שֶׁמָּא יַשְׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּזִימְנִין דְּלָא מְלוּ זוּזֵי בְּדִינָרָא וְלָא מַסֵּיק. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יַשְׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּכִי לָא מְלוּ נַמִי בְּדִינָרָא אַסּוּקֵי מַסֵּיק לְהוּ. אֲבָל בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן, דְּכֵיוָן דְּמִרְקְבִי לָא מַשְׁהֵי לְהוּ.

שמא ישהה עליותיו לירושלים בשל החלפה זו, דזימנין דלא מלו זוזי בדינרא [שפעמים שאין מתמלאים זוזים בדינר הזהב] ולא מסיק [יעלה] עד שיהא לו כדי דינר זהב שלם. ובית הלל סברי [סבורים]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] שמא ישהה עליותיו, דכי [שגם אם] לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק להו [יתמלאו כדי דינר מעלה אותם] במטבעות של כסף. אבל בפירות על דינרין — דברי הכל מחללינן [מחללים אנו], שכיון דמרקבי [שהם, הפירות נרקבים] ודאי לא משהי להו [ישהה אותם] עד שיתמלא כדי דינר שלם.

וְחַד אֲמַר: אֲפִילּוּ בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין נַמִי מַחֲלוֹקֶת.

ואילו חד [אחד מהם] אמר: אפילו בפירות על דינרין נמי [גם כן] מחלוקת מאותו חשש.

בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא מִשְׁרָא שָׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דְּגָזְרוּ בֵּיהּ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי יַעֲשֶׂה וְלֹא יַעֲשֶׂה. אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא פְּלִיגִי, מְחַלְּלִינַן וְלָא מְחַלְּלִינַן מִבָּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא.

ושואלים: בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא משרא שרי [נניח לאותה לשון, גרסה, שאמרת שמן התורה מותר הדבר] ורבנן הוא דגזרו ביה [וחכמים בלבד הם שגזרו בו] — היינו דקתני [זה ששנה] בסגנון ״יעשה״ ו״לא יעשה״, שהוא לשון הצעה, ולכתחילה. אלא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא פליגי [לאותה לשון שאמרת שמן התורה חלוקים הם] אם הדבר מותר ואפשר, אם כן בלשון מחללינן ולא מחללינן מבעי ליה [מחללים ואין מחללים היה צריך לו לומר], שהרי אם הדבר אסור מן התורה, לא נתחללו הכספים. ומעירים, אכן לשיטה זו קשיא [קשה] הדבר.

אִיתְּמַר, רַב וְלֵוִי, חַד אֲמַר: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְחַד אֲמַר: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. אֲמַר רַב פַּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ אַצּוּרְתָא, וְצוּרְתָא עֲבִידָא דְּבָטְלָא.

איתמר [נאמר] שנחלקו רב ולוי בבעיה הבאה: חד [אחד מהם] אמר: מטבע נעשה חליפין. כלומר, קנין חליפין אפשר לעשותו גם כאשר אחד הצדדים מחליף מטבעות. וחד [ואחד מהם] אמר: אין מטבע נעשה חליפין, לפי שאין קנין חליפין אלא בחפצים ככלים ופירות. אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] אין מטבע נעשה חליפין — משום דדעתיה אצורתא [שדעתו של הקונה מטבע על הצורה] על המטבע הטבועה דווקא, ולא על ערך המתכת היקרה שבו, וצורתא עבידא דבטלא [והצורה עשויה שתתבטל] על ידי המלכות. וכיון שכך, נמצא שאין המטבע עצמו דבר שיש בו ערך של ממש, ולכן אינו נקנה בחליפין כשאר פירות.

תְּנַן: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, מַאי לָאו בַּחֲלִיפִין, וּשְׁמַע מִינָּהּ: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין! לֹא, בְּדָמִים. אִי הָכִי הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף? מְחַיֵּיב מִבָּעֵי לֵיהּ! תְּנֵי: הַזָּהָב מְחַיֵּיב.

תנן [שנינו במשנתנו]: הזהב קונה את הכסף, מאי לאו [האם לא] הכוונה שקונה בחליפין, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי מטבע נעשה חליפין? ודוחים: לא, הכוונה היא בדמים. כלומר, קנין זה הוא כשאר קניינים, בכסף. ומקשים: אי הכי [אם כך] אין הלשון מדוייק כי לא היה צריך לומר הזהב קונה את הכסף אלא מחייב מבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי הוא המחייב במשיכתו את הקונה לשלם תמורתו כסף! ומשיבים: תני [שנה] ותקן: הזהב מחייב את הכסף.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – הַיְינוּ דְּאָמְרִינַן דַּהֲבָא פֵּירָא וְכַסְפָּא טִבְעָא, וְטִבְעָא פֵּירָא לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין – תַּרְוַיְיהוּ לִקְנוּ אַהֲדָדֵי.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שיש להבין את המשנה במשמעות זו מדקתני סיפא [ממה ששנה בסופה] של המשנה: הכסף אינו קונה את הזהב. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר כאן על קנין דמים, כלומר, בכסף — היינו דאמרינן [זהו שאנו אומרים] דהבא פירא, וכספא טבעא, וטבעא פירא לא קני [זהב כפרי הוא, וכסף מטבע, ומטבע אינו קונה פרי]. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר ב קנין חליפין, אם כן תרוייהו לקנו אהדדי [ששניהם יקנו זה את זה], שהרי בקנין חליפין שני הדברים נקנים כאחת.

וְעוֹד, תַּנְיָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף בְּדִינָר שֶׁל זָהָב, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַכֶּסֶף – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – מִשּׁוּם הָכִי לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין – נִקְנֵי!

ועוד, תניא [שנוייה ברייתא]: הכסף אינו קונה את הזהב, כיצד? — מכר לו עשרים וחמשה דינר של כסף בדינר של זהב, אף על פי שמשך את הכסף לא קנה עד שימשוך את הזהב. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר כאן בקנין דמים — משום הכי לא קני [משום כך אינו קונה], שאין הקנין חל אלא כאשר מושך את גוף החפץ הנקנה. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר ב קנין חליפין — נקני [שיקנה], שהרי כשקונה חפץ אחד נקנה גם חבירו בחליפין.

אֶלָּא מַאי – בְּדָמִים? אִי הָכִי אֵימָא רֵישָׁא: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, כֵּיצַד? מָכַר לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַזָּהָב – נִקְנָה כֶּסֶף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא.

ומקשים לצד שני: אלא מאי [מה] מפרש אתה שמדובר כאן בקנין דמים? אי הכי אימא רישא [אם כך אמור את תחילתה של הברייתא]: הזהב קונה את הכסף, כיצד? — מכר לו דינר של זהב בעשרים וחמשה דינר של כסף, כיון שמשך את הזהב נקנה כסף בכל מקום שהוא.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בַּחֲלִיפִין – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי נִקְנָה כֶּסֶף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּדָמִים – הַאי נִקְנָה כֶּסֶף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא? נִתְחַיֵּיב גַּבְרָא מִיבָּעֵי לֵיהּ!

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר ב קנין חליפין היינו דקתני [זהו ששנינו] ״נקנה כסף בכל מקום שהוא״, שבחליפין חל הקנין על אותן מטבעות כסף בכל מקום שהן. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר ב קנין דמים האי [זה] הלשון ״נקנה כסף בכל מקום שהוא״ אינה נכונה, אלא נתחייב גברא מיבעי ליה [נתחייב האיש היה צריך לו לומר] שהרי בגמר המקח חייב הקונה לשלם, אבל אינו צריך לתת דווקא מטבעות מסויימים אלה, אלא את סכום הקנין.

אֲמַר רַב אַשִׁי: לְעוֹלָם בְּדָמִים, וּמַאי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא – כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּדַאֲמַר לֵיהּ. אִי אֲמַר לֵיהּ מֵאַרְנָקִי חֲדָשָׁה יָהֲבִינָא לָךְ – לָא מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ מֵאַרְנָקִי יְשָׁנָה אַף עַל גַּב דַּעֲדִיפִי מִינַּיְיהוּ. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר לֵיהּ: לְיַשְּׁנָן קָא בָּעֵינָא לְהוּ.

אמר רב אשי: לעולם תפרש שמדובר כאן בקנין דמים. ומאי [ומה] פירוש ״בכל מקום שהוא״? הכוונה היא: כמות שהוא, כדאמר ליה [כפי שאמר לו] בעל הכסף, שאינו יכול לשנות בטיבו של הכסף. כיצד, אי [אם] אמר ליה [לו]: מארנקי חדשה יהבינא [מארנק חדש אני נותן] לך, כלומר, מטבעות חדשים, לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה [אינו יכול לתת לו מארנק ישן], כלומר, מטבעות ישנים אף על גב דעדיפי מינייהו [אף על פי שכרגיל נחשבים הם כעדיפים מהם] משום שאנשים מתייחסים באמון לכסף שכבר השתמשו בו. ומאי טעמא [מה הטעם] של הקונה, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הזהב: לישנן קא בעינא להו [אני רוצה אותן], שרצוני להחזיק אצלי את המטבעות זמן רב ובינתיים יתיישנו, ואינני רוצה לקחת מטבעות ישנות שלא ישחירו ביותר.

אָמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, מִיעֲבַד הוּא דְּלָא עָבֵיד חֲלִיפִין, אִקְנוּיֵי – מִיקְנוּ בַּחֲלִיפִין, מִידֵּי דַּהֲוָה אַפֵּירָא לְרַב נַחְמָן. פֵּירָא לְרַב נַחְמָן, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא עָבְדִי חֲלִיפִין אִקְנוּיֵי מִקְנוּ בַּחֲלִיפִין, טִבְעָא נַמִי לָא שְׁנָא.

אמר רב פפא: אפילו למאן שאמר [לדעת מי שאומר] אין מטבע נעשה חליפין — מיעבד [לעשות] הוא דלא עביד [שאינו עושה] חליפין, ואולם אקנויי מיקנו נקנה הוא על ידי חליפין, שאם מחליף כלי של ממש בכסף — נקנה הכסף בחליפין, מידי דהוה אפירא [כמו שהוא הדין בענין פירות] ל שיטת רב נחמן כי פירא [פירות] ל שיטת רב נחמן, לאו אף על גב דאינהו לא עבדי [האם לא אף על פי שהם עצמם אינם עושים] חליפין, אקנויי מקנו [נקנים הם] בחליפין, טבעא נמי לא שנא [מטבע גם כן אינה שונה].

מֵיתִיבֵי: הָיָה עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אָמַר לַחֲבֵירוֹ: הֲרֵי פֵּירוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה,

מיתיבי [מקשים] על דעת רב פפא ממה ששנינו: היה עומד בגורן ואין בידו מעות ורוצה לחלל את פירות מעשר שני בלא שיתחייב להוסיף חומש. שאדם המחלל את פירותיו שלו חייב להוסיף חומש, ורוצה האיש להערים ולעשות כאילו מוכרם לחברו ואז יוכל למכרם בשויים בלא הוספה. אמר לחבירו: הרי פירות הללו נתונים לך במתנה,