כָּל הַמַּפְקִיד – עַל דַּעַת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו הוּא מַפְקִיד.

הלא כלל הוא: כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד, ולכן נהגתי כראוי שמסרתי לאמי.

נֵימָא לָהּ לְאִימֵּיהּ: זִילִי שַׁלֵּימִי, אָמְרָה: לָא אֲמַר לִי דְּלָאו דִּידֵיהּ נִינְהוּ, דְּאַקְבְּרִינְהוּ.

נימא [נאמר] לה לאימיה [לאמו]: זילי שלימי [לכי ושלמי] אמרה [יכולה היא לומר]: לא אמר לי בני דלאו דידיה נינהו דאקברינהו [שאין הכספים שלו כדי שאקבור אותם] שהיא שמירה מעולה.

נֵימָא לֵיהּ: אַמַּאי לָא אָמְרַתְּ לָהּ? אָמַר: כָּל שֶׁכֵּן, דְּכִי אָמִינָא לָהּ דְּדִידִי נִינְהוּ, טְפֵי מִזְדַהֲרָא בְּהוּ.

ואם נימא ליה [נאמר לו]: אמאי [מדוע] לא אמרת לה שאין הכספים שלך? אמר: כל שכן, דכי אמינא [שאם אומר] לה דדידי נינהו [שהכספים שלי הם] — טפי מזדהרא בהו [יותר היא נזהרת בהם].

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: מִשְׁתַּבַּע אִיהוּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אַשְׁלְמִינְהוּ לְאִימֵּיהּ, וּמִשְׁתַּבְּעָא אִימֵּיהּ דְּהָנְהוּ זוּזֵי אוֹתְבִינְהוּ בְּקַרְטַלִיתָא וְאִיגְנוּב, וּפָטוּר.

אלא אמר רבא כך יש לדון: משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה [ישבע הוא, האיש, שאת הכספים הללו מסר לאמו], ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב [ותישבע אמו שאת הכספים הללו הניחה בארגז ונגנבו] ופטור מלשלם.

הַהוּא אַפּוֹטְרוֹפָּא דְּיַתְמֵי דִּזְבַּן לְהוּ תּוֹרָא לְיַתְמֵי, וּמְסָרֵיהּ לְבַקָּרָא, לָא הָווּ לֵיהּ כָּכֵי וְשִׁינֵּי לְמֵיכַל, וּמִית. אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא?

ומסופר עוד: ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא [אפוטרופוס אחד של יתומים שקנה שור עבור היתומים ומסר אותו לרועה הבקר]. לא הוו ליה [היו לו] לשור זה ככי ושיני למיכל, ומית [ניבים ושיניים לאכול בהם וכיון שלא נתנו לו מזון מיוחד מת השור]. אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דייני להאי דינא [איך ידונו דיינים בדין זה]?

נֵימָא לֵיהּ לְאַפּוֹטְרוֹפָּא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא לְבַקָּרָא מְסַרְתֵּיהּ.

נימא ליה לאפוטרופא [נאמר לו לאפוטרופוס]: זיל שלים [לך שלם את הנזק], אמר: אנא לבקרא מסרתיה [אני לרועה הבקר מסרתי אותו] והוא צריך היה לטפל בו.

נֵימָא לֵיהּ לְבַקָּרָא: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: אֲנָא בַּהֲדֵי תּוֹרֵי אוֹקִימְתֵיהּ, אוּכְלָא שְׁדַאי לֵיהּ, לָא הֲוָה יָדְעִינַן דְּלָא אָכַל.

נימא ליה לבקרא [נאמר לו לרועה הבקר]: זיל שלים [לך ושלם], אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה [אני בין השוורים העמדתי אותו, אוכל שמתי לפניו], ולא הוה ידעינן דלא אכל [ידעתי שאין הוא אוכל].

מִכְּדֵי בַּקָּרָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּיַתְמֵי הוּא, אִיבָּעֵי לֵיהּ לְעַיּוּנֵי. אִי אִיכָּא פְּסֵידָא דְּיַתְמֵי הָכִי נַמִי. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא דְּיַתְמֵי, דְּאַשְׁכַּחוּהוּ לְמָרֵיהּ דְּתוֹרָא וּשְׁקוּל יַתְמֵי זוּזֵי מִינֵּיהּ.

ושואלים: מכדי בקרא [הלא רועה הבקר] שומר שכר דיתמי [של היתומים] הוא ואם כן איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא דיתמי [היה לו לבדוק אם יש הפסד ליתומים] ולראות אם השור אוכל! ומשיבים: הכי נמי [כך הוא גם כן] אילו כך היה המקרה, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן דליכא פסידא דיתמי [שאין הפסד ליתומים] יוצא מזה, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה [שמצאוהו את בעל השור וקבלו היתומים את הכסף ממנו בחזרה].

אֶלָּא מַאן קָא טָעֵין? מָרֵיהּ דְּתוֹרָא קָטָעֵין. אִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹדוּעָן! מַאי מוֹדְעִינַן לֵיהּ? מֵידַע יָדַע דְּמִקַּח טָעוּת הָוֵי! בְּסַפְסִירָא דִּזְבַּן מֵהָכָא וּמְזַבֵּין לְהָכָא. הִלְכָּךְ, מִישְׁתַּבַּע אִיהוּ דְּלָא הֲוָה יָדַע, וּמְשַׁלֵּם בַּקָּרָא דְּמֵי בָּשָׂר בְּזוֹל.

ושואלים: אלא מאן קא טעין [מי הוא זה שטוען] — מריה דתורא קטעין [בעל השור הוא שטוען] לאפוטרופוס, אם כן אומרים לו: איבעי ליה לאודוען [היה לו להודיענו] שהשור איננו אוכל! ומשיבים: מאי מודעינן ליה [מה מודיעים אנו לו] — הלא מידע ידע [יודע הוא] שמקח טעות הוי [הוא]. ומשיבים: מדובר כאן בספסירא דזבן הכא ומזבין להכא [בסרסור שקונה מכאן ומוכר לשם] ולא ידע מה טיב השור, הלכך (על כן) מישתבע איהו [נשבע הוא] שלא הוה ידע [ידע] בפגמו של השור, ומשלם בקרא [ומשלם רועה הבקר] לא את דמי השור כולו אלא דמי בשר בזול שהוא חלק ממחיר השור.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקֵיד כְּשׁוּתָא גַּבֵּי חַבְרֵיהּ. הֲוָה לֵיהּ לְדִידֵיהּ נַמִי כַּרְיָא דִּכְשׁוּתָא. אֲמַר לֵיהּ לְסָרְסֵיהּ: מֵהַאי רְמֵי. אֲזַל רְמָא מֵאִידָךְ. אֲמַר רַב עַמְרָם: הֵיכִי נְדַיְינוּ דַּיָּינֵי לְהַאי דִּינָא?

מסופר: ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה [אדם אחד הפקיד כמות של כשות אצל חברו], היא הכשות שמטילים כתבלין בעשיית שיכר. הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא [היה לו עצמו גם כן כרי, ערימה, של כשות]. אמר ליה לסרסיה [לו לממונה על השיכר]: מהאי רמי [מזה, מהכרי שלי, הטל לשיכר]. אזל רמא מאידך [הלך האיש והטיל לשיכר מן הערימה האחרת, של המפקיד]. אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא [איך ידונו דיינים דין זה]?

נֵימָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים – אָמַר: אֲנָא אֲמַרִי לֵיהּ מֵהַאי רְמֵי.

נימא ליה לדידיה [נאמר לו לשומר הפיקדון]: זיל שלים [לך שלם], אמר שומר הפקדון: אנא אמרי ליה מהאי רמי [אני אמרתי לו לעובד שלי מזה תטיל] ואינני אחראי.

נֵימָא לֵיהּ לְסָרְסֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים, אָמַר: לָא אֲמַר לִי מֵהַאי רְמֵי וּמֵהַאי לָא תִּרְמִי.

נימא ליה לסרסיה [נאמר לו לממונה]: זיל שלים [לך ושלם], אמר הממונה: לא אמר לי בעל הבית מהאי רמי ומהאי [מזה הטל ומזה] לא תרמי [תטיל] וחשבתי שרק עצה טובה הוא נותן, ולא ידעתי שיש חשיבות מיוחדת בדבר.

וְאִי דִּשְׁהָא שֵׁיעוּר לְאִיתוּיֵי לֵיהּ וְלָא אַיְיתִי לֵיהּ – גַּלֵּי אַדַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ! בִּדְלָא שְׁהָא.

ומעירים: ואי דשהא [ואם שהה] בינתיים שיעור זמן כדי לאיתויי ליה [להביא לו] את הכשות ולא אייתי ליה [הביא לו] — אם כן בכך גלי אדעתיה דניחא ליה [גילה דעתו שנוח היה לו בכך] כי אם היתה ערימת הכשות שלו במקום רחוק ושל הפקדון במקום קרוב, והוא הקדים ובא ולקח משם, אם כן יכול היה השומר לדעת בעצמו מה אירע! ומשיבים: מדובר כאן בש לא שהא [שהה], או שלא היה הבדל במרחק, או שעשה זאת באותו זמן.

סוֹף סוֹף, מַאי פְּסֵידָא אִיכָּא? וְהָא קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ! אֲמַר רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: דַּהֲוָה שִׁיכְרָא חַלָּא. רַב אַשִׁי אֲמַר: בְּכִיסֵי

ושואלים: סוף סוף, מאי פסידא איכא, והא קא משתרשי ליה [סוף סוף, מה הפסד יש בכך, והלא הוא מרווח בזה]! ואם כן, ישלם השומר דמי הכשות שנטל מן הפקדון, והכל יבוא על מקומו בשלום! אמר רב סמא בריה [בנו] של רבא: מדובר כאן באופן דהוה שיכרא חלא [שנהיה השיכר חומץ, שהחמיץ השיכר] ואם כן נמצא שאי אפשר לקבל את דמי הכשות מן השיכר. רב אשי אמר: מדובר כאן בכיסי [בקוצים] שהיתה הכשות הזו מעורבת בקוצים, ולא השביחה את השיכר כראוי.