וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן: מִהֲדַר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי, וְדַחוּיֵי הוּא דְּקָא מַדְחֵי לֵיהּ?

וחזר ואמר ״איני משלם״, מאי [מה דינו]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מהדר קא הדר ביה [חזר בו] מכוונתו לשלם, וממילא אין לו זכות בכפל, או דלמא במלתיה קאי ודחויי הוא דקא מדחי ליה [שמא בדבריו הראשונים הוא עומד ובינתיים הוא שדוחה אותו מלשלם מיד] וכבר נקנה לו הכפל?

אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ וּמֵת, וְאָמְרוּ בָּנָיו ״אֵין אָנוּ מְשַׁלְּמִין״ מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהֲדַר קָא הָדְרִי בְּהוּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתָא דַּאֲבוּהוֹן קָיְימִי, וְדַחוּיֵי הוּא דְּקָא מַדְחוּ לֵיהּ?

ועוד שאלה: אמר השומר ״הריני משלם״, ומת לפני שהספיק לשלם, ובאו ואמרו בניו ״אין אנו משלמים״ מאי [מה הדין]? מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו [האם אומרים אנו שחזרו בהם] מהבטחת אביהם, או דלמא במלתא דאבוהון קיימי, ודחויי הוא דקא מדחו ליה [שמא בדברי אביהם הם עומדים עדיין, והם רק דוחים אותו] עד שיוכלו לשלם?

שִׁלְּמוּ בָּנִים מַאי? מָצֵי אֲמַר לְהוּ: כִּי אַקְנַאי כְּפֵילָא – לַאֲבוּכוֹן דַּעֲבַד לִי נְיַיח נַפְשַׁאי, לְדִידְכוּ – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

וכן אם מת האב לפני שהספיק לומר דבר ושלמו הבנים מאי [מה הדין]? האם מצי אמר להו [יכול לומר להם] בעל החפץ: כי אקנאי כפילא [כאשר הקניתי את הכפל] — הקניתיו לאבוכון דעבד [לאביכם שעשה] לי נייח נפשאי [נחת רוח], ואולם לדידכו [לכם] לא הקניתי, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] שכל המשלם קנה.

שִׁילֵּם לְבָנִים מַאי? מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: כִּי אַקְנֵי לָךְ אֲבוּנָא כְּפֵילָא – דְּעָבְדַּתְּ לֵיהּ נְיַיח נַפְשֵׁיהּ, אֲבָל אֲנַן לְדִידָן – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? שִׁלְּמוּ בָּנִים לְבָנִים מַאי?

וכן אם שילם אדם לבנים, שבינתיים מת המפקיד והשומר שילם לבניו, מאי [מה הדין]? האם מצו אמרי ליה [יכולים הם לומר לו]: כי אקני [כאשר הקנה] לך אבונא כפילא [אבינו את הכפל] — הרי זה משום דעבדת ליה נייח נפשיה [שעשית לו נחת רוח], אבל אנן לדידן [אנחנו לנו] לא עשית, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]. וכן, אם שלמו בנים של השומר שנפטר לבנים של המפקיד שאף הוא נפטר בינתיים, מאי [מה הדין]?

שִׁילֵּם מֶחֱצָה מַאי? שָׁאַל שְׁתֵּי פָרוֹת וְשִׁילֵּם אַחַת מֵהֶן מַאי? שָׁאַל מִן הַשּׁוּתָּפִין וְשִׁילֵּם לְאֶחָד מֵהֶן מַאי? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְשִׁילֵּם אֶחָד מֵהֶן מַאי? שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה וְשִׁילֵּם לְבַעֲלָהּ מַאי? אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְשִׁילֵּם בַּעֲלָהּ מַאי? תֵּיקוּ.

וכן אם שילם מחצה מן הסכום ולא הספיק לשלם עד שנמצא הגנב, מאי [מה הדין]? למי שייך הכפל? וכן אם שאל שתי פרות ונגנבו, ושילם השומר רק עבור אחת מהן, מאי [מה יהא הדין] כשיתפס הגנב? וכן, שאל מן השותפין חפץ השייך להם ושילם לאחד מהן, מאי [מה] הדין? או להיפך, שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, מאי [מה הדין]? שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי [מה הדין]? או אשה ששאלה ושילם בעלה מאי [מה הדין]? לכל השאלות הרבות הללו לא נמצאה תשובה, ועל כל תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, שאין לנו פתרונות לשאלות אלה.

אָמַר רַב הוּנָא: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מַאי טַעְמָא – חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ.

אמר רב הונא: אף על פי שאומר אדם הריני משלם, מכל מקום משביעין אותו שבועה נוספת שאינה ברשותו אלא נגנבה או אבדה. מאי טעמא [מה טעם] שבועה יתירה זו — חיישינן [חוששים אנו] שמא עיניו נתן בה. כלומר, שמא חשקה נפשו של השומר באותו חפץ דווקא, וחומס אותו מבעליו בדרך זו, ולכן משביעים אותו שאינה ברשותו.

מֵיתִיבִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו המלוה: סלע (שהוא שני שקלים) הלויתיך עליו, עבור המשכון הזה, והמשכון עצמו רק שקל היה שוה, ואתה חייב לי איפוא עוד שקל אחד. והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, וסלע היה שוה — הרי הלוה פטור מלשלם.

סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב.

ואולם אם טען המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל בלבד היה שוה, והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים (שהם שלשת רבעי הסלע) היה שוה — הרי זה חייב שבועה, שכן הוא מודה במקצת הטענה.

סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר.

אמר הלווה: סלע הלויתני עליו, שניים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה — הרי זה פטור.

סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, חֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב.

אמר הלוה: סלע הלויתני עליו שנים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו ובאמת חמשה דינרים היה שוה — הרי חייב בשבועה כדין מודה במקצת.

מִי נִשְׁבָּע – מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.

ומעירים: מי נשבע בכל המקרים הללו — מי שהפקדון אצלו. ומדוע תיקנו כך — שמא יקרה ש ישבע זה, כלומר, הלווה, הטוען בדבר ערכו של הפקדון, ויוציא הלה, המחזיק, את הפקדון ויוכיח שהיתה זו שבועת שקר. וכיון שאין אנו רוצים להביא את הדברים לידי כך, ישבע זה שהפקדון היה אצלו לגבי ערך הפקדון, וממילא לא תבוא הוכחה אחרת בדבר.

אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא – וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה הִיא, דְּהָא קָא מוֹדֵי מִקְצָת הַטַּעֲנָה! אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא.

ומבררים: אהייא [על מה] נאמרו דברים אלה בהסבר מי ישבע? אילימא אסיפא [אם תאמר לגבי סופה] של המשנה כאשר הלווה רוצה לקבל עבור פקדונו — אולם במקרה זה אין צורך בנימוק זה, ותיפוק ליה [ותצא לו] עם אחר שחיוב השבועה גבי [אצל] המלוה היא, דהא קא מודי [שהרי הוא מודה] במקצת הטענה ומדין תורה הוא נשבע! אלא אמר שמואל: חייבים לפרש זאת ארישא [על ראשה] של המשנה.

מַאי אַרֵישָׁא – אַסֵּיפָא דְּרֵישָׁא: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב. דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הוּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן: לִשְׁתַּבַּע מַלְוֶה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.

ומאי [מה] פירוש ארישא — אסיפא דרישא [על סופה של ההתחלה] שחייבוהו להשבע, שהמלוה אומר סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה, והלה, הלווה בעל המשכון, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו שלשה דינרים היה שוה, הרי זה חייב בשבועה. שמעיקר הדין שבועה גבי לוה הוא, שהלוה היה צריך להישבע, שהרי הוא הנתבע והודה במקצת הטענה, ואמור רבנן [אמרו חכמים]: לשתבע [שישתבע] מלוה שטענתו צודקת, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.

וְאִם

עד כאן לבירור הברייתא לגופה, ומעתה לצד הנוגע לעניננו: ואם