חזור
בבא מציעא
דף לו.עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.
על דעת אשתו ובניו של השומר הוא מפקיד. כלומר, מתוך הנחה שהשומר ימסור את החפצים לאשתו ובניו שישמרום, ולא הוא לבדו ישמור עליהם כל העת, ומלכתחילה מסכים הוא לכך והדבר על דעתו.
רש"י
על דעת אשתו ובניו על דעת שהנפקד מוסרו לאשתו ובניו הגדולים ואין יכולין לומר אין רצוננו כו׳:
אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: אוֹ שֶׁמְּסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים – חַיָּיב. הָא לִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים – פָּטוּר. מִכְּלָל דְּלַאֲחֵרִים, לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים – חַיָּיב. דְּאִם כֵּן – לִיתְנֵי קְטַנִּים סְתָמָא. שְׁמַע מִינָּהּ.
אמרי נהרדעי [אמרו חכמי נהרדעא]: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שכך הוא מלשון המשנה דקתני [ששנה בה]: או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים — חייב. ונדייק: הא [הרי] אם מסר לבנו ולבתו הגדולים — פטור. ואולם מכלל הדברים, מן העובדה שתמיד מדובר כאן בבניו, אפשר לדייק שאם מסר לאחרים, אז לא שנא [אינו שונה] אם היו גדולים ולא שנא [אינה שונה] אם היו אלה קטנים — חייב בכל מקרה, דאם כן, כלומר, אם לא לכך נתכוין ליתני [שישנה] קטנים סתמא [סתם] בלשון ״או שמסר לקטנים״ וכיון שהדגיש בניו הקטנים, משמע שלבניו מותר לו למסור, אלא מכיון שקטנים היו אין שמירתם שמירה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.
רש"י
דיקא נמי דהאי דגדולים פטורין דוקא בניו נקט ולא אחרים:
דא״כ דלאחרים נמי גדולים פטור ליתני או שמסרן לקטנים סתמא:
תוספות
דאם כן ליתני קטנים סתמא וא״ת תקשה לרב וי״ל דבניו נקט לרבותא דסד״א דעל דעת בניו הקטנים נמי מפקיד דרגילות הוא שלפעמים מוסר חפציו לבניו קטנים קמ״ל אי נמי לכך נקט בניו ולא נקט קטנים סתמא משום דבעי למידק הא גדולים הוי כדרך השומרים ומותר משום דעל דעת בניו הגדולים מפקיד אבל גדולים דעלמא אסור למסור אע״פ שאינו מתחייב בכך:
אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא, שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר – חַיָּיב. לָא מִבָּעֲיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגַרוּעֵי גָּרְעָהּ לִשְׁמִירָתוֹ. אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר – חַיָּיב, מַאי טַעְמָא – דְּאָמַר לֵיהּ: אַתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה, הָאֵיךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה.
אמר רבא, הלכתא [הלכה] בענין זה היא: שומר שמסר לשומר — חייב, לא מבעיא [נצרכה] לומר שכן הדין בשומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה [שגרע] את שמירתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר — חייב, ומאי טעמא [מה הטעם], לא בדיוק כפי שאמרנו, אלא דאמר ליה [שאומר לו] המפקיד לשומר: את מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה, שלך אני מוכן להאמין אם תשבע ותאמר שהחפץ נגנב או אבד, אבל האיך לא מהימן [אותו אדם אינו נאמן] לי אף בשבועה ולכן אינני רוצה שיהא חפץ שלי בידיו, שאצטרך לסמוך על שבועתו.
רש"י
בשבועה שלא פשע בה:
האיך לא מהימן לי ואני אומר שישנה בידו או אכלה או פשע בה:
תוספות
את מהימנת לי בשבועה ולכך היכא שהשומר הראשון יכול לישבע על האונס או שהיו עדים בדבר פטור ואפי׳ מסר לחש״ו ומתה ברשותם כיון דאף בבית שומר הראשון היתה מתה דמלאך המות מה לי הכא מ״ל התם כו׳ וסובר רבא שזהו טעמו של רבי יוחנן ולא כאביי דאמר משום דאין רצוני כו׳ וכן הלכה כרבא ולא כר״ח דפסיק כאביי:
אִתְּמַר, פָּשַׁע בָּהּ וְיָצָאת לַאֲגַם, וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ. אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר.
אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: אם פשע בה (התרשל בשמירת הבהמה) ויצאת (יצאה) הבהמה לאגם, למקום מרעה ליד הנהר שיש בו סכנת גנבים וחיות רעות, ו אולם למרות רשלנותו לא נגנבה ולא נטרפה שם אלא מתה כדרכה. אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב השומר, ורבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור.
רש"י
פשע בה שלא נעל בפניה כראוי:
ויצאת לאגם מקום שאינה משתמרת שם אצל זאבים ולא אצל גנבים ומיהו לא אכלוה לא זאבים ולא גנבים:
ומתה דהוי תחילתו בפשיעה שמא יטרפוה זאבים וסופו לא אבדה באותה פשיעה אלא בדבר שהוא אונס:
אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: חַיָּיב, כָּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִבָּעֲיָא לְמַאן דְּאָמַר תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס חַיָּיב – דְּחַיָּיב. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר פָּטוּר – הָכָא חַיָּיב. מַאי טַעְמָא – דְּאָמְרִינַן: הַבְלָא דְּאַגְמָא קְטַלָהּ.
ומסבירים ומפרטים: אביי משמיה [משמו] של רבה אמר: חייב, והוסיף כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה שאני אומר אינו דיין], שהדבר פשוט; לא מבעיא [נצרכה] לומר למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בכלל שכל שהיתה תחילתו בפשיעה אף על פי שסופו באונס — חייב, שלפי שיטה זו ברור שכאן חייב. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאמר] שם פטור, הכא [כאן] חייב הוא. מאי טעמא [מה הטעם], — דאמרינן [שאנו אומרים]: הבלא דאגמא קטלה [ההבל של האגם הוא שהרגה, את הפרה] ונמצא שרשלנותו היא שגרמה שמתה הפרה, ולא היה זה אונס גמור.
רָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה אָמַר: פָּטוּר, כָּל דַּיָּינָא דְּלָא דָּאֵין כִּי הַאי דִּינָא לָאו דַּיָּינָא הוּא. לָא מִיבָּעֲיָא לְמַאן דְּאָמַר: תְּחִילָּתוֹ בִּפְשִׁיעָה וְסוֹפוֹ בְּאוֹנֶס פָּטוּר – דְּפָטוּר. אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב – הָכָא פָּטוּר. מַאי טַעְמָא – דְּאָמְרִינַן: מַלְאַךְ הַמָּוֶת, מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם?
ואילו רבא משמיה [משמו] של רבה אמר: פטור, ואף הוא סבור: כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא [כל דיין שאינו דן כדין זה אינו דיין], לא מיבעיא למאן דאמר [נצרכה לדעת מי שאומר] תחילתו בפשיעה וסופו באונס — פטור, שאף כאן מקרה כזה ופטור, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בכלל חייב, הכא [כאן] פטור. מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — דאמרינן לגבי מלאך המות שפגע בה שהרי מתה כדרכה: מה לי אם היתה הכא [כאן] ומה לי אם היתה התם [שם], שוודאי מתה מעצמה, ולא בגלל המקום שהיתה בו, על כן בוודאי פטור.
רש"י
לא מיבעיא למ״ד לקמן בפרקין (בבא מציעא דף מב.) גבי ההוא דאותיב זוזי דפקדון בצריפא דאורבני דהויא פשיעותא לגבי נורא ונטירותא לענין גנבי ואיגנוב וגניבה לגבי שומר חנם אונס הוא:
אלא אפילו למ״ד פטור הכא חייב דהתם ליכא פשיעותא אלא לענין נורא אבל הכא איכא למימר בפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם היא פשיעת מיתתה דשמא הבל המצוי באגם קטלה:
מה לי הכא כו׳ אבל התם גבי זוזי אם שמרם כהלכתם דקי״ל (שם) כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא נגנבו ואע״ג דקי״ל בצריפא דאורבני אין דרך גנבים לבקש שם מעות ואונס הוא מיהו ע״י שלא שמר כדין שמירתם אבדו אבל פרה זו אם היתה בבית נמי היתה מתה:
וּמוֹדֵי אַבַּיֵי דְּאִי הָדְרָא לְבֵי מָרַהּ וּמֵתָה דְּפָטוּר. מַאי טַעְמָא – דְּהָא הָדְרָא לָהּ, וְלֵיכָּא לְמֵימַר הַבְלָא דְּאַגְמָא קְטַלָהּ. וּמוֹדֵי רָבָא כָּל הֵיכָא דְּאִיגְנְבָהּ גַּנָּב בַּאֲגָם וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ בֵּי גַּנָּב דְּחַיָּיב. מַאי טַעְמָא, דְּאִי שְׁבַקָהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת – בְּבֵיתֵיהּ דְּגַנָּבָא הֲוָה קַיְימָא.
ומעירים: ומודי [ומודה] אביי, דאי הדרא לבי מרה [שאם חזרה הפרה לבית בעליה] ומתה אחר שהיתה באגם — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — דהא הדרא [שהרי חזרה] לה וליכא למימר הבלא דאגמא קטלה [ואין לומר שהבל האגם הרג אותה], שהרי רואים שיכלה לחזור. ומצד שני מודי [מודה] רבא כל היכא דאיגנבה גנב [שנגנבה] באגם [כל היכן שאם נגנבה הפרה באגם] ו אחר כך מתה כדרכה בי [בבית] הגנב — שהשומר דחייב מתה כדרכה בבית הגנב שהשומר חייב]. ומאי טעמא [מה טעם] הדבר] — דאי שבקה [שאילו היה מניח אותה] מלאך המות ולא היתה מתה — בביתיה דגנבא הוה קיימא [בביתו של הננב היתה נמצאת] ונמצא שבגלל רשלנותו נגנבה הפרה ממנו.
רש"י
דאיגנבה גנב מאגם שזהו דבר שהוא פשיעה אצל יציאתה לאגם אע״פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמר אי הוה בבית שומר נמי הוה מתה:
מ״ט משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הלכך החיוב בא לו על שעת הגניבה:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרָבָא: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת, מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם, הַאי דְאוֹתְבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמִי, וְשַׁנֵּי לֵיהּ בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ בְּעָלִים רְשׁוּת לְהַשְׁאִיל, וְלֵימָא לֵיהּ: מַלְאַךְ הַמָּוֶת, מַה לִּי הָכָא וּמַה לִּי הָתָם?
אמר ליה אביי לרבא: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] לגבי מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], האי דאותביה [אותה קושיה שהקשה לו] ר׳ אבא בר ממל לר׳ אמי בענין שומר שמסר לשומר ושני ליה [ותירץ לו] בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, ולימא ליה [ושיאמר לו] טעם זה שאתה אומר: מלאך המות מה לי הכא [כאן] ומה לי התם [שם], שאם אומר אני שהמוות היה קורה בכל מקום, אין כל חשיבות אצל מי היתה מצויה?
רש"י
הא דאותביה ר׳ אבא לעיל מהשוכר פרה והשאילה לאחר לימא אין רצוני כו׳:
ושני ליה בשנתנו לו הבעלים רשות מאי דוחקיה לשנויי הכי נימא ליה אם אירע בה אונס אחר דמצינו למימר אם היתה בבית לא נאנסה היה חייב אבל זו מתה כדרכה מלאך המות נמי בבית שוכר קטיל לה ומדלא שני ליה הכי שמעינן למ״ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא שנא אונס מלאך המות משאר אונסין:
אֲמַר לֵיהּ: לְדִידְכוּ דְּמַתְנִיתוּ אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדּוֹנִי בְּיַד אַחֵר – אִיכָּא לְאוֹתְבָהּ לְהַהִיא, לְדִידִי דְּאָמִינָא אַנְתְּ מְהֵימַנְתְּ לִי בִּשְׁבוּעָה וְהָאֵיךְ לָא מְהֵימַן לִי בִּשְׁבוּעָה – לֵיכָּא לְאוֹתְבָהּ כְּלָל.
אמר ליה [לו]: לדידכו דמתניתו [לשיטתכם שאתם שונים] ומסבירים טעם ששומר שמסר לשומר חייב מפני ״אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר״ אכן, איכא לאותבה לההיא [יש מקום להקשות את הקושיה ההיא] שהקשית, אולם לדידי דאמינא [לשיטתי שאני אומר] שאין שומר רשאי למסור לשומר מן הטעם של אנת מהימנת [אתה נאמן] לי בשבועה והאיך לא מהימן [וההוטא אינו נאמן] לי בשבועה ליכא לאותבה [אין מקום להקשותה] כלל.
רש"י
לדידכו דאמריתו טעמא דשומר שמסר לשומר חייב משום אין רצוני איכא לאותובה לההיא ומאי דניחא ליה לרבי אמי שני ליה אנא לא סבירא לי לא אתקפתא ולא שינויא דלדידי דאמרי לעיל טעמא משום דלא מהימן ליה בשבועה ליכא לאותובה כלל שהרי שוכר עצמו נשבע לו כדתנן ישבע השוכר שמתה כדרכה:
מְתִיב רָמִי בַּר חָמָא: הֶעֱלָהּ לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – אֵין זֶה אוֹנֶס, וְחַיָּיב. הָא מֵתָה כְּדַרְכָּהּ – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס, וּפָטוּר. וְאַמַּאי? לֵימָא לֵיהּ אֲוִירָא דְּהַר קְטַלָהּ, אִי נַמִי אוּבְצְנָא דְּהַר קְטַלָהּ!
מתיב [מקשה] רמי בר חמא על אביי ממה ששנינו: העלה את הבהמה לראשי צוקין ונפלה — אין זה קרוי אונס, וחייב. ונדייק: הא [הרי] אילו מתה כדרכה הרי זה אונס, ופטור. ואמאי [ומדוע]? לימא ליה [שיאמר לו] בעל הפרה לשומר: אתה אשם בדבר, כי אוירא [אויר] ההר קטלה [הרג אותה], אי נמי אובצנא דהר קטלה [טרחת עייפות העליה להר היא שהרגה אותה]!
רש"י
העלה לראשי צוקין שומר שהעלה לראשי הרים חדים ומשופעים ונפלה:
אין זה אונס אלא פשיעה דדרכה ליפול:
הא מתה כדרכה בראש הצוק:
פטור דהוי סופו באונס:
אוירא צינה:
אובצנא עייפות טורח המעלה:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – שֶׁהֶעֱלָהּ לְמִרְעֶה שָׁמֵן וְטוֹב. אִי הָכִי, נָפְלָה נַמִי! שֶׁהָיָה לוֹ לְתוֹקְפָהּ, וְלֹא תַּקְפַהּ.
ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שהעלה את הבהמה למרעה שמן וטוב, שאין לומר שמתה מפני אויר ההרים או העייפות שבעליה לשם. ושואלים: אי הכי [אם כן] עשה, שלמקום מרעה שמן וטוב הביאה, הרי לא היתה בכך רשלנות כלל, ואם נפלה נמי [גם כן] מדוע חייב עליה? שהרי הביא אותה למקום טוב, ובאונס מתה! ומשיבים: שהיה לו לתוקפה [להחזיקה] ולא תקפה [החזיקה], ובשל כך משלם.
רש"י
למרעה שמן וטוב דדרך הרועים להעלות שם בהמות לרעות:
לתוקפה להחזיק בה שכן דרך הרועים:
תוספות
שהעלה למרעה שמן וטוב דהשתא לא הוי פשיעה בהעלאה:
אי הכי עלתה נמי בשלמא לרבא דאמר מלאך המות כו׳ לא יצטרך להעמיד במרעה שמן וטוב ולכך העלה לראשי צוקין ונפלה חייב משום העלאה אע״פ שנפלה בע״כ שתקפתו וירדה ורישא דקתני אי עלתה פטור מיירי שתקפתו ועלתה וכן הנפילה היתה בתקפתו וירדה כמו בסיפא אבל לאביי דאוקמה במרעה שמן וטוב ולא פשע בהעלאה וחייב משום שפשע בנפילתה דמיירי שהיה יכול לתקפה ולא תקפה א״כ רישא נמי אפי׳ תקפתו ועלתה אמאי פטור ליחייב משום נפילה שהיה לו לו לשומרה שלא תפול דמסתמא נפלה דרישא הוי כמו נפלה דסיפא שהיה יכול לתקפה ומשני נפלה דרישא מיירי שתקפתו וירדה דומיא דעלתה דמיירי דתקפתו ועלתה ולא דמיא לנפילה דסיפא וא״ת אמאי נקט ברישא עלתה ובסיפא העלה והלא אין חילוק בין העלה מדעתו לעלתה בעל כרחו ובנפילה לבד הוה ליה לפלוגי דתקפתו וירדה הוה אונס לא תקפתו חייב וי״ל דרישא נקט עלתה לגלויי דנפלה הוי בע״כ וסיפא נקט העלה לגלויי דנפלה הוי שהיה בידו לתקפה ולא תקפה דומיא דהעלה שהיה בידו וא״ת וסיפא כיון דמיירי שהיה יכול לתקפה אמאי אוקמה במרעה שמן וטוב אפילו לא היה מרעה שמן וטוב לא פשע בהעלאה כיון שהיה יכול לשומרה מנפילה וי״ל כיון דאין צורך הבהמה בהעלאה זו פושע הוא שיש לו לחוש שמא ישכח ולא ישמרנה מליפול ולכך אם מתה היה חייב:
אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: עָלְתָה לְרָאשֵׁי צוּקִין וְנָפְלָה – הֲרֵי זֶה אוֹנֶס, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְקְפָהּ! לָא צְרִיכָא, שֶׁתְּקָפְתּוֹ וְעָלְתָה, תְּקָפְתּוֹ וְיָרְדָה.
ומקשים: אי הכי, אימא רישא [אם כך אמור את ראשה של המשנה]: עלתה הבהמה בעצמה לראשי צוקין ונפלה — הרי זה אונס, ולפי ההסבר שנתת איבעי ליה למיתקפה [היה צריך להחזיק אותה]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא שתקפתו ועלתה, תקפתו וירדה, שהבהמה התגברה עליו, ולמרות שהחזיק בה עלתה על ראשי הצוקים, ואף שניסה לשמור אותה שלא תיפול, היא תקפתו וירדה, ושם נפלה.
רש"י
עלתה מאליה:
שתקפתו על כרחו ועלתה ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו:
״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי כֵּיצַד הַלָּה עוֹשֶׂה סְחוֹרָה בְּפָרָתוֹ״ כו׳. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה, אָמְרַתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: חָלוּק הָיָה רַבִּי יוֹסֵי
שנינו במשנה שאמר ר׳ יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, שהשוכר מקבל תשלום תמורת פרה שבעצם שייכת לבעלים? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר׳ יוסי. אמר ליה [לו] רב שמואל בר יהודה לרב יהודה, אמרת לן משמיה [לנו משמו] של שמואל: חלוק היה ר׳ יוסי