לְמַאי חֲזוּ? שֶׁמֶן חֲזֵי לְגִלְדָּאֵי, דְּבַשׁ לִכְתִישָׁא דִּגְמַלֵּי.

למאי חזו [למה הם ראויים], שהרי אמרנו שמוכר אותם, ולכאורה הרי אינם ראויים לכלום! ומסבירים: השמן חזי לגלדאי [ראוי למעבדי עורות], שמושחים עורות בשמן, ולא איכפת להם אם ריחו רע. דבש ראוי לכתישא דגמלי [לפצעים שבגב הגמל] שמשמש כרפואה.

״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים עוֹשֶׂה לָהֶם תַּקָּנָה וּמוֹכְרָן בְּבֵית דִּין״. מַאי תַּקַּנְתָּא עָבֵיד לְהוּ? אֲמַר רַב אַשִׁי: לְקַנְקַנִּים.

שנינו בברייתא שחכמים אומרים: עושה להם תקנה ומוכרן בבית דין. ושואלים: מאי תקנתא עביד להו [איזו תקנה עושה להם]? אמר רב אשי: הכוונה היא תקנה לקנקנים, שאם כי התוכן שהתקלקל אין לו תקנה, אולם אם ישהה את הפקדון אף הקנקנין עצמם יבאישו.

בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? דְּמָר סָבַר: לְהֶפְסֵד מְרוּבֶּה – חָשְׁשׁוּ, לְהֶפְסֵד מוּעָט – לֹא חָשְׁשׁוּ. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ לְהֶפְסֵד מוּעָט – נַמִי חָשְׁשׁוּ.

ושואלים: כיון שר׳ מאיר מודה שבחסרון מרובה מוכר, אם כן במאי מיפלגי [במה נחלקו איפוא] ר׳ מאיר וחכמים? ומשיבים: בשאלה זו, דמר סבר [שחכם זה, ר׳ מאיר, סבור]: להפסד מרובה — חששו, להפסד מועט של הקנקנים — לא חששו, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור] אפילו להפסד מועט נמי [גם כן] חששו, ולכן מוכר את מה שהתקלקל כדי שלא יפגמו אף בקנקנים.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמְכְּרֵם בְּבֵית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים״. אִתְּמַר, רַבִּי אַבָּא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְרָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.

שנינו במשנתנו שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהשומר על פירות חבירו והן אבודים ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. אתמר [נאמר] שר׳ אבא בר יעקב אמר בשם ר׳ יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ורבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כדברי חכמים.

וְהָא אֲמַרָהּ רַבִּי יוֹחָנָן חֲדָא זִמְנָא, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵינוּ – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב וְצַיְדָן וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה!

ושואלים: לשם מה צריך ר׳ יוחנן לפסוק הלכה זו, והא [והרי] כבר אמרה ר׳ יוחנן חדא זמנא [פעם אחת] בדרך כללית, שאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו, חוץ משלושה מקרים: בדין ערב, בענין של צידן בגיטין, ובענין ראיה במחלוקת אחרונה (ולא בראשונה, ששם הלכה כמותו).

אֲמוֹרָאֵי נִינְהוּ, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן.

ומשיבים: אמוראי נינהו [מחלוקת אמוראים היא] ושניהם אליבא [על פי שיטתו] של ר׳ יוחנן, שלדעת רבה בר בר חנה קבע ר׳ יוחנן הלכה כללית, ולשיטת ר׳ אבא יש כאן רק פסק במקום הזה.

מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל נִשְׁמַע דְּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי, מִדְּרַבָּנַן נִשְׁמַע – דְּאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי.

ומעירים: מד ברי רבן שמעון בן גמליאל נשמע (נלמד) שמורידין קרוב, כלומר, מרשים לו לבוא ולטפל לנכסי שבוי, שאדם שנשבה הרי אין מי שיטפל בנכסיו, וכיון שהוא חי עדיין — אין קרוביו יורשים אותו, ולכן כדי שלא יהיה הפסד מרובה, ממנים (״מורידין״) את אחד הקרובים שיטפל בנכסים כדי שלא יפסדו. ואילו מדרבנן [מדברי חכמים] נשמע שאין מורידין קרוב לנכסי שבוי.

וּמִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָכָא – אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא כַּלְיָא קַרְנָא, אֲבָל הָתָם – הָכִי נַמִי דְּאֵין מוֹרִידִין. וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא – אֶלָּא אִי כְּרַב כָּהֲנָא, אִי כְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. אֲבָל הָתָם – הָכִי נַמִי דְּמוֹרִידִין.

את ההשוואה הזו דוחים: וממאי [וממה] מוכיח אתה? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבן שמעון בן גמליאל הכא [כאן] — אלא משום דקא כליא קרנא [שהקרן, גוף הפירות עצמם, כלה], אבל התם הכי נמי [שם כך גם כן יודה] שאין מורידין, שהרי גוף הקרקעות איננו כלה אם אין מטפלים בהן. ו להיפך, עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אמרו חכמים כאן] שאין מוכרים פקדון, אלא אי [אי] מן הטעם של רב כהנא שאדם רוצה בשלו, אי [או] מטעמו של רב נחמן בר יצחק מחשש שמא יפרישו עליהם תרומות. אבל התם [שם] בקרקעות הכי נמי [כך גם כן] יהיה הדין שמורידין, שהרי אין מקום לחשש.

לְמֵימְרָא דִּתְרֵי טַעֲמֵי נִינְהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי, לָאו מִשּׁוּם דְּחַד טַעְמָא הוּא? לָא, תְּרֵי טַעֲמֵי נִינְהוּ.

ושואלים: למימרא דתרי טעמי נינהו [האם לומר מכאן ששני טעמים הם], כלומר, שני הנושאים אין קשר ביניהם? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ואמר שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי. לאו [האם לא] משום דחד טעמא [שטעם אחד] הוא לשתי ההלכות? ודוחים: לא, תרי טעמי נינהו [שני טעמים הם] ופסק שמואל הלכה בשני המקרים, אבל אין קשר מהותי ביניהם.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, וְאָמַר רַב נַחְמָן: מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: תְּרֵי טַעֲמֵי נִינְהוּ, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שאין הדברים קשורים זה בזה, שאמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים, ויודעים אנו כי אמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי. אלא שמע מינה [למד מכאן]: כי תרי טעמי נינהו [שני טעמים הם] ואין קשר ביניהם, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

אִתְּמַר, שָׁבוּי שֶׁנִּשְׁבָּה. רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו, שְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין קָרוֹב לִנְכָסָיו.

לגופו של הענין מביאים, אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בשאלה שבוי שנשבה, רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו, שמואל אמר: מורידין קרוב לנכסיו, ומסייגים את המחלוקת:

בְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּמוֹרִידִין,

כששמעו בו שמת — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שמורידין, שהרי הקרוב שהוא מקבל את הנכסים בירושה יטפל בהם כבשלו, ואם יתברר שהיתה זו טעות — יחזיר לקרוב את הוצאותיו.

כִּי פְּלִיגִי – בְּשֶׁלֹּא שָׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. רַב אָמַר: אֵין מוֹרִידִין, דִּלְמָא מַפְסִיד לְהוּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוֹרִידִין, כֵּיוָן דְּאָמַר מָר שָׁיְימִינַן לְהוּ כְּאָרִיס – לָא מַפְסִיד לְהוּ.

כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה בשלא שמעו בו שמת, וסוברים שעדיין חי הוא וסופו לחזור. רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסים דלמא מפסיד להו [שמא יפסיד אותם], שכיון שהוא משער שבעל הנכסים חי עדיין, הרי יצטרך להחזיר לו את נכסיו, ולכן איננו דואג לעבדם כראוי, והוא רק מנסה לנצל את השדה ככל האפשר. ושמואל אמר: מורידין, כיון שאמר מר [החכם] שבכל מקרה שנתברר שאדם עיבד שדה שאינו שלו שיימינן להו [שמים, מעריכים אנו אותה, את עבודתו] כ אילו היה אריס, ו אם כן ודאי שהוא לא מפסיד להו [אותם, את הנכסים] שהרי בכל מקרה יש לו שכר.

מֵיתִיבִי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר ״וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם״ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁ״נְּשׁוֹתֵיהֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיהֶם יְתוֹמִים״. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם״ וגו׳.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, ר׳ אליעזר אומר: ממשמע שנאמר ״וחרה אפי והרגתי אתכם״ (שמות כב, כג) הלא יודע אני שאם הם מתים ממילא נשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר בסופו של הפסוק ״והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים״ הרי זה עונש נוסף, שאותם אנשים יהרגו ולא תהא עדות על כך, ומשום כך

מְלַמֵּד שֶׁנְּשׁוֹתֵיהֶם מְבַקְּשׁוֹת לִינָּשֵׂא וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן, וּבְנֵיהֶן רוֹצִים לֵירֵד לְנִכְסֵי אֲבִיהֶן וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן! אֲמַר רָבָא: לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן.

נשותיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן בהעדר עדים, ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן לרשתם ואין מניחין אותן. ומכאן לכאורה ראיה שאין מורידין קרוב לנכסי מי שלא התברר מותו! אמר רבא: הכוונה איננה לירד ולעבד את השדה, אלא לירד ולמכור את השדה תנן [שנינו].

הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וּפְשַׁטָהּ רַב שֵׁשֶׁת מֵהָא מַתְנִיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב עַמְרָם: דִּלְמָא לֵירֵד וְלִמְכּוֹר תְּנַן? אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִפּוּמְבְּדִיתָא אַתְּ, דִּמְעַיְּילִין פִּילָא בְּקוֹפָא דְּמַחְטָא? וְהָא דּוּמְיָא דִּנְשׁוֹתֵיהֶם [וּבְנֵיהֶם] קָתָנֵי, מַה הָתָם – כְּלָל לָא, אַף הָכָא נַמִי – כְּלָל לָא.

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] מעין זה ב עיר נהרדעא ופשטה [ופתר אותה] את הבעיה רב ששת מהא מתניתא [מן הברייתא הזו] לאיסור, ואמר לו רב עמרם: דלמא [שמא] לירד ולמכור תנן [שנינו]? אמר לו רב ששת: בלעג, באותו סגנון: דלמא [שמא] מ אנשי פומבדיתא את [אתה], דמעיילין פילא בקופא דמחטא [שמכניסים פיל בחור המחט], כלומר, רואים בך שאתה מאלה שמתפלפלים בלא בסיס נכון, והא דומיא [והרי בדומה] לנשותיהם ובניהם קתני [שנה], מה התם [מה שם] הכוונה היא שכלל לא יינשאו הנשים, אף הכא נמי [כאן גם כן] הכוונה היא שכלל לא מורידים.

וּמוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי שָׁבוּי תַנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי שָׁבוּי – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא, אֲפִילּוּ שָׁמַע שֶׁמְּמַשְׁמְשִׁין וּבָאִין, וְקָדַם וְתָלַשׁ וְאָכַל – הֲרֵי זֶה זָרִיז וְנִשְׂכַּר. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי שְׁבוּיִין: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמְעוּ בָּהֶן שֶׁמֵּת.

ומעירים: שאלה זו אם מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי [מחלוקת תנאי] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היורד לנכסי שבוי ומעבד את השדה — אין מוציאין אותו מידו, ולא עוד אלא, אפילו שמע שממשמשין (מתקרבים) ובאין בעלי השדה, וקדם המחזיק ותלש ואכל את הפירות של אותה שנה הרי זה זריז ונשכר, שהרי קבל תמורה על העבודה שעבד. ואלו הן נכסי שבויין — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין (שהוא יורשו), הלכו להם אלה למדינת הים, ושמעו בהן שמת.

הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי נְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי נְטוּשִׁים: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין, הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם וְלֹא שָׁמְעוּ בָּהֶם שֶׁמֵּת. וְאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: שָׁמַעְתִּי שֶׁהַנְּטוּשִׁים כִּשְׁבוּיִין.

אולם היורד לנכסי נטושים — מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי נטושים — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמת. ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין. הרי שכבר נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל כמחלוקת רב ושמואל.

הַיּוֹרֵד לְנִכְסֵי רְטוּשִׁים – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ. וְאֵלּוּ הֵן נִכְסֵי רְטוּשִׁים: הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו אוֹ אָחִיו אוֹ אֶחָד מִן הַמּוֹרִישִׁין כָּאן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הָלְכוּ.

ועוד דין בברייתא: היורד לנכסי רטושים — מוציאין אותו מידו. ואלו הן נכסי רטושים — הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישים קודם לכן כאן, ואינו יודע להיכן הלכו. שבמקרה כזה הכל מודים שאין לקרובים זכות להיכנס לשדה.

מַאי שְׁנָא הֲנָךְ דְּקָרוּ לְהוּ נְטוּשִׁים, וּמַאי שְׁנָא הָנֵי דְּקָרוּ לְהוּ רְטוּשִׁים?

כיון שהוזכרו המונחים ״נטושים ורטושים״ שעיקר משמעותם ״עזובים״, שואלים: מאי שנא הנך דקרו להו [מה שונים אלה, של שבוי, שקוראים אותם] ״נטושים״, ומאי שנא הני [ובמה שונים אלה] של אדם שנעלם דקרו להו [שקוראים אותם] ״רטושים״?