלמידי חכמים. ״אמרו אחיכם״ — אלו בעלי מקרא, שיודעים שאינם בקיאים בהלכה ומכבדים את תלמידי החכמים. ״שנאיכם״ — אלו בעלי משנה, שנראה להם שתלמידי חכמים מזלזלים בכבודם ושאף הם חכמים למדי. ״מנדיכם״, כלומר, אלה שמרחקים ומתרחקים מכם — אלו עמי הארץ.

שֶׁמָּא תֹּאמַר פָּסַק סִבְרָם וּבָטַל סִיכּוּיָם – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם״. שֶׁמָּא תֹּאמַר יִשְׂרָאֵל יֵבוֹשׁוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהֵם יֵבֹשׁוּ״ – נָכְרִים יֵבוֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמְחוּ. הדרן עלך אלו מציאות

שמא תאמר פסק סברם [תקוותם] ובטל סיכוים של אלה שאינם תלמידי חכמים? — תלמוד לומר: ״ונראה בשמחתכם״. שמא תאמר ישראל יבושו? — תלמוד לומר: ״והם יבשו״, כלומר, גוים יבושו, וישראל ישמחו.

מתני׳ הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בְּהֵמָה אוֹ כֵּלִים, וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ, שִׁילֵּם וְלֹא רָצָה לִישָּׁבַע, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ: שׁוֹמֵר חִנָּם נִשְׁבַּע וְיוֹצֵא,

נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם – לְמִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ.

המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים והיה שומר הפקדון שומר חנם, ונגנבו או שאבדו ממנו, ואותו שומר שילם למפקיד ולא רצה לישבע שלא שלח ידו ולא התרשל, שהרי אמרו חכמים: שומר חנם אם רוצה — נשבע ויוצא בלא לשלם, ושומר זה לא רצה.

נִשְׁבַּע וְלֹא רָצָה לְשַׁלֵּם, נִמְצָא הַגַּנָּב – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל. טָבַח וּמָכַר – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה. לְמִי מְשַׁלֵּם – לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן.

נמצא לבסוף הגנב — משלם הגנב תשלומי כפל. ואם היתה זו בהמה, והגנב טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. ולמי משלם כפל וארבעה וחמשה — למי שהפקדון אצלו, לשומר, שאחר שפיצה השומר את הבעלים כאילו נעשה בעל החפץ. ומגיע לו כל תשלום וקנס שמתקבל עבורו.

גמ׳ לָמָּה לֵיהּ לְמִתְנֵי בְּהֵמָה, וְלָמָּה לֵיהּ לְמִתְנֵי כֵּלִים?

ואולם אם השומר נשבע ולא רצה לשלם, ואחר כך נמצא הגנב — משלם הגנב תשלומי כפל. ואם טבח ומכר — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אולם למי משלם — לבעל הפקדון ולא לשומר.

צְרִיכִי, דְּאִי תָּנָא בְּהֵמָה – הֲוָה אָמִינָא: בְּהֵמָה הוּא דְּמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא – מִשּׁוּם דְּנָפֵישׁ טִירְחָהּ לְעַיּוּלָהּ וּלְאַפּוּקָהּ, אֲבָל כֵּלִים דְּלָא נָפֵישׁ טִירְחַיְיהוּ – אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא.

שואלים: למה ליה למתני [לו לשנות] בהמה, ולמה ליה למתני [לו לשנות] כלים ולהזכיר במפורש את שניהם? דיו שיאמר סתם המפקיד אצל חבירו!

וְאִי תָּנָא כֵּלִים – הֲוָה אָמִינָא: כֵּלִים הוּא דְּקָמַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא – מִשּׁוּם דְּלָא נָפֵישׁ כִּפְלַיְיהוּ, אֲבָל בְּהֵמָה דְּכִי טָבַח וּמָכַר מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה – אֵימָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ כְּפֵילָא, צְרִיכָא.

ומסבירים: צריכי [נצרכו] שני הדברים להיאמר, דאי תנא [שאילו היה שונה] בהמה בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] כך: ב בהמה הוא דמקני ליה כפילא [שמקנה לו בעל הבהמה לשומר את הכפל] כאשר השומר פיצה אותו, משום דנפיש טירחה לעיולה ולאפוקה [שמרובה טרחתה להכניסה ולהוציאה] ולדאוג לה, ולכן כשמתברר שהשומר לא שלח ידו בבהמה — מגיעים לו פיצויים, שבעל הבהמה מוותר עליהם. אבל כלים דלא נפיש טירחייהו [שאין טירחתם מרובה] בשמירה, אימא לא מקני ליה כפילא [נאמר שאינו מקנה לו כפל]

מַתְקִיף לָהּ רָמִי בַּר חָמָא: וְהָא אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם – הָנֵי מִילֵּי כְּגוֹן פֵּירוֹת דֶּקֶל, דַּעֲבִידִי דְּאָתוּ,

. ולהיפך, ואי תנא [ואילו היה שונה] רק בכלים הוה אמינא [הייתי אומר]: בכלים שהוא דקמקני ליה כפילא [שמקנה לו בעל הכלים לשומר את הכפל] — משום דלא נפיש כפלייהו [שאין כפלן מרובה], שהרי יותר מכפל לא יקבל גם אם ימצא הגנב, אבל בהמה דכי [שכאשר] טבח ומכר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה ונמצא רווח גדול — אימא [אמור] שלא מקני ליה כפילא [יקנה לו כפל], על כן צריכא [נצרכה] לומר בשני המקרים.

אֲבָל הָכָא

מתקיף לה [מקשה עליה] על הסברה זו מעיקרה רמי בר חמא: כיצד אפשר לומר שבעל החפצים מקנה לשומר את הזכות לקבל כפל? והא [והרי] כלל הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכיון שכפל זה עדיין לא בא לעולם, אין דרך חוקית להקנות אותו לאחר. ואפילו לשיטת ר׳ מאיר שאמר בכלל שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הרי הני מילי [דברים אלה] אמורים בדבר כגון פירות דקל שיכול להקנות לאחר את יבול השנה הבאה משום דעבידי דאתו [שהם עשויים לבוא], כלומר, דרכם שהם צומחים ובאים תמיד,