בִּמְרוֹקָא. לְמִקְנְיָא – לְאַפּוּקֵי מִדְּלֵוִי, דְּאָמַר בְּכֵלָיו שֶׁל מַקְנֶה, קָא מַשְׁמַע לָן לְמִקְנְיָא – וְלָא לַקְּנוּיֵי. בֵּיהּ – רַב פַּפָּא אֲמַר: לְמַעוּטֵי מַטְבֵּעַ, וְרַב זְבִיד וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי אֲמַר: לְמַעוּטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה.

במרוקא (גרעיני תמרים המשמשים למרק ולהחליק בהם קלף), למקניא [לקנות בו] — לאפוקי [להוציא] מדברי לוי, שאמר שהקנין נעשה בכליו של מקנה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בלשון זו ״למקניא״ [״לקנות״] ולא ״לקנויי״ [״להקנות״]. המלה ״ביה״ [״בו״] שבשטר, רב פפא אמר: דבר זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאין עושים בו חליפין. ורב זביד אמר, ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר: למעוטי [למעט] איסורי הנאה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: בֵּיהּ – אֲמַר רַב פַּפָּא: לְמַעוּטֵי מַטְבֵּעַ. דִּכְשַׁר – אֲמַר רַב זְבִיד וְאִיתֵימָא רַב אַשִׁי: לְמַעוּטֵי אִיסּוּרֵי הֲנָאָה. אֲבָל מוֹרִיקָא לָא אִצְטְרִיך.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שבאופן אחר הסבירו את הלשון: ״ביה״, אמר רב פפא: הרי זה בא למעוטי [למעט] מטבע שאי אפשר לעשות בו קנין חליפין. והמלה ״דכשר״ שבשטר, אמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי, מילה זו באה למעוטי [למעט] איסורי הנאה. אבל מוריקא שמיעטנו בלשון קודמת בביאור זה לא אצטריך [הוצרך לומר] שאין עושים בו קנין, כיון שאינו חשוב כלל.

״אֲסִימוֹן קוֹנֶה אֶת הַמַּטְבֵּעַ״ וכו׳. מַאי אֲסִימוֹן? אֲמַר רַב: מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ.

ומעתה שבים לפרש את המשנה לגופה. שנינו במשנה שאסימון קונה את המטבע. ושאלו: מאי [מה פירוש] ״אסימון״? אמר רב: הכוונה היא למעות הניתנות בסימן לבית מרחץ. שהיה בית המרחץ מחלק סימנים מסויימים כעין כרטיסי כניסה ואחר כך היו משלמים עבורם, והם עצמם אינם מטבעות.

מֵיתִיבֵי: אֵין מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, וְלֹא עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ. מִכְּלָל דַּאֲסִימוֹן לָאו מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ! וְכִי תֵּימָא פֵּרוּשֵׁי קָמְפָרֵשׁ – וְהָא לָא תָּנָא הָכִי: מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עַל אֲסִימוֹן, דִּבְרֵי רַבִּי דּוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְחַלְּלִין. וְשָׁוִין שֶׁאֵין מְחַלְּלִין עַל מָעוֹת הַנִּיתָּנוֹת בְּסִימָן לְבֵית הַמֶּרְחָץ!

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: אין מחללין מעשר שני על אסימון ולא על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ. מכלל הדברים אתה למד שאסימון לאו [לא] מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ! וכי תימא פרושי קמפרש [ואם תאמר כי מפרש הוא] באותה משנה ומסביר מה הוא אסימון — והא [והרי] לא תנא הכי [שנה החכם כך], שהרי שנינו במשנה אחרת: מחללין מעשר שני על אסימון, אלו דברי ר׳ דוסא. וחכמים אומרים: אין מחללין. ושוין כולם בדעתם שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ, ואם כן ברור שאין האסימון מעות הניתנות לבית המרחץ!

אֶלָּא אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי אֲסִימוֹן – פּוּלְסָא. וְאָזְדָא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי דּוֹסָא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי דּוֹסָא – הָא דַּאֲמָרַן. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מַאי הִיא – דְּתַנְיָא: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״ – לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר הַנִּצְרָר בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה.

אלא אמר ר׳ יוחנן יש לומר פירוש אחר: מאי [מה הוא] אסימון — פולסא, עיגול מתכת העשוי לצורך מטבע שעדיין לא נטבעה עליו צורה. ומעירים: ואזדא [והולך] ר׳ יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בפירוש זה, שאמר ר׳ יוחנן במקום אחר: ר׳ דוסא ור׳ ישמעאל אמרו דבר אחד, שיש להם שיטה בסיסית אחת, ר׳ דוסא — הא דאמרן [זו שאמרנו], שלדעתו אסימון דינו כמטבע. שיטת ר׳ ישמעאל מאי היא [מה הוא] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר ״וצרת הכסף בידך״ (דברים יד, כב) — הרי זה בא לרבות כל דבר הנצרר ביד, שיש לו ערך כספי, אלו דברי ר׳ ישמעאל, ר׳ עקיבא אומר: לרבות כל דבר שיש עליו צורה. הרי שר׳ עקיבא סבור שצריך מטבע טבועה דווקא, ולדעת ר׳ ישמעאל אפילו אסימון כשר.

״כֵּיצַד? מָשַׁךְ הֵימֶנּוּ פֵּירוֹת וְלֹא נָתַן לוֹ מָעוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ״ וכו׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מְשִׁיכָה קוֹנָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה.

שנינו במשנה הסבר כיצד נעשה קנין — שאם משך הקונה הימנו (ממנו), מן המוכר, פירות ולא נתן לו מעות — אינו יכול לחזור בו, אבל לאחר נתינת מעות בלבד יכול לחזור בו. וכאן מקומה של המחלוקת שהוזכרה כבר קודם בדרך אגב. אמר ר׳ יוחנן: דבר תורה, מעיקר דין התורה מעות קונות, וכשנותן כסף — מיד נקנה החפץ למשלם ומפני מה אמרו חכמים שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו המוכר אחרי שקיבל את הכסף נשרפו חטיך בעלייה ונמצא הקונה נפסד. ומשום כך תיקנו שלא יגמר הממכר עד שמקבל הקונה את גוף החפץ עצמו.

סוֹף סוֹף, מַאן דִּשְׁדָא דְּלֵיקָה בָּעֵי שַׁלּוּמֵי! אֶלָּא, גְּזֵירָה שֶׁמָּא תִּפּוֹל דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס. אִי מוֹקְמַתְּ לְהוּ בִּרְשׁוּתֵיהּ מָסַר נַפְשֵׁיהּ, טָרַח וּמַצִּיל, וְאִי לָא – לָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ טָרַח וּמַצִּיל.

ושואלים: ולולא תקנה זו מה בעצם ההפסד? סוף סוף, מאן דשדא [מי שהטיל] את הדליקה בעי שלומי [צריך לשלם], ואם כן ישלם לקונה, ואינו מפסיד איפוא! אלא כך יש לומר: גזירה היא שגזרו חכמים מתוך החשש שמא תפול דליקה באונס ולא באשמת מישהו. אי מוקמת להו ברשותיה [אם מעמיד אתה אותו, את החפץ, ברשותו] של המוכר הריהו מסר נפשיה, טרח ומציל [ימסור את נפשו, יטרח ויציל], שהרי את שלו הוא מציל. ואי [ואם] לא, שהחטים עכשיו שייכות לקונה — לא מסר נפשיה טרח ומציל [ימסור את נפשו לטרוח ולהציל], זו שיטת ר׳ יוחנן.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מְשִׁיכָה מְפוֹרֶשֶׁת מִן הַתּוֹרָה. מַאי טַעְמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ – אָמַר קְרָא: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד.

ריש לקיש אמר: משיכה מפורשת מן התורה, שדין המשיכה דין תורה הוא, ולא תקנת חכמים בלבד. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש, מהיכן למד? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו״ (ויקרא כה, יד), וכוונתו: דבר הנקנה מיד ליד, משמע: משיכה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר: ״מִיַּד״ – לְמַעוּטֵי קַרְקַע דְּלֵית בָּהּ אוֹנָאָה.

ור׳ יוחנן אמר: ״מיד״ שנאמר אין כוונתו מיד ליד ממש, ובא רק למעוטי [למעט] קרקע דלית [שאין] בה אונאה, שהרי אינה עוברת מיד ליד כלל.

וְרֵישׁ לָקִישׁ: אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ״, ״אוֹ קָנֹה״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ לִמְשִׁיכָה.

ושואלים: וריש לקיש מה עונה הוא על הסבר זה? ומשיבים: אכן, גם הוא מפרש שבקרקע אין הונאה, אלא לדעתו אם כן לכתוב קרא [שיאמר הכתוב] ״וכי תמכרו ממכר מיד עמיתך אל תונו״, ״או קנה״ למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ללמדנו דין משיכה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן: ״אוֹ קָנֹה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר אַל תּוֹנוּ״. אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּתְאַנָּה לוֹקֵחַ, נִתְאַנָּה מוֹכֵר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ קָנֹה אַל תּוֹנוּ״.

ושואלים: ור׳ יוחנן ״או קנה״ מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], כיצד מפרש הוא אותו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נחוץ לו הדבר לכפי ששנינו בברייתא]: ממה שנאמר ״וכי תמכרו ממכר אל תונו״ אין לי ללמוד אלא למקרה בו נתאנה (רומה) הלוקח, ואולם אם נתאנה (רומה) המוכר מנין? — תלמוד לומר: ״או קנה אל תונו״, לומר, גם כשקונים אסור להונות את המוכר.

וְרֵישׁ לָקִישׁ: תַּרְתֵּי גָּמַר מִינֵּיהּ.

ושואלים: וריש לקיש מה אומר הוא על הלכה זו? ומשיבים: תרתי גמר מיניה [שני דברים לומד הוא מכאן], גם לענין אונאת המוכר, וגם לענין דרך הקניה.

תְּנַן, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ – יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. מוֹכֵר הוּא דְּמָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי מוֹכֵר מָצֵי הָדַר בֵּיהּ, לוֹקֵחַ – לָא מָצֵי הָדַר בֵּיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת – לוֹקֵחַ נַמִי לִיהֲדַר בֵּיהּ!

תנן [שנינו במשנתנו], ר׳ שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. ומכאן נלמד כי המוכר הוא דמצי הדר ביה [שיכול לחזור בו], ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו]. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי [כך] המוכר מצי הדר ביה [יכול לחזור בו] ואילו הלוקח לא מצי הדר ביה [יכול לחזור בו], שכדברי ר׳ יוחנן עשו תקנה במשיכה רק לטובתו של הקונה כדי שלא יפסיד את סחורתו, אבל המעות נקנו מיד. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בכלל ש מעות אינן קונות — אם כן הלוקח נמי ליהדר ביה [גם כן יחזור בו]!

אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – לָא קָאָמִינָא, כִּי קָאָמִינָא – אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: אמר [כול היה לומר] לך ריש לקיש: אליבא [על פי שיטת] ר׳ שמעון — לא קאמינא [אין אני אומר], כי קאמינא [כי אומר אני] הרי זה אליבא דרבנן [על פי שיטת חכמים].

בִּשְׁלָמָא לְרֵישׁ לָקִישׁ – הַיְינוּ דְּאִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין כָּךְ תִּקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, רַבָּנַן אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא.

ושואלים: בשלמא [נניח] ל שיטת ריש לקיש — היינו דאיכא [זהו ההבדל שישנו] בין ר׳ שמעון לרבנן [וחכמים] שנחלקו בדבר קנין מעות, אלא ל שיטת ר׳ יוחנן, מאי איכא [מה יש, מה ההבדל] בין ר׳ שמעון וחכמים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת] בנושא שאמר רב חסדא. שאמר רב חסדא: כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל עוד לא היתה משיכה יכול גם הלקוח לחזור בו. ר׳ שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת רב חסדא, ואילו רבנן אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי רב חסדא

תְּנַן: אֲבָל אָמְרוּ מִי שֶׁפָּרַע מִדּוֹר הַמַּבּוּל הוּא עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִיבּוּרוֹ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מָעוֹת קוֹנוֹת – מִשּׁוּם הָכִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מָעוֹת אֵינָן קוֹנוֹת – אַמַּאי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? מִשּׁוּם דְּבָרִים.

תנן [שנינו במשנתנו]: אבל אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמעות קונות — משום הכי קאי [כך עומד] זה שחזר מדיבורו ב קללה זו של ״אבל״, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמעות אינן קונות, אמאי קאי [מדוע עומד] הוא ב קללה של ״אבל״? ומשיבים: משום

וּבִדְבָרִים מִי קָאֵי בַּ״אֲבָל״? וְהָתַנְיָא:

דברים, מפני שהבטיח לקנות ולא עמד בדיבורו. ושואלים: ו כשחוזר בו מדברים בלבד, מבלי שעשה כל מעשה קנין מי קאי [האם עומד] הוא ב קללה זו של ״אבל״ מי שפרע? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: