Bava Metzia 46.a

חזור

בבא מציעא

דף מו.

כָּל הַנִּישּׁוֹם דָּמִים בְּאַחֵר, כֵּיוָן שֶׁזָּכָה זֶה – נִתְחַיֵּיב זֶה בַּחֲלִיפִין.

כל הנישום דמים באחר, כל דבר שמעריכים את מחירו כאשר מחליפים אותו, כלומר מטלטלים, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין.

רש"י

כל הנישום דמים באחר כל שרגילים לשום אותו כשנותנין אותן דמים באחר דהיינו כל המטלטלים אם בא אדם לתתם דמים בחפץ אחר דרכן לשומן בכמה ינתנו לו:

כיון שזכה זה כו׳ אם נתנם בתורת חליפין כיון שמשכן זה כו׳ ואשמועינן דמטלטלי ופרי נעשין חליפין ולא בעינן כלי דשלף איש נעלו (רות ד׳:ז׳) לאו דוקא דלקיים כל דבר דרשינן לקיים בכל דבר כדלקמן (בבא מציעא דף מז.):

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כֵּיצַד? הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, מדקתני סיפא [מכיון ששנה בסופה] של אותה ברייתא: כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור. ומעירים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שזו הכוונה שמדובר בברייתא במטלטלים ולא בכספים.

רש"י

הכי נמי מסתברא דלאו במטבע עסקינן דקתני סיפא כיצד החליף שור בפרה כו׳:

וּלְמַאי דְּסָלֵיק אַדַּעְתֵּיהּ מֵעִיקָּרָא מַטְבֵּעַ, מַאי כֵּיצַד? הָכִי קָאָמַר: וּפֵירֵי נַמִי עָבְדִי חֲלִיפִין, כֵּיצַד? הֶחֱלִיף שׁוֹר בְּפָרָה אוֹ חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא [ולפי מה שעלה בדעתו מתחילה] שהכוונה היא למטבע, מאי [מה] משמעה של לשון ״כיצד״ זו? והלא לכאורה ברור שאי אפשר לפרש שמדובר במטבע! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ופירי נמי עבדי [ופירות גם כן עושים] חליפין ולא רק מטבעות, כיצד? — החליף שור בפרה או חמור בשור.

רש"י

הכי קאמר ופירי נמי כל מטלטלין אע״פ שאינו כלי עבדי חליפין כיצד כו׳ והכי מפרשינן לה כל העושה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין כיצד חליפין ומהו חליפין כגון המחליף שור בפרה ואשמועינן אגב אורחיה בסיפא דפירי עושים חליפים החליף שור בפרה גרסינן ול״ג בשר שור:

תוספות

ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה רש״י ל״ג בשר דשור ופרה חיים מיקרו נמי פירי ופריך לרב נחמן בין למאי דס״ד מעיקרא בין למאי דמשני כל הנישום וקשה דא״כ הכי נמי מסתברא לא קאי לפי המסקנא לרב נחמן שצריך לומר יש דמים שהם כחליפין ועוד קשה לרש״י דפסק לקמן כר״ל לא מתוקמא כלל מתני׳ דקיימא לן דפירי לא עבדי חליפין כרב נחמן וליכא לשנויי ופירי נמי עבדי חליפין ולא יש דמים שהם כחליפין לדברי רש״י דפסיק כר״ל ועוד דר״ח ורב אלפס וספרים קדמונים גרסי ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה ובשנויא דכל הנישום לא קאמר בשר שור ועוד דתניא לקמן פרתך בכמה בכך וכך תקשה לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין דלא מצי מיירי בדמים ומיהו לפר״ת דחליפין שוה בשוה קני לכ״ע אפילו פירי אתי שפיר ברייתא דבסמוך ונראה דשור ופרה חיים הוי כלי חשוב לפי שמשתמש בהם לטעון משוי ולחרוש ולמאי דשני כל הנישום אתי שפיר אפילו לרב נחמן ולא פריך לר״נ אלא לפי מאי דס״ד מעיקרא דאמר ופירי נמי עבדי חליפין וא״ת לישני דר״נ יתרץ כל הנישום כמו שהוא לפי האמת ויש לומר דמסתמא לא יחלוק ר״נ על רב ולוי שהיו קדמונים דמ״ד מטבע נעשה חליפין צריך לשנות כל הנעשה דכל הנישום משמע למעוטי מטבע וצריך לומר לדידיה ופירי נמי עבדי חליפין ומ״ד אינו נעשה אינו חולק כי אם במטבע אבל בפירי יסבור זה כזה:

הָנִיחָא לְרַב שֵׁשֶׁת דַּאֲמַר: פֵּירֵי עָבְדִי חֲלִיפִין, אֶלָּא לְרַב נַחְמָן, דַּאֲמַר: כְּלִי – אִין, אֲבָל פֵּירֵי – לָא עָבְדִי חֲלִיפִין, מַאי כֵּיצַד?

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת רב ששת, שאמר שפירי עבדי [פירות עושים] חליפין, אלא לרב נחמן שאמר: כלי — אין [כן] עושה חליפין, אבל פירי לא עבדי [פירות אינם עושים] חליפין, מאי [מה פירוש] ״כיצד״?

רש"י

הניחא לרב ששת כו׳ בין למאי דסליק אדעתין מעיקרא בין למאי דשני רב יהודה סיפא דמתני׳ אשמעינן דפירי עבדי חליפין ולא בעינן כלי והא פלוגתא דרב נחמן ורב ששת היא לקמן בשמעתין (בבא מציעא דף מז.) הניחא לרב ששת כו׳:

תוספות

ולרב נחמן דאמר פרי לא עבדי חליפין מאי כיצד וא״ת ולפר״ת לוקמיה בחליפין שוה בשוה גם ר״ל אמאי ע״כ כרב ששת ס״ל ולוקמא בפירי ובשוה בשוה וי״ל דומיא דרישא דכל הנישום דמיירי בחליפין כלי בכלי או כל הנעשה למאן דאמר נעשה חליפין דמיירי באינן שוה בשוה ה״ה סיפא דהחליף שור בפרה מיירי באינן שוה ומיהו למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין לא מצי למימר דבשוה בשוה יועיל דא״כ מאי פריך מכל הנעשה דמים באחר וממתני׳ דמטלטלין קונים זה את זה דמייתי בסמוך דמטבע נעשה חליפין דלמא איירי שוה בשוה ולעיל נמי אמאי הוצרך לשנויי בפרוטטות הא שוה בשוה הוא דמשום טריסית היתר לא מקרי אינו שוה בשוה אלא היכא שהמקח שוה כפלים מן המעות דאז דומה לחליפין אלא ודאי קרא דמייתר לשוה בשוה לפירי אתי ולא למטבע וא״ת למ״ד בין פירי בין מטבע עושה חליפין קרא למאי אתא י״ל דאתא לרבות מרוקא או דבר שאינו מסוים היכא דהוי שוה בשוה דממעטינן להו לקמן מתורת חליפין א״נ ללוי דאמר לקמן בכליו של מקנה אתי קרא למימר דאם הוא שוה בשוה אפי׳ בכליו של קונה מועיל:

הָכִי קָאָמַר: יֵשׁ דָּמִים שֶׁהֵן כַּחֲלִיפִין, כֵּיצַד? הֶחֱלִיף דְּמֵי שׁוֹר בְּפָרָה, אוֹ דְּמֵי חֲמוֹר בְּשׁוֹר.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: יש דמים שהן כחליפין, פעמים שמקח בדמים דינו כחליפין, כיצד? — החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור.

רש"י

ה״ק יש דמים שהן כחליפין רישא וסיפא חדא היא ואשמעינן דיש תורת דמים שהמעות קונות בלא משיכה כחליפין של סודר:

כיצד החליף דמי שור בפרה מכר לו שור בכך וכך מעות ומשך את השור ונתחייב לו המעות א״ל הלוקח פרה יש לי שאני נותן לך בדמי השור וניאותו יחד וקבל עליו נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה ואין אחד מהם יכול לחזור והכי קאמר כל הנישום דמים באחר כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן בשביל חפץ אחר שהיה לו ללוקח כיון שזכה זה לוקח ראשון במטלטלין הראשונים שמשכן ואפילו בתורת דמים על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים נתחייב זה לוקח שני בכל אונסי החליפין לפי שקנו לו מעותיו כל אונסי החליפין:

כיצד החליף דמי שור בפרה שם לו השור בדמים ע״מ שיתן לו זה פרה באותן מעות קנה:

תוספות

יש דמים שהם כחליפין ומקני להו במחילת הדמים אף על גב דאמר בקדושין (דף ו:) המקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר לא קנה היינו כי קדשה או קנה החפץ במעות שחייב לו אבל קדשה או קנה בהנאת מחילת מלוה מועיל כמו ארוח לה זמנא ואדבר עליך לשלטון:

מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן? סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה,

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב נחמן? ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כ שיטת ר׳ יוחנן. שאמר ר׳ יוחנן: דבר תורה, כלומר, על פי עיקר דין תורה מעות קונות וכיון ששילם הקונה במעות — נגמר הקנין. ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר לקונה נשרפו חטיך בעלייה לאחר שנתת את הכסף, ונמצא הקונה נפסד, ועל כן תיקנו שכל עוד גוף החפץ לא בא לידי הלוקח אין הקנין גמור.

רש"י

מאי טעמא דרב נחמן דאמר דמים כי האי גוונא קנו ואנן תנן מעות אינן קונות:

סבר לה כר׳ יוחנן דאמר לקמן (בבא מציעא דף מז:) דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי קונה מן ההקדש שאמרה תורה ונתן הכסף וקם לו:

ומפני מה אמרו משיכה קונה ולא מעות:

גזרה שמא יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה דכיון שאם יתייקרו ברשותו יתייקרו ויחזור בו מן המכר ויהא השכר שלו כי דידיה חשיב להו וטרח ומציל וכיון דתקנתא דרבנן בעלמא הוא במכר דשכיח עבוד רבנן תקנתא במכר דלא שכיח כגון האי שיהיו שמין דמי מטלטלין במטלטלין לא עבוד רבנן תקנתא במשיכה:

וּמִלְּתָא דִּשְׁכִיחָא – גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן, מִלְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן.

ומעתה, מלתא דשכיחא [דבר שמצוי] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] גזירה זו שיגמר המקח רק במשיכה, אבל מלתא דלא שכיחא [דבר שאינו מצוי] לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים], וקנין כזה שקנה מטלטלין בדמי מטלטלין דבר שאינו מצוי הוא, ולכן דנים בו כדין תורה, ונגמר הקנין עם נתינת הכסף.

וּלְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה, הָנִיחָא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת – מְתָרֵץ לָהּ כְּרַב שֵׁשֶׁת,

ושואלים: ו לדעת ריש לקיש שאמר שמשיכה מפורשת מן התורה, ומעות עצמן אינן קונות, אם כן, הניחא [זה נוח] אי סבר לה [אם סבור הוא] כדעת רב ששת בקנין פירות בחליפין, הרי מתרץ לה [מיישב הוא אותה], את הברייתא, כרב ששת.

רש"י

ולריש לקיש דאמר לקמן בפרקין (בבא מציעא דף מז:):

משיכה מפורשת מן התורה וכיון דמדאורייתא מעות לא קנו לא שנא מכר דשכיח ולא שנא מכר דלא שכיח מעות לא קנו הניחא אי סבר לה כרב ששת דאמר פירי עבדי חליפין מתרץ לה למתני׳ כרב ששת וכדשני רב יהודה כל הנישום דמים באחר כגון מטלטלין ופירי שאדם רגיל לשומן כשנותנן דמים באחר היכא דעשאם חליפין כיון שזכה זה כו׳:

תוספות

אֶלָּא אִי סָבַר לָהּ כְּרַב נַחְמָן, דַּאֲמַר: פֵּירֵי לָא עָבְדִי חֲלִיפִין וּמַטְבֵּעַ לָא קָנֵי, הֵיכִי מְתָרֵץ לָהּ? עַל כָּרְחָךְ כְּרַב שֵׁשֶׁת מְתָרֵץ לָהּ.

אלא אי סבר לה [אם סבור הוא] כ שיטת רב נחמן, שאמר: פירי לא עבדי [פירות אינם עושים] חליפין ומטבע לא קני [אינו קונה], אם כן היכי מתרץ לה [איך הוא מיישב אותה]? ומשיבים: על כרחך עליך לומר כי כרב ששת הוא מתרץ [מיישב] אותה, ולא באופן אחר.

רש"י

אלא אי סבר לה כרב נחמן דאמר כלי בעינן:

ומטבע בתורת דמים נמי לריש לקיש לא קני דנישני כרב נחמן דאמר יש דמים שהם כחליפין דהא לריש לקיש מדאורייתא יליף דמעות אינן קונות ואפילו דמכר דלא שכיח נמי:

היכי מתרץ להאי החליף שור בפרה דמתניתין לא בחליפין ולא בדמים:

תְּנַן: כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וַאֲפִילּוּ כִּיס מָלֵא מָעוֹת בְּכִיס מָלֵא מָעוֹת. תִּרְגְּמָא רַב אַחָא: בְּדִינַר אַנְקָא וְאַנִּיגְרָא, אֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מַלְכוּת וְאֶחָד שֶׁפְּסָלַתּוּ מְדִינָה.

תנן [שנינו במשנה]: כל המטלטלין קונין זה את זה. ואמר ריש לקיש: אפילו כיס מלא מעות בכיס מלא מעות, משמע שיש קנין חליפין במעות! ודוחים: תרגמא [הסבירה] רב אחא: בדינר אנקא ואניגרא (בדינרים פסולים) שאינם נחשבים ככסף, ואין בהם אלא ערך המתכת היקרה שבהם, שאחד שפסלתו מלכות, שהמלך גזר שלא ישתמשו יותר במטבע זה ואחד שפסלתו המדינה שבני מדינה זו אינם רוצים להשתמש בו.

רש"י

ואפי׳ כיס מלא מעות ועל כרחך בחליפין קאמר דאי בתורת דמים מעות לא קנו ש״מ מטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין:

תרגמא רב אחא בששתיהן מעות פסולות דהוה ליה כשאר מטלטלין מחליף כיס מלא דינרי אניקון בכיס מלא של דינרים אניגרא:

אחד מהם פסלתו מלכות ואחד מהם פסלתו מדינה המלך גזר שלא יוציאו ובני מדינה לוקחין אותו בהצנע ואחד מהם פסלתו מדינה בני מדינה שנאוהו אבל המלך לא צוה ומוציאין אותם בשאר מדינות המלך:

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוּעִינַן פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי כְּלָל, אֲבָל פְּסָלַתּוּ מְדִינָה, דְּסָגֵי לֵיהּ בִּמְדִינָה אַחֲרִיתִי – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא, וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין.

ופוצריכא [וצריך לומר] בשני המקרים: דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] רק במטבע שפסלתו מלכות הייתי אומר שהדין כן משום דלא סגי [שאיננו הולך, עובר ] לסוחר כלל, שהרי המלך גזר ואסר את שימושו. אבל פסלתו מדינה, דסגי ליה [שהוא הולך, עובר ] לסוחר במדינה אחריתי [אחרת] — אימא אכתי [אמור שעדיין] מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין.

רש"י

דלא סגי כלל לשון הילוך הוא:

וְאִי אַשְׁמוּעִינַן פְּסָלַתּוּ מְדִינָה – מִשּׁוּם דְּלָא סָגֵי לֵיהּ לָא בְּצִנְעָא וְלָא בְּפַרְהֶסְיָא, אֲבָל פְּסָלַתּוּ מַלְכוּת דְּסָגֵי לֵיהּ בְּצִנְעָא – אֵימָא אַכַּתִּי מַטְבֵּעַ הוּא, וְאֵין מַטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין – צְרִיכָא.

ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] פסלתו מדינה, משום דלא סגי ליה [שאינו עובר לסוחר] באותו מקום לא בצנעא ולא בפרהסיא, שהרי בני המדינה מסרבים להשתמש בו, אבל פסלתו מלכות דסגי ליה בצנעא [שהוא מהלך, נקנה, בצינעה] — אימא אכתי [אמור שמא עדיין] מטבע הוא ואין מטבע נקנה בחליפין, על כן צריכא [נצרכה] לומר בשניהם.

אָמַר רַבָּה אָמַר רַב הוּנָא: ״מְכוֹר לִי בְּאֵלּוּ״ – קָנָה,

אמר רבא בר רב הונא, אמר אדם לחבירו: ״מכור לי חפץ שלך באלו הכספים שבידי ", ולא שאל המוכר כמה כספים הם — הרי זה קנה במה שנתן לו, שנגמר המקח על ידי כך,

רש"י

מכור לי באלו אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלם מיד הלוקח:

קנה לוקח החפץ במעות הללו ואין אחד מהם יכול לחזור: