Bava Metzia 43.a

חזור

בבא מציעא

דף מג.

אֶלָּא פְּשִׁיטָא כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִבֵּית בְּעָלִים. לֵימָא רַבָּה דַּאֲמַר כְּבֵית שַׁמַּאי! אָמַר לָךְ רַבָּה: בְּיָתֵר – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּחָסֵר

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שצריך לפרש כשעת הוצאה מבית בעלים, כלומר, בשעת הגזילה. אם כן, לימא [האם לומר] כי רבה אמר כדעת בית שמאי ולא כדעת בית הלל?! ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רבה: ביתר — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים], כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בחסר.

רש"י

אלא פשיטא כשעת הוצאה מבית בעלים כשעת הגזילה וביתר פליגי דקאמרי ב״ש אם הוקרה ילקה לשלם כשעת הוצאה מן העולם ובית הלל אמרי כשעת הוצאה מבית הבעלים:

כי פליגי בחסר וקאמרי ב״ה כשעת הוצאה מן העולם ודקא קשיא לך כל הגזלנין משלמים כשעת הגזילה אי בגזילה ממש דגזלה מעיקרא ה״נ אבל הכא דבהיתרא אתא לידי׳ ומשום שליחות יד קמחייבת ליה בהא פליגי:

תוספות

לימא רבה דאמר כב״ש וא״ת לוקי פלוגתייהו באתבר ממילא ורבה כב״ה וי״ל דא״כ לא הוו פליגי בית שמאי:

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן, וְכִי חָסֵר – בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ חָסֵר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שְׁלִיחוּת יָד צְרִיכָה חִסָּרוֹן, וְכִי חָסֵר – בִּרְשׁוּתָא דְּמָרֵיהּ חָסֵר.

וזו היא המחלוקת: בית שמאי סברי [סבורים] ששליחות יד אינה צריכה חסרון וגם אם לא חסר דבר מן הפקדון, די בעצם העובדה שלקח את הדבר לעצמו שייחשב מאותה שעה כגוזלו, וממילא, כי [כאשר] חסר מערך הדבר שהשתמש בו — ברשותא דידיה [ברשותו שלו] חסר וחייב לשלם. ובית הלל סברי [סבורים] שאינו צריך לשלם, לפי שאין דומה שליחות יד לגזילה, שלא קנסוהו בשליחות יד, שהרי בהיתר הגיעה לידו, ולדעתם שליחות יד צריכה חסרון ועל מה שלא לקח ממנה בפועל לא התחייב, וממילא כי [כאשר] חסר — ברשותא דמריה [ברשות בעליה] חסר ערך החבית, ומעריכים לפי שעת הגזילה.

רש"י

ב״ש סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון ומששלח בה יד אע״פ שלא חסרה הויא גזילה וקמה ברשותיה וכשהוזלה ברשותו הוזלה ואם היתה בעין אומר לו הרי שלך לפניך עכשיו שהוציאה משלם כשעת שליחות יד:

תוספות

בית שמאי סברי שליחות יד אינה צריכה חסרון וא״ת א״כ תרי בבי הך דהכא וסיפא דהחושב לשלוח יד למה לי וי״ל דסיפא אשמועי׳ דלב״ש אפילו דבור בלא משיכה חייב והך דהכא אשמועינן דלב״ה צריכה חסרון:

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: שְׁלִיחוּת יָד אֵינָהּ צְרִיכָה חִסָּרוֹן. לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁטִּלְטְלָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ גּוֹזָלוֹת, וּבְשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת קָא מִיפַּלְגִי.

ומקשים: אלא הא [הלכה זו] שאמר רבא ששליחות יד אינה צריכה חסרון, לימא [האם לומר] כי רבא אמר כ דעת בית שמאי?! אלא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שטלטלה לא בשליחות יד לקחת מתוכן החבית ולשתות ממנה, אלא להשתמש בה כבסולם להביא עליה גוזלות. ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי [חלוקים הם];

רש"י

אלא הא דאמר רבא לעיל בשמעתין (בבא מציעא דף מא:):

שליחות יד אינה צריכה חסרון דקאמר שלא תאמר שליחות יד כו׳:

בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת גַּזְלָן הָוֵי, וְכִי חָסֵר – בִּרְשׁוּתָא דִּידֵיהּ חָסֵר. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת – שׁוֹאֵל הָוֵי, וְכִי חָסֵר – בִּרְשׁוּתָא דְּמָרָהּ חָסֵר.

בית שמאי סברי [סבורים]: שואל שלא מדעת — גזלן הוי [הוא], ולכן משטלטל את החבית נחשב כגוזלה ו ממילא כי חסר [כאשר חסרה החבית] — ברשותא דידיה חסר [ברשות שלו, של הגוזל, חסרה]. ובית הלל סברי [סבורים]: שואל שלא מדעת — שואל הוי. ו ממילא, כי [כאשר] חסר מתוכנה — ברשותא דמרה [ברשות בעליה] חסר.

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רָבָא: שׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת לְרַבָּנַן גַּזְלָן הָוֵי, לֵימָא רָבָא דְּאָמַר כְּבֵית שַׁמַּאי? אֶלָּא, הָכָא בִּשְׁבָח שֶׁל גְּזֵילָה קָמִיפַּלְגִי. בֵּית שַׁמַּאי סָבְרִי: שְׁבַח גְּזֵילָה דְּנִגְזָל הָוֵי, וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: שְׁבַח גְּזֵילָה דְּגַזְלָן הָוֵי.

ותוהים על כך: אם כן הא [הלכה זו] שאמר רבא: אלא שואל שלא מדעת — לרבנן [לדעת חכמים] גזלן הוי [הוא], אם כן לימא [האם נאמר] שרבא הוא שאמר את דבריו כ דעת בית שמאי? אלא יש לדחות כל מה שהסברנו עד כה, ולומר שחסר ויתר אינו שינוי במחירי השוק, אלא במה שחסרה הבהמה כאשר גזזו אותה, או מה שהותירה בוולדות וכדומה, והכא [כאן] בשבח של גזילה כעין זה קמיפלגי [חלוקים הם] למי מגיע שבח זה. בית שמאי סברי [סבורים]: שבח גזילה של נגזל הוי [הוא], ובית הלל סברי [סבורים] שבח גזילה של גזלן הוי [הוא],

רש"י

הא דאמר רבא בהמוכר את הספינה (ב״ב דף פח.):

שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוא גבי שולח את בנו אצל חנוני דפליגי רבנן ור׳ יהודה ואוקי רבא פלוגתייהו בשואל שלא מדעת ואמר דלרבנן גזלן הוי ומדאוקי רבא לרבנן בהכי סבירא ליה לדידיה גזלן הוי ואהדר לאוקמי מילתיה כרבנן דהלכתא כרבים:

לימא כב״ש אמרה:

אלא הכא בשבח גזילה פליגי והאי חסר ויתר דמתני׳ לאו ביוקרא וזולא אלא במאי דחסרה דהיינו גיזות ובמאי שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דב״ש סברי הכל ישלם כר״מ דברייתא וב״ה כרבי יהוד׳ כשעת הוצאה מבית הבעלים:

תוספות

אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי אומר ר״ת דגרסינן בכל הני רבא דהך דשואל ע״כ רבא הוי דקאמר בתר רבה ורב יוסף בהמוכר הספינה (ב״ב דף פח.) ומדהאי רבא כולהו נמי רבא דאי לאו הכי לא פריך מידי דמצי לאוקומה פלוגתיה כחד מהנך פלוגתי׳ דלעיל:

וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: הַגּוֹזֵל אֶת הָרָחֵל, גְּזָזָהּ וְיָלְדָה – מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאֶת גִּיזּוֹתֶיהָ וְאֶת וְלָדוֹתֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: גְּזֵילָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ.

ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של תנאים אלה] נחלקו, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגוזל את הרחל (כבשה), גזזה או ילדה — משלם אותה ואת גיזתיה ואת ולדותיה, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: גזילה חוזרת בעיניה, כפי שהיא.

תוספות

משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר״מ רבי יהודה אומר גזלה חוזרת בעיניה וא״ת הא דתנן בפרק הגוזל קמא (ב״ק דף ק:) הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור אם השבח יתר על הוצאה נותן לו היציאה ואם הוצאה יתירה על השבח נותן לו השבח דברי רבי יהודה ר״מ אומר אין נותן לו אלא דמי צמרו בלבד אלמא סברתם הפוכות ותירץ ר״ת דהכא גבי גזילה סבר ר״מ שינוי אינו קונה משום דקנסא קניס במזיד אבל בלצבוע לו אדום דשוגג לא קניס והכי איתא בהגוזל ור׳ יהודה דסבר הכא דשינוי קונה היינו משום דמתכוין לקנות בשינוי אבל צבעו שחור אין מתכוין לקנותו בכך:

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יִלְקֶה בְּחָסֵר וּבְיָתֵר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כִּשְׁעַת הוֹצָאָה, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] שזהו פירוש משנתנו, שבית שמאי אומרים ילקה בחסר וביתר ולא אמרו שילקה ביוקר וזול, ובית הלל אומרים: כשעת הוצאה. אם כן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא הענין, ובזה נחלקו.

רש"י

דיקא נמי דבגיזות וולדות פליגי דקתני לשון חסר ויתר ולא קתני לשון זול ויוקר:

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כִּשְׁעַת הַתְּבִיעָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא עֵדִים – מֵהַהוּא שַׁעְתָּא הוּא דְּאִיחַיַּיב לֵיהּ אַשְׁמָה.

שנינו במשנה כי ר׳ עקיבא אומר שישלם כשעת התביעה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כ שיטת ר׳ עקיבא. ו אולם מודה ר׳ עקיבא במקום שיש עדים שראו בשליחות יד, שמחשבים לפי אותו זמן. מאי טעמא [מה טעם] הדבר] — שאמר קרא [הכתוב] ״לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו״ (ויקרא ה, כד), וכיון דאיכא [שיש] עדים לגזילה, אם כן מההוא שעתא [מאותה שעה] של הגזילה — הוא דאיחייב ליה [שהתחייב לו] באשמה.

רש"י

ומודה ר״ע במקום שיש עדים כמה היתה שוה ביום שגזלה וראו שגזלה הימנו דמשלם כשעת הגזילה:

מאי טעמא דרבי עקיבא דאמר כשעת התביעה:

דאמר קרא ביום אשמתו בדמים של אותו יום שהוא מתחייב לו והיכא דתבעו והודה דעל פיו הוא מתחייב העמדתו בדין והודאתו הוא יום אשמתו אבל אם יש עדים משעה שראוהו שגזלה הוא אשם לו:

תוספות

ר״ע אומר כשעת התביעה תימה מאי קסבר אי קסבר שינוי קונה למה ישלם השבח כשעת התביעה הלא בשעת גזיזה קנאה ואם הגדילה רחל או הגזיזה ונתייקרה לא ישלם אלא כמו ששוה רחל בשעת גזיזה ואי קסבר שינוי אינו קונה א״כ כשגזזה אחר התביעה נמי יהא הכל לנגזל דבמאי קנה ועוד דקאמר ומודה ר״ע במקום שיש עדים בשעת שליחות יד שישלם כאותה שעה במאי קנה והלא אכתי אפילו שינוי ליכא וגם כי יגזזנה שינוי לא יקנה ועוד למאן מודה הלא בין לב״ש בין לב״ה לא קנאה בשעת שליחות יד עד שעת שינוי ועוד דשמואל ור׳ יוחנן פסקו כר״ע בשמעתין ובהגוזל קמא (ב״ק דף צד:) אית להו דשינוי קונה לכך נראה לב״ש דאמרי ילקה בחסר ויתר מיירי אף ביוקרא וזולא דאם הוקרה משלם כשעת הוצאה מן העולם ואם הוזלה משלם כשעת הגזלה וב״ה לא פליגי נמי בהא והיינו כרבה אלא ב״ש מיירי נמי בשינוי כדקאמר דיקא נמי מדלא קתני בזול וביוקר ובהא פליגי ב״ה דשינוי קונה ור״ע פליג אזול ויוקר דאמר משלם כשעת התביעה בין הוזל ובין הוקר:

אֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא לְרַב יְהוּדָה: רַבִּי, אַתָּה אוֹמֵר כֵּן? הָכִי אָמַר רַבִּי אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָלוּק הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא אֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עֵדִים, מַאי טַעְמָא – דְּאָמַר קְרָא ״לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ״, וּבֵי דִינָא הוּא דְּקָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ אַשְׁמָה.

אמר ליה [לו] ר׳ אושעיא לרב יהודה: רבי, אתה אומר כן? הכי [כך] אמר ר׳ אסי אמר ר׳ יוחנן: חלוק היה ר׳ עקיבא אפילו במקום שיש עדים, ומאי טעמא [ומה טעם] — שאמר קרא [הכתוב] ״לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו״ (שם), ובי דינא הוא דקא מחייבי ליה [ובית הדין הם שמחייבים אותו] באשמה ולא העדים.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַבָּא בַּר פַּפָּא: כִּי אָזְלַתְּ לְהָתָם אַקִּיף אַסּוּלְּמָא דְּצוֹר, וְעוּל לְגַבֵּיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, וּבְעֵי מִינֵּיהּ אִי שְׁמִיעָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא לְעוֹלָם.

אמר ליה [לו] ר׳ זירא לר׳ אבא בר פפא: כי אזלת להתם [כאשר הולך אתה לשם, לארץ ישראל] אקיף אסולמא דצור, ועול לגביה [הקף בדרכך ולך דרך סולמה של צור, והכנס אצל] ר׳ יעקב בר אידי ובעי מיניה אי שמיעא ליה [ושאל אותו אם שמע] מר׳ יוחנן אם הלכה כ שיטת ר׳ עקיבא או אין הלכה כ שיטת ר׳ עקיבא? הלך לשם ושאל, אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר׳ יוחנן: הלכה כ שיטת ר׳ עקיבא לעולם.

רש"י

להתם לארץ ישראל:

אקיף הרבה את הדרך וסבב דרך ארוכה על דבר זה ללכת דרך מעלת של הר צור מקום שר׳ יעקב שם ובעי מינה מה שמע מר׳ יוחנן רבו על כך כל מהלך דרך ארוכה במקום שיש קצרה מקיף הוא:

מַאי לְעוֹלָם? אֲמַר רַב אַשִׁי: שֶׁלֹּא תֹּאמַר הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים – לָא.

ושואלים: מאי [מה פירוש] לעולם? אמר רב אשי: שלא תאמר הני מילי [דברים אלה] שאמר ר׳ עקיבא הם דווקא היכא דליכא [במקום שאין] עדים, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] עדים לא.

וְאִי נַמִי, דְּאַהַדְרָהּ לְדוּכְתָהּ וְאִיתַּבְּרָא, לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּאָמַר לָא בָּעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים, קָא מַשְׁמַע לָן: דְּבָעֵינַן דַּעַת בְּעָלִים. וְרָבָא אָמַר: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.

ואי נמי דאהדרה לדוכתה ואיתברא [או גם כן כשהחזיר את החבית למקומה ונשברה] לאפוקי [להוציא] מ דברי ר׳ ישמעאל שאמר שאם גנב אדם מחבירו והחזיר לא בעינן [אין אנו צריכים] דעת בעלים להודיעם שהחזיר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דבעינן [שצריכים אנו] דעת בעלים לדעת ר׳ עקיבא. ורבא אמר: לא כר׳ יוחנן, אלא הלכה כבית הלל.

רש"י

אי נמי דהדרה לדוכתה להכי אשמועינן לעולם לומר שאם החזירה למקומה לאחר ששלח בה יד ונשברה באונס אף בזו הלכה כר״ע דאמר לעיל גבי גנב טלה מן העדר צריך דעת בעלי׳:

ורבא אמר הלכה כב״ה כשעת גזילה ואנן כרבא עבדינן דהוה ליה בתראה:

מתני׳ הַחוֹשֵׁב לִשְׁלוֹחַ יָד בַּפִּקָּדוֹן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: חַיָּיב, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׁלַח בּוֹ יָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ״. הִטָּה אֶת הֶחָבִית וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא רְבִיעִית. הִגְבִּיהָהּ וְנָטַל הֵימֶנָּה רְבִיעִית וְנִשְׁבְּרָה – מְשַׁלֵּם דְּמֵי כּוּלָּהּ.

החושב (כלומר, אמר בקול שרצונו) לשלוח יד בפקדון, ונודע הדבר לעדים, בית שמאי אומרים: חייב מאז על כל מה שקורה לפקדון, ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד בפועל, שנאמר: ״אם לא שלח ידו במלאכת רעהו״ (שמות כב, ז). הטה את החבית של הפקדון ונטל הימנה (ממנה) רביעית של יין לעצמו ונשברה החבית — אינו משלם אלא דמי רביעית, כי לא גזל אלא רביעית אחת. אם הגביהה ונטל הימנה רביעית ונשברה כיון שקנה אותה בהגבהה — משלם דמי כולה.

רש"י

מתני׳ החושב לשלוח יד אמר בפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי:

חייב באונסים מהיום והלאה אם נאנס חייב באחריות:

הטה את החבית מלתא באנפי נפשה היא:

ונשברה לאחר זמן:

אינו משלם אלא רביעית דשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שיסמוך או יגביה דהוי קנייה:

הגביהה ונטל דהוי קנייה בהגבהתה וחסרון מנטילת רביעית חייב באונסיה:

תוספות

החושב לשלוח יד הך מחשבה הוי דבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול נמי הוי בדבור ולא בלב כדמוכח בפרק ב׳ דזבחים (דף ל.) ובפ״ק דמנחות (דף ג:) ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק הנזקין (גיטין דף נד:) ובמקומות אחרים פירשתי: