חזור
בבא מציעא
דף ד:סְלָעִים, דִּינָרִין. מַלְוֶה אוֹמֵר: חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה, וּפָטוּר.
שטר שהיה כתוב בו שפלוני לוה סלעים, אבל לא נתפרש בו כמה סלעים, או שהיה כתוב בו דינרין בלא לפרש כמה דינרים, והמלוה והלווה אינם מסכימים בדבר, המלוה אומר: חמש סלעים הלויתי, ולוה אומר: שלש. ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה מקצת הטענה — ישבע ככל מודה במקצת. ואילו ר׳ עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור מלהשבע ולשלם. שהרי מלשון השטר אפשר להוכיח שהוא חייב לו שני דינרים בלבד (שמיעוט רבים — שנים) ויתר מכאן היה צריך לפרש. ואם הודה בשלושה הרי הוא כמשיב אבידה למלוה, שהרי נותן לו יותר מכפי שהיה המלוה יכול לקבל בשטר ומשום כך פטור.
רש"י
סלעים דינרין שטר שכתוב בו פלוני לוה מפלוני סלעין ולא פירש כמה וכן שטר שכתוב בו דינרין סתם:
אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למימר שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעים ב׳ וכיון דאמר ג׳ משיב אבידה הוא וחכמים פטרו את משיב אבידה מן השבועה דתנן המוצא את המציאה לא ישבע וכו׳ (גיטין דף מח:):
קָתָנֵי מִיהַת רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע. טַעְמָא – דַּאֲמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם – פָּטוּר, וְהַאי שְׁטָר דְּקָמוֹדֵי בֵּיהּ – הֵילָךְ הוּא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: הֵילָךְ פָּטוּר!
ונדייק: קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שר׳ שמעון בן אלעזר אומר: הואיל והודה במקצת הטענה — ישבע. ונדקדק בדברים: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר שלש, הא [הרי] אילו היה מודה רק בשתים — פטור היה מלהשבע, והרי האי שטר דקמודי ביה [שטר זה שהוא מודה בו] הילך הוא, שהרי הוא מסכים לשלם ככל הכתוב בו, ו אם כן לכאורה שמע מינה [למד מכאן] כי הילך פטור משבועה!
רש"י
טעמא דאמר שלש קס״ד השתא דמייתי תיובתא מדנקט פלוגתייהו בשלש וחמש ולא נקט ולוה אמר שתים ש״מ בשתים לא מחייב ליה רשב״א וכדמפרש ואזיל דכיון דכל הודאתו בשטר כתובה דשטר נמי שתים משמע וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדים על כך אבל כי אמר שלש סלעים שלישי מלוה ע״פ הוא דלאו בשטר כתובה ואין הקרקעות משועבדים ולאו הילך הוא:
ה״ג ושטרא דקמודה הילך הוא ול״ג כיון דקמודה ביה דבלאו הודאתו נמי כל שטרי הילך הוא וה״פ ומאי דקמודה ביה דכתוב בשטר הילך הוא:
תוספות
וש״מ דהילך פטור וא״ת יהא נאמן בשלש דמיגו דבעי אמר שתים וי״ל כיון דהילך פטור אם יאמר שתים הו״ל כופר הכל ואין אדם מעיז ולר״ע לא הוי עזות דמסייע ליה שטרא:
לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: שְׁתַּיִם חַיָּיב, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ – לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר מֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי וּפָטוּר, קָא מַשְׁמַע לָן דְּמוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי וְחַיָּיב.
ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי אף אם הודה בשתים חייב בשבועה, והאי דקתני [וזה ששנה] שלש, לא לשם הוראה בדין הילך נאמר, אלא לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ עקיבא, שאמר: משיב אבידה הוי [הוא] ופטור, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר׳ שמעון בן אלעזר שאינו כן, אלא מודה במקצת הטענה הוי [הוא], וחייב.
רש"י
לאפוקי מדר״ע כו׳ דאי תנא שתים לא הוה פליג ר״ע:
תוספות
לעולם שתים חייב ואע״ג דשתים חייב חשיב ליה רבי עקיבא משיב אבידה דכשאמר שתים נראה יותר נאמן לפי שהשטר מסייעו:
אִי הָכִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר הוֹאִיל וְהוֹדָה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע? אַף זֶה יִשָּׁבַע מִבָּעֵי לֵיהּ!
על כך מקשים: אי הכי [אם כך] היא הכוונה, לשון זו: ״ר׳ שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע״ אינה מדוייקת, אלא ״אף זה ישבע״ מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי לפי ההסבר שאמרנו בשתיים ודאי חייב, והיה צריך לומר שאף בשלוש צריך להשבע!
רש"י
א״ה דבשתים נמי חייב אמאי תנא הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רשב״א אומר אף זה ישבע מבעיא ליה ושמעינן דלא משיב אבידה חשיב ליה ומדנקט הואיל משמע דחיובא משום דגרם לעצמו שהודה במקצת דהשתא הוא דהויא הודאה משום דסלע שלישי לאו הילך הוא אבל שתים לא הוי הודאה משום הילך:
אֶלָּא, לְעוֹלָם שְׁתַּיִם פָּטוּר, וְהֵילָךְ חַיָּיב. וְשָׁאנֵי הָכָא – דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא.
אלא יש לדחות מה שאמרנו ולהסביר בדרך אחרת: לעולם אם הודה בשתים — הריהו פטור, והילך בכלל חייב, ושאני הכא [ושונה הדבר כאן] שאינו חייב שבועה, הואיל דקא מסייע ליה שטרא [שמסייע לו, ללווה, השטר] ומשום כך פטור משבועה אם הודה בשניים.
רש"י
אלא לעולם כו׳ אלא אי אית לך לתרוצי תריץ הכי לעולם כדקאמרת הא שתים פטור וטעמא לאו משום הילך דהילך בעלמא חייב:
ושאני הכא דקא מסייע ליה שטרא העדים החתומים על השטר מעידין כדבריו שלא היו אלא שתים ולכך לא פירשו מניינן הלכך א״צ שבועה:
תוספות
לעולם שתים פטור והילך חייב וא״ת כיון דהילך חייב כי אמר נמי שתים אינו כופר הכל וכי אמר שלש יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר שתים ומאי טעמא דרשב״א וי״ל דס״ל דמה שהשטר מסייעו אינו טוען ברצון לפי שנראה שמחמת השטר מודה ואם לא היה השטר היה כופר הכל:
אִי נַמִי, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ שְׁטַר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת – וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.
אי נמי [או גם כן] פטור משבועה אם הודה בשניים בלבד מטעם אחר: משום דהוה ליה [שהרי הוא] שטר שעבוד קרקעות, כי סתם שטר יש בו ערבות הלווה על ידי שיעבוד קרקעותיו למלוה, וכלל בידינו שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות, אלא על כפירת כספים או מטלטלים. כל זה היה בלשון אחת של דיוק מן הברייתא.
רש"י
אי נמי להכי לא הוו שתים הודאה לחייבו שבועה לפי שהשטר אומר כן ושטר הוי שעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך הודאתן אינה מביאה לידי שבועה דקרקעות אמעוט מתורת שבועה במס׳ שבועות פרק שבועת הדיינין (שבועות מב ב:) אבל כי אמר מלוה חמש ולוה שלש איכא כפירה והודאה במה שאין כתוב בשטר:
תוספות
אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא״ת למ״ד בפרק גט פשוט (ב״ב דף קעה:) שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע הא כופר שעבוד קרקעות וי״ל שמחל לו השעבוד או שאין לו כלל קרקעות אפי׳ משעבדי אבל לרבי יוחנן דאמר בפ׳ שבועת הפקדון (שבועות דף לז: ושם ד״ה ואין) כופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן שיש עליו שטר פטור משום דכופר שעבוד קרקעות דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות אע״ג דסבר ר׳ יוחנן שעבודא דאורייתא היינו משום כיון שהפקיעו חכמים השעבוד במלוה ע״פ משום פסידא דלקוחות חשיב כאילו מחל לו השעבוד ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי דאי אית ליה בני חרי אפי׳ יש עליו עדים פטור ואי לית ליה אפי׳ משועבדים אפילו יש עליו שטר חייב:
אין נשבעין על כפירת כו׳ לספרים דגרסי בברייתא ר״ע אין להקשות הא ר״ע דריש ריבויי ומיעוטי פ״ק דשבועות (דף ד: ושם ד״ה רבי) ובפרק ג׳ מינים (נזיר לה. ושם) ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות כ״א שטרות כדמוכח בפרק הגוזל בתרא (ב״ק דף קיז:) והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וי״ל שיש לו שום מיעוט למעט קרקעות וכן צ״ל לקמן בפ׳ השואל (בבא מציעא דף ק: ושם ד״ה ר״מ) אליבא דר״מ דאית ליה נשבעין אעבדים ולא אקרקעות ואע״ג דעבדים הוקשו לקרקעות לכ״ע דמהאי טעמא עבד נקנה בכסף בפ״ק דקדושין (דף כב:) אלא דר״מ דריש ריבויי ומיעוטי להוציא שטרות ויש לו שום מיעוט למעט קרקעות ובאותו מיעוט אין למעט עבדים אע״ג דהוקשו לקרקעות כדמוכח במרובה (ב״ק סג. ושם ד״ה וחד) דמאן דדריש בריבה ומיעט וריבה צריך שני מיעוטי לקרקעות ועבדים ואע״ג דרשב״א היה תלמידו של ר״ע אין לחוש מה שחולק עמו והוזכר קודם דכעין זה מצינו לקמן (בבא מציעא דף ז.) גבי שנים אדוקים בשטר דפליג רבי עם רשב״ג אביו ויש ספרים דגרסי הכא ר׳ יעקב:
אִיכָּא דְּמוֹתִיב מִסֵּיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ אֶלָּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה וּפָטוּר. טַעְמָא – דַּאֲמַר שָׁלֹשׁ, הָא שְׁתַּיִם – חַיָּיב. וְהָא שְׁטָר כֵּיוָן דְּקָא מוֹדֵי בֵּיהּ כְּהֵילָךְ דָּמֵי, שְׁמַע מִינָּהּ הֵילָךְ חַיָּיב!
אכן, איכא דמותיב מסיפא [יש שמקשה מסופה של ברייתא זו], ששנינו בה, ר׳ עקיבא אומר: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור משבועה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר הלוה שלש, הא [הרי] אם הודה רק בשתים — חייב. והא [והרי] שטר זה כיון דקא מודי ביה [שהוא מודה בו] אם כן כהילך דמי [הוא נחשב], שהרי עליו לשלם ככתוב בשטר, ושמע מינה [למד מכאן] כי הילך חייב!
רש"י
הא שתים דליכא משיב אבידה:
חייב מדלא תנא פטור בשתים ונימא טעמא משום הילך:
לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ שְׁתַּיִם נַמִי פָּטוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי שָׁלֹשׁ – לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, דְּאָמַר מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה הָוֵי וְחַיָּיב, קָא מַשְׁמַע לָן דְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה הָוֵי וּפָטוּר.
ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי כאשר הודה בשתים נמי [גם כן] פטור משבועה, והאי דקתני [וזה ששנה] שלש דווקא, הרי זה לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ שמעון בן אלעזר שאמר שמקצת הטענה הוי [הוא] וחייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ר׳ עקיבא שלדעתו משיב אבידה הוי [הוא] ופטור.
רש"י
מודה מקצת הוי ואינו משיב אבידה דאיערומי קמערים דלחזקיה בנאמן:
קמ״ל כיון דבשתים נמי פטור ליכא למימר איערומי מערים אלא משיב אבידה הוי:
הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא: דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ שְׁתַּיִם חַיָּיב – בְּשָׁלֹשׁ הֵיכִי פָּטַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא? הַאי אַעֲרוּמֵי קָא מַעֲרִים, סָבַר: אִי אָמִינָא שְׁתַּיִם – בָּעֵינָא אִשְׁתַּבּוּעֵי, אֵימָא שָׁלֹשׁ, דְּאֶהֱוֵי כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה – וְאִיפַּטַר. אֶלָּא שְׁמַע מִינָּהּ: שְׁתַּיִם נַמִי פָּטוּר.
ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר מתוך הדברים. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לפרש כי מי שהודה בשתים חייב בשבועה, אם כן בשלש היכי [איך] פטר ליה [אותו] ר׳ עקיבא, שכן יש מקום לומר כי האי אערומי קא מערים [זה, הלווה, מערים הוא] סבר [סבור הוא]: אי אמינא [אם אומר] שתים בעינא אשתבועי [אצטרך להשבע על כך] וכיון שכך אימא [אומר] שלש דאהוי [שאהיה] כמשיב אבידה ואיפטר [ואפטר]. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי אם הודה בשתים נמי [גם כן] פטור.
רש"י
הכי נמי מסתברא דבשתים פטור:
אֶלָּא קַשְׁיָא לְרַבִּי חִיָּיא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מְסַיַּיע לֵיהּ שְׁטָרָא. אִי נַמִי, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ שְׁטַר שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת, וְאֵין נִשְׁבָּעִין עַל כְּפִירַת שִׁעְבּוּד קַרְקָעוֹת.
ושואלים: אלא לפירוש זה הרי קשיא [קשה] ל דברי ר׳ חייא, שהרי המודה בשניים הילך הוא, ובכל זאת חייב! ומשיבים: שאני התם דקא מסייע ליה שטרא [שונה שם שמסייע לו השטר] ולא משום הילך, אלא משום שחייב לשלם על פי השטר. אי נמי [או גם כן] משום דהוה ליה [שהרי הוא] שטר שעבוד קרקעות, ו כאמור אין נשבעים על כפירת שעבוד קרקעות.
רש"י
ואלא קשיא לרבי חייא דהא איכא למידק מינה דשתים פטור כדאמרינן דאי ס״ד כו׳:
שאני הכא האי דקאמר שתים פטור טעמא לאו משום הילך אלא דקא מסייע ליה שטרא:
מְתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: טְעָנוֹ כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּכֵּלִים וְכָפַר בַּקַּרְקָעוֹת, הוֹדָה בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים – פָּטוּר. הוֹדָה מִקְצָת קַרְקָעוֹת – פָּטוּר. מִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב.
מתיב [מקשה] מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, ממה ששנינו: אדם שטענו לחבירו שמגיע לו ממנו כלים וקרקעות, הודה הנתבע שחייב לו כלים וכפר בקרקעות, או להיפך שהודה בקרקעות וכפר בכלים — הרי זה פטור מלהשבע על השאר. אם הודה על מקצת קרקעות — פטור מלהשבע, הודה על מקצת כלים — חייב להשבע על השאר.
רש"י
טענו חבירו בבי״ד כלים וקרקעות:
פטור דלא כפירתו ולא הודאתו מביאתו לידי שבועה:
חייב אף על הקרקעות לישבע כדאמרינן לקמן שהנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הקרקעות לישבע עליהן משנתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין ומגלגלין עמהם שבועת קרקע:
טַעְמָא – דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת, דְּקַרְקַע לָאו בַּת שְׁבוּעָה הִיא. הָא כֵּלִים וְכֵלִים דּוּמְיָא דְּכֵלִים וְקַרְקָעוֹת – חַיָּיב. הֵיכִי דָּמֵי? לָאו דַּאֲמַר לֵיהּ הֵילָךְ, וּשְׁמַע מִינָּהּ הֵילָךְ חַיָּיב!
ומעתה נדייק: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שמדובר כאן בכלים וקרקעות, שהקרקע לאו [לא] בת שבועה היא, שהרי אין נשבעים על טענות הקשורות בקרקעות, הא [הרי] אילו היה כאן ענין של כלים וכלים דומיא [בדומה] לטענה זו של כלים וקרקעות, היינו אומרים, שחייב להשבע. והיכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו דאמר ליה [האם לא שהמקרה הדומה הוא שאומר לו] הילך, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי הילך חייב בשבועה!
רש"י
דומיא דכלים וקרקעות שכלים שהודה עליהם מונחים לפנינו וא״ל הילך:
תוספות
הא כלים וכלים חייב הוה מצי לשנויי בחפר בה בורות שיחין ומערות כדבסמוך:
לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ כֵּלִים וְכֵלִים נַמִי פָּטוּר, וְהָא דְּקָתָנֵי כֵּלִים וְקַרְקָעוֹת – הָא קָא מַשְׁמַע לָן: הוֹדָה בְּמִקְצָת כֵּלִים – חַיָּיב אַף עַל הַקַּרְקָעוֹת.
ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך שאף אם היה מדובר בכלים וכלים נמי [גם כן] פטור, והא דקתני [וזו ששנה] כלים וקרקעות, הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שחידש לנו בכך דבר אחר: כי אם הודה במקצת הכלים ונתחייב בשבועה — חייב להשבע אף על הקרקעות שכפר בהם, אף שעל קרקעות עצמם אינו נשבע.
תוספות
[הודה במקצת כלים חייב וא״ת יהא נאמן במיגו דאי בעי כפר בכלים והיה מודה במקצת קרקעות וי״ל שמא חפץ בקרקעות יותר] ס״א:
מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – זוֹקְקִין? תָּנֵינָא: זוֹקְקִין הַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת, אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶם!
ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] על ידי כך — שזוקקין? כלומר, שאף שאין נשבעים ישירות על תביעות קרקעות, מכל מקום מי שהתחייב שבועה לחבירו, יכול התובע להזקיק (להכריח) אותו שישבע על דברים שאין עליהם כרגיל חיוב שבועה. ואולם דבר זה אין צריך ללמדנו מברייתא זו, שכן הלא תנינא [שנינו כבר] במסכת קדושין כי זוקקין הנכסים שאין להן אחריות, כלומר, כספים ומטלטלים (שלא היו משתמשים כאחריות להלואה), את הנכסים שיש להן אחריות (קרקעות) לישבע עליהם. ואם כן, הלכה זו כבר ידועה לנו, ולשם מה ללמוד אותה מן הברייתא כאן?
רש"י
זוקקין המטלטלין זוקקין הקרקעות לישבע ע״י גלגול:
תנינא בקדושין (כו.) הנכסים שאין להן אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהם:
הָכָא – עִיקָּר, הָתָם – אַגַּב גְּרָרָא נַסְבָּהּ.
ומשיבים: הכא [כאן], בהלכה של כלים וקרקעות הוא עיקר ההלכה, שזוקקים הנכסים שאין להם אחריות להשבע גם על האחרים. ואילו התם [שם] אגב גררא נסבה [גרר הדברים הביאה], שתוך שעסק בכלל בהשוואה של נכסים שונים זה לזה הביא גם דבר זה. ועיקר הלימוד הוא איפוא מן הקטע שלנו, ואם כן יש בו חידוש לעצמו, ואין ללמוד ממנו כלל לענין הילך.
רש"י
הכא עיקר שמשנה זו שנויה במסכת שבועות (לח.):
התם בקדושין:
אגב גררא נסבה דאיירי התם נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואגב דאיירי דנקנין עמהם תנא בהדה זוקקין אותן לישבע עליהם: