דַּל תְּלָתִין וְשִׁיתָא בְּשִׁיתָא, פָּשׁוּ לֵיהּ תְּרֵיסַר, דַּל תְּמַנְיָא שְׁתוּתֵי, פָּשׁוּ לְהוּ אַרְבָּעָה.

ומסביר, לדברי ר׳ יהודה מותר לערב שמרים, והיינו טעמא [וזהו הטעם] שמקבל הקונה ומפחית מן השמן אותו לוג ומחצה, דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: אי בעי לערובי [אילו הייתי רוצה לערב] לך שמרים — מי [האם] לא ערבי [הייתי מערב] לך? השתא נמי קביל [עכשיו גם כן קבל] על עצמך שיעור הפחת עבור השמרים.

וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּשְׂתַּכֵּר אַל יִשְׂתַּכֵּר יוֹתֵר עַל שְׁתוּת!

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] הקונה: אי ערבת [אילו הייתה מערב] לי שמרים הוה מזדבן [היו נמכרים] לי, השתא מאי אעביד ליה [עכשיו מה אעשה לזה]? הרי לחודיה לא מזדבן [לחוד אין הדבר נמכר] לי ונמצא שאני מפסיד! ומשיבים: בקונה שהוא בעל הבית הצריך שמן לעצמו עסקינן [עוסקים אנו] דניחא ליה בצילא [שנוח לו בשמן צלול] וכדאי לו שהמוכר יפחית מן השמן את אחוז השמרים. ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] הקונה: מדלא ערבית [מכיון שלא עירבת] לי — משמע שאחולי אחלת [מחלת] לי!

אִיכָּא גּוּלְפֵי וּשְׁמָרַיָּא. אִי הָכִי נָפֵישׁ לֵיהּ טְפֵי מִשְּׁתוּת! אִיכָּא טַרְחֵיהּ, וּדְמֵי בַּרְזַנְיָיתָא.

ומשיבים: ר׳ יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דלית ליה [שאין לו, שאינו מקבל] סברה זו של מחילה, ולדעתו אין הקונה יכול לומר שמחל המוכר יתר על המחיר הראוי. דתנן [שכן שנינו במשנה]: מכר לו לחבירו צמד — לא מכר לו את הבקר, שהמלה ״צמד״ כדיוקה משמעה העול המצמיד זוג בהמות לחרישה, אבל אפשר להבינו גם כצמד הבהמות עם העול שעליהן. ואמרו חכמים שאם אמר שמוכר ״צמד״ שרק העול עצמו נמכר, אבל לא הבקר. מכר לו את הבקר — לא מכר לו את הצמד, והמכירה היא רק על מה שאמר לו כדיוקן של המילים.

״אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזוּקָּק אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים״ וכו׳. וְהָא אִי אֶפְשָׁר דְּלָא בָּלַע! אֲמַר רַב נַחְמָן: בִּמְזוּפָּפִין שָׁנוּ. אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא שֶׁלֹּא בִּמְזוּפָּפִין, כֵּיוָן דִּטְעוֹן טְעוּן.

ר׳ יהודה אומר: הדמים מודיעין, כלומר לפי המחיר אפשר להבין מה הוא שנמכר ונקנה. כיצד? — אמר לו: מכור לי צמדך במאתים זוז — הדבר ידוע שאין הצמד (העול עצמו) נמכר במאתיים זוז ובוודאי נתכוון לצמד שוורים. וחכמים אומרים: אין הדמים (המחיר) ראיה אלא ייתכן שמחל המוכר לקונה, ומכר לו הרבה במעט או להיפך.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזוּקָּק לַחֲבֵירוֹ כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה״. אֲמַר אַבַּיֵי: כְּשֶׁתִּמְצָא לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, לְדִבְרֵי חֲכָמִים אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים.

ובהמשך לענייננו: לדברי חכמים אסור לערב שמרים, והיינו טעמא [וזהו הטעם] שלא מקבל הקונה על עצמו את הפחת — דאמר ליה [שאומר לו] הקונה: אי בעית לערובי [אם היית רוצה לערב] — מי הוה שרי [האם היה מותר] לך? השתא נמי לא מקבילנא [עכשיו גם כן אין אני רוצה לקבל].

לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים – וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּעֵי לְעָרוּבֵי לָךְ – מִי לָא עָרְבִי לָךְ, הָשְׁתָּא נַמִי קַבֵּיל.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אדרבה, איפכא מסתברא [להיפך, ההיפך הוא המסתבר]. וכן נדון: לדברי חכמים מותר לערב שמרים, והיינו טעמא [וזהו הטעם] שהוא לא מקבל — דאמר ליה [שאומר לו] הקונה: מדלא [מכיון שלא] ערבת לי, ודאי אחולי אחלית [מחלת] לי. ואילו לדברי ר׳ יהודה אסור לערב שמרים, והיינו טעמא [וזהו הטעם] שמקבל — דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: אי בעי לערובי [אילו הייתי רוצה לערב] — הרי לא שרי [אסור] לי לערובי [ערב] לך, ואתה קבולי [לקבל] לא מקבלת [תקבל] את הפחת, אם כן נמצא שאינני מרויח כלום במכירה זו. והרי מפורסם מפתגם שאומרים אנשים על שוטה העוסק במסחר: זבון וזבין תגרא איקרי [מכור וקנה באותו מחיר כדי שתקרא תגר]? הלא בוודאי צריך אני להרויח דבר מה.

וְלֵימָא לֵיהּ: אִי עֵרְבַתְּ לֵיהּ – הֲוָה מִזְדַּבַּן לִי, הָשְׁתָּא מַאי אַעֲבֵיד לֵיהּ? לְחוּדֵיהּ לָא מִזְדַּבַּן לִי! בְּבַעַל הַבַּיִת עָסְקִינַן, דְּנִיחָא לֵיהּ בְּצִילָּא. וְלֵימָא לֵיהּ: מִדְּלָא עַרְבִית לִי – אַחוּלֵי אַחַלְתְּ לִי!

תנא [שנה] החכם: אחד הלוקח (הקונה) ואחד המפקיד לפקטים (פסולת הצפה על גבי השמן). ושואלים: מאי [מה פירוש] לפקטים? אילימא [אם תאמר] כי היכי [כשם] שהלוקח לא מקבל על עצמו את הפחת של הפקטים ומפקיד נמי [גם כן] לא מקבל על עצמו את פחת הפקטים וצריך להחזיר לו שמן צלול ולימא ליה [ושיאמר לו] מקבל הפקדון: פקטך מאי איעביד להו [עכירות השמנים שלך מה אעשה להם]?

רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מְחִילָה. דִּתְנַן: מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר. מָכַר לוֹ אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר לוֹ אֶת הַצֶּמֶד.

אלא יש להבין: כי היכי [כשם] שהמפקיד מקבל את הפקטים ויודע שמפחיתים חלק מן השמן בגלל החלק העכור שבתוכו ה לוקח נמי [גם כן] מקבל על עצמו אחוז מסויים עבור פקטים. ושואלים: ומי [והאם] מקבל הלוקח על עצמו את ה פקטים? והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים, אבל מקבל שמן נקי בלא פקטים. ומשיבים: לא

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי צִמְדְךָ בְּמָאתַיִם זוּז – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִים זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.

קשיא [אינו קשה], הא [זה] — דיהיב ליה זוזי [שנתן לו זוזים, כסף] ב חודש תשרי שאז מוסקים את הזיתים וקא שקיל מיניה [ולוקח ממנו] ב חודש ניסן כי [כפי] המדה של חודש תשרי, שכיון ששילם לו בשעתו מחיר נמוך קצת יותר, הרי הוא צריך לקבל על עצמו שמן כפי שהיה בתשרי, שמיד לאחר המסיקה היה עדיין השמן עכור. הא [זה] דיהיב ליה זוזי [שנתן לו זוזים, כסף] ב חודש ניסן וקא שקיל מיניה [ולוקח ממנו] ב חודש ניסן כי [כפי] המדה של חודש ניסן, שמשלם לו מעט יותר ורוצה בשמן מזוקק.

לְדִבְרֵי חֲכָמִים – אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית לְעָרוּבֵי – מִי הֲוָה שָׁרֵי לָךְ? הָשְׁתָּא נַמִי לָא מְקַבֵּילְנָא.

המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום, שלא התנה המפקיד שתהא החבית במקום מסויים בבית השומר, וטלטלה השומר ונשתברה, אם מתוך ידו (בעודה בידו) נשברה, יש לחלק: אם טלטל את החבית לצורכו שרצה להשתמש בה לאיזה צורך — חייב לשלם את הנזק. ואם טלטל את החבית לצורכה, כגון שרצה להוציאה ממקום שהיתה ניזוקת בו — פטור. אם משהניחה לאחר שטלטלה נשברה, בין שטלטלה מראש לצורכו בין שטלטלה לצורכה — פטור. ואולם אם יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה השומר ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה, אם טלטלה לצורכו — חייב, אם לצורכה — פטור.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אַדְּרַבָּה, אִיפְכָא מִסְתַּבְּרָא. לְדִבְרֵי חֲכָמִים מוּתָּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלָא מְקַבֵּל, דְּאָמַר לֵיהּ: מִדְּלָא עֵרְבַתְּ לִי – אַחוּלֵי אַחֲלִית לִי. לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְעָרֵב שְׁמָרִים, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְקַבֵּל, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּעַי לְעָרוּבֵי – לָא שָׁרֵי לִי לְעָרוּבֵי לָךְ, קַבּוּלֵי לָא מְקַבְּלַתְּ, זְבוֹן וְזַבֵּין תַּגָּרָא אִיקְרִי.

ושואלים: הא מני [זו משנתינו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר׳ ישמעאל, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] דעת בעלים. שכאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגונב טלה מן העדר או סלע (מטבע) מן הכיס — למקום שגנב יחזיר, ואינו צריך להודיע כלל לבעלים, אלו דברי ר׳ ישמעאל. רבי עקיבא אומר:

תָּנָא: אֶחָד הַלּוֹקֵחַ וְאֶחָד הַמַּפְקִיד לְפִקְטִים. מַאי לְפִקְטִים? אִילֵימָא כִּי הֵיכִי דְּלוֹקֵחַ לָא מְקַבֵּל פִּקְטִים, מַפְקִיד נַמִי לָא מְקַבֵּל פִּקְטִים – וְלֵימָא לֵיהּ: פִּקְטָךְ מַאי אִיעֲבִיד לְהוּ?

דל תלתין ושיתא בשיתא [הוצא מהם שלושים ושישה ספלים שמכר בשישה זוזים] ואם כן קיבל בחזרה את מה ששילם עבור החבית, פשו ליה תריסר [נשארו עוד שנים עשר ספלים] עודף שהרוויח. דל תמניא שתותי [הוצא מהם שמונה ששיות] שהרי אמרנו כי שישית מהיין נספגת בקנקנים, ודבר זה היה על חשבונו של החנווני, נמצא כי פשו להו [נשארו להם] איפוא ארבעה ספלים יתרים שהם היו הרווח שהרויח רב יהודה.

אֶלָּא כִּי הֵיכִי דְּמַפְקִיד מְקַבֵּל פִּקְטִים – לוֹקֵחַ נַמִי מְקַבֵּל פִּקְטִים. וּמִי מְקַבֵּל לוֹקֵחַ פִּקְטִים? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא אָמְרוּ שֶׁמֶן עָכוּר אֶלָּא לַמּוֹכֵר בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים בְּלֹא פִּקְטִים.

ושואלים: והאמר [והרי אמר] שמואל: המשתכר בצורכי אוכל נפש אל ישתכר יותר על שתות [ששית], ומשמע כי לכל הפחות שישית מותר לו להשתכר, ואולם לפי החשבון נמצא שרב יהודה הרוויח הרבה פחות משישית, ומדוע עשה כן?

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּתִשְׁרֵי, וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן כִּי מִדָּה דְּתִשְׁרֵי. הָא דְּיָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי בְּנִיסָן וְקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ בְּנִיסָן כִּי מִדָּה דְּנִיסָן.

ומשיבים: איכא גולפי ושמריא [יש את הקנקן עצמו והשמרים] שנשארו עוד בידו שהרי קנה הכל בשישה זוזים, והם מוסיפים לרווח. ושואלים: אי הכי נפיש ליה טפי משתות [אם כך מרובה לו הרווח יותר משישית] וכיצד לקח רב יהודה יותר מן המותר? ומשיבים: איכא טרחיה [יש את שכר טרחתו], שכר מכירת השמן ודמי ברזנייתא [הניקוב] שלוקח בעל מלאכה מיוחד שצריך לנקב את החביות, וכשמורידים את אלה מן החשבון נמצא שהרוויח שתות.

מתני׳ הַמַּפְקִיד חָבִית אֵצֶל חֲבֵירוֹ וְלֹא יִחֲדוּ לָהּ בְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁתַּבְּרָה, אִם מִתּוֹךְ יָדוֹ נִשְׁבְּרָה, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. אִם מִשֶּׁהִנִּיחָהּ נִשְׁבְּרָה, בֵּין לְצוֹרְכּוֹ בֵּין לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר. יִחֲדוּ לָהּ הַבְּעָלִים מָקוֹם, וְטִלְטְלָהּ וְנִשְׁבְּרָה, בֵּין מִתּוֹךְ יָדוֹ וּבֵין מִשֶּׁהִנִּיחָהּ, לְצוֹרְכּוֹ – חַיָּיב, לְצוֹרְכָּהּ – פָּטוּר.

שנינו במשנה אם היה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, וכן אם היה זה כד ישן לא יוציא לו כיון שאין הכד בולע. ושואלים: והא [והרי] אי אפשר שלא בלע [יבלע] הכד מאומה, אפילו בכד ישן! אמר רב נחמן: במזופפין (בכלים שהיו מצופים מבפנים בזפת) שנו, שאם הכד ישן ומזופף — אינו בולע. אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] שלא מדובר כאן במזופפין, כיון דטעון [שבלעו] — טעון [בלעו] ושוב אין שמן נבלע בתוכם.

גמ׳ הָא מַנִּי – רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. דְּתַנְיָא: הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר וְסֶלַע מִן הַכִּיס – לְמָקוֹם שֶׁגָּנַב יַחֲזִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:

עוד שנינו במשנה שר׳ יהודה אומר שאף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה הקונה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. אמר אביי: כשתמצא לומר כשתמצה את הדבר ותדקדק בו תמצא כי לדברי ר׳ יהודה מותר לערב שמרים ששקעו לתחתית החבית עם השמן הצלול שנשאר מלמעלה, שיכול לבחוש שנית את כל החבית ולמכור כל מה שיש בה. ולדברי חכמים אסור לערב שמרים.