וַאֲפִילּו הִגְדִּיל.

ואפילו הגדיל הקטן אחר כך — אין זו חזקה, שמא לא ידע הקטן מעולם שהיו שלו.

וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא בְּאַחֵי דְּאַבָּא, אֲבָל בְּאַחֵי דְּאִמָּא – לֵית לָן בָּהּ. וְאַחֵי דְּאַבָּא נַמִי לָא אֲמָרָן אֶלָּא בְּאַרְעָתָא, אֲבָל בְּבָתֵּי – לֵית לָן בָּהּ. וּבְאַרְעָתָא נַמִי לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא עָבֵיד עִיטְדָא, אֲבָל עָבֵיד עִיטְדָא – קָלָא אִית לָהּ.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא באחי דאבא [באחים מן האב] שהם קרובים שיכולים לרשת אותו, אבל באחי דאמא לית לן [באחים מן האם אין לנו] בה חשש, שכן אין להם צד ירושה. ואחי דאבא נמי [ובאחים מן האב גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא בארעתא [בקרקעות], אבל בבתי לית לן [בבתים אין לנו] בה חשש, לפי שיש שכנים והם יכולים להעיד שהבתים לא היו שלהם. ובארעתא נמי [ובקרקע גם כן] לא אמרן [אמרנו] אלא כשלא עביד עיטדא [עשה שטר חלוקה מפורש], אבל כאשר עביד עיטדא [עשה שטר חלוקה] — קלא אית לה [קול יש לכך], כלומר, השמועה יוצאת, והכל יודעים מה חלקו של כל אחד מן האחים.

וְלָא הִיא, לָא שְׁנָא אַחֵי דְּאַבָּא וְלָא שְׁנָא אַחֵי דְּאִמָּא, לָא שְׁנָא אַרְעָתָא וְלָא שְׁנָא בָּתֵּי, וְלָא שְׁנָא עָבֵיד עִיטְדָא לָא שְׁנָא לָא עָבֵיד עִיטְדָא – לָא מַחְתִּינַן.

ואולם מסכמים: ולא היא [ואינו כן] כלומר, אין נוהגים כפי שאמרנו, אלא לא שנא אחי דאבא ולא שנא אחי דאמא [אינו שונה אחים מאב ואינו שונה אחים מן האם], לא שנא ארעתא ולא שנא בתי [אינו שונה בקרקעות ואינו שונה בבתים], ולא שנא עביד עיטדא לא שנא לא עביד עיטדא [ואינו שונה אם עשה שטר חלוקה אינו שונה אם לא עשה שטר חלוקה] — לא מחתינן [אין אנו מורידין] קרוב לנכסי קטן, כדי שלא להגיע לידי חשש.

הַהִיא סַבְתָּא דְּהָוְיָא לָהּ תְּלָת בְּנָתָא, אִישְׁתְּבַּאי אִיהִי וַחֲדָא בְּרַתָּא, אִידָךְ תַּרְתֵּי בְּנָתָא שְׁכִיבָא חֲדָא מִינַּיְיהוּ וּשְׁבַקָה יְנוּקָא. אֲמַר אַבַּיֵי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? לוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵי בִּידָא דְּאַחְתָּא – דִּלְמָא שְׁכִיבָא סַבְתָּא, וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן. נוֹקְמִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ בִּידָא דִּינוּקָא – דִּלְמָא לָא שְׁכִיבָא סַבְתָּא, וְאֵין מוֹרִידִין קָטָן לְנִכְסֵי שָׁבוּי!

מסופר: ההיא סבתא דהויא [זקנה אחת שהיו] לה תלת בנתא [שלוש בנות]. אישתבאי איהי וחדא ברתא [נשבתה היא ובת אחת]. אידך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקה ינוקא [ומשתי הבנות האחרות מתה אחת מהן והניחה תינוק]. אמר אביי: היכי נעביד [כיצד נעשה] בענין זה? אם לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא [נעמיד את הנכסים בידי האחות הנותרת] יש לחשוש דלמא שכיבא סבתא [שמא כבר מתה הזקנה] ו הלא אין מורידין קרוב לנכסי קטן, שהרי אם מתה הזקנה ירש הקטן שליש מנכסיה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואולם אם נוקמינהו לנכסיה בידא דינוקא [נעמיד את חלק הנכסים בידי הקטן] דלמא [שמא] לא שכיבא [מתה] הסבתא וכלל הוא: אין מורידין קטן לנכסי שבוי!

אֲמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, פַּלְגָּא יָהֲבִינָא לָהּ לְאַחְתָּא, וְאִידָךְ פַּלְגָּא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לִינוּקָא. רָבָא אֲמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקְמִינַן אַפּוֹטְרוֹפָּא לְפַלְגָּא – מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידָךְ פַּלְגָּא.

אמר אביי: הלכך [על כן], פלגא יהבינא [חצי הנכסים נותנים] לה לאחתא [לאחות] שאם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חצי הנכסים, ואם לא מתו — הרי מורידים קרוב לנכסי שבוי. ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [ולחצי האחר מעמידין אפוטרופוס עבור הקטן], שהרי יתכן שהוא ירש את חצי הנכסים. רבא אמר: מגו דמוקמינן אפוטרופא לפלגא, מוקמינן ליה אפוטרופא לאידך פלגא [מתוך שאנו מעמידין אפוטרופוס לחצי, מעמידין אפוטרופוס לחצי האחר] ויהיו כל הנכסים בידי אפוטרופוס, עד שיתבררו הדברים.

לְסוֹף שְׁמַעוּ דִּשְׁכִיבָא סַבְתָּא. אֲמַר אַבַּיֵי: תִּילְתָּא יָהֲבִינַן לָהּ לְאַחְתָּא. וְתִילְתָּא יָהֲבִינַן לֵיהּ לִינוּקָא, וְאִידָךְ תִּילְתָּא יָהֲבִינַן דַּנְקָא לְאַחְתָּא, וְאִידָךְ דַּנְקָא מוֹקְמִינַן לֵיהּ אַפּוֹטְרוֹפָּא לִינוּקָא. רָבָא אֲמַר: מִגּוֹ דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא לְדַנְקָא – מוֹקְמִינַן נַמִי אַפּוֹטְרוֹפָּא לְאִידָךְ דַּנְקָא.

לסוף שמעו דשכיבא [שמתה] אותה סבתא ולא שמעו מה אירע לה לבת השבויה. אמר אביי: תילתא יהבינן [שליש מן הנכסים נותנים אנו] לה לאחתא [לאחות החיה], ותילתא יהבינן ליה לינוקא [ושליש נותנים לתינוק], שהרי הוא יורש (על ידי אמו שמתה) את סבתו. ואידך תילתא [והשליש האחר] של האחות השבויה שאין יודעים מה עלה בגורלה, יהבינן דנקא לאחתא [נותנים ששית, חצי השליש, לאחות] ואידך דנקא מוקמינן ליה אפוטרופא לינוקא [ולששית האחרת מעמידין אפוטרופוס לתינוק] שמא מתה האחות ונכס זה הוא שלו. רבא אמר: מגו דמוקים אפוטרופא לדנקא מוקמינן נמי אפוטרופא לאידך דנקא [מתוך שמעמיד אפוטרופוס לשישית מעמידין גם כן אפוטרופוס לששית האחרת] עד שיתברר מה עלה בגורל האחות.

מָרִי בַּר אִיסַק אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזַאי. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי! אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ.

מסופר: מרי בר איסק שהיה איש עשיר ותקיף אתא ליה אחא [בא לו אח] שלא הכיר מבי חוזאי שהוא מקום רחוק מבבל. אמר ליה [אמר לו]: פלוג [חלוק] לי בנכסים שהרי אני אחיך. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [אין אני מכיר אותך] ואינני יודע מי אתה.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ״ – מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתִי סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדֵי, וְדָחֲלֵי מִינֵּיהּ, דְּגַבְרָא אַלִּימָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַנְתְּ אַיְיתִי סָהֲדֵי דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא.

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב חסדא. אמר לו לתובע: שפיר קאמר [יפה אמר] לך מרי בר איסק, שנאמר: ״ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו״ (בראשית מב, ח), ומסבירים כיצד יכול היה דבר זה לקרות — מלמד שיצא מהם בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן, ואם כן מוכיח הדבר שבהחלט יתכן שאי אפשר להכיר אותך כמבוגר. אמר ליה [לו] רב חסדא לתובע: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאתה אחיו]. אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ו אולם דחלי מיניה [מפחדים הם ממנו], ממרי בר איסק, משום דגברא אלימא [שאדם אלים] הוא וחוששים שמא יפגע בהם. אמר ליה לדידיה [אמר לו למרי בר איסק]: זיל אנת אייתי סהדי דלאו אחוך [לך אתה הבא עדים שאין אחיך] הוא.

אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי? הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָיְינִינָא לָךְ וּלְכָל אַלִּימֵי דְּחַבְרָךְ. אֲמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף אָתוּ סָהֲדֵי וְלָא מְסַהֲדֵי! אֲמַר לֵיהּ: תַּרְתֵּי לָא עָבְדִי.

אמר ליה [לו] מרי בר איסק: וכי דינא הכי [הדין כך]?! והלא כלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה, ועליו חובת ההוכחה ולא עלי. אמר ליה [לו]: הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך [כך אני דן אותך ואת כל האלמים חבריך], שכיון שידוע שאתה איש אלים, אני קונס אותך שעליך להביא עדים. אמר ליה [לו] מרי בר איסק: סוף סוף אם לכך אתה חושש אתו סהדי [יבואו עדים] ול א מסהדי [יעידו] לטובתו אלא לטובתי, שהרי יתכן שישקרו! אמר ליה [לו]: תרתי [שני] דברים לא עבדי [יעשו], כלומר, אינני חושש שתוכל להשפיע שהעדים יעשו שני דברים רעים: גם ימנעו מעדות אמת וגם יבואו להעיד עדות שקר ממש.

לַסּוֹף אָתוּ סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִפְלוֹג לִי נַמִי מִפַּרְדֵיסֵי וּבוּסְתָנֵי דְּשָׁתַל. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּתְנַן: הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְהִשְׁבִּיחוּ גְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים – הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע.

לסוף אתו סהדי [לבסוף באו עדים] והעידו על אותו אדם דאחוה [שאחיו] של מרי בר איסק הוא. כיון שהוכח הדבר אמר ליה [אמר לו האח]: לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל [שיחלוק לי גם כן מן הפרדסים והגנים ששתל] בינתיים מאז מות אבינו. אמר ליה [לו] רב חסדא למרי בר איסק: שפיר קאמר [יפה אמר] לך, וכדין אמר, שכן שנינו במשנה: הניח אדם במותו בנים גדולים וקטנים, והשביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע. כלומר, כל השבח מתחלק בין כולם, ואין הגדולים יכולים לטעון שהם לבדם עבדו והשבח הוא שלהם בלבד.