אֲמַרִי לֵיהּ: לָא. אֲמַר לִי: לֶיהֱווּ הָנָךְ זוּזֵי בְּפִקָּדוֹן גַּבָּךְ, דְּהָא חָשְׁכָה לִי. אֲמַרִי לֵיהּ: הָא בֵּיתָא קַמָּךְ. אוֹתְבִינְהוּ בְּבֵיתָא, וְאִיגְנוּב. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: כָּל הָא בֵּיתָא קַמָּךְ, לָא מִיבָּעֲיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר דְּלָא הָוֵי – אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמִי לָא הָוֵי. אֲמַרִי לֵיהּ: וְהָא אֲמַרוּ [לֵיהּ] רַבָּנַן לְרָבָא: אִיבָּעֵי לֵיהּ לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ מִי שֶׁפָּרַע! וַאֲמַר לִי: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם.

אמרי ליה [אמרתי לו]: לא. אמר לי: ליהוו הנך זוזי [יהיו זוזים אלה] בפקדון גבך [אצלך], דהא חשכה [שהרי חשך] לי ולא אוכל להביאם הביתה עד שבת. אמרי ליה [לו]: הא ביתא קמך [הרי הבית לפניך]. אותבינהו בביתא ואיגנוב [הניחם בבית ונגנבו]. אתא לקמיה [בא אותו אדם לפני] רבא לתבוע שיחזירו לו את הכסף. אמר ליה [לו]: כל ביטוי כמו ״הא ביתא קמך״ [״הרי הבית לפניך״], לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר ששומר שכר דלא הוי [איננו], אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי [גם כן איננו]. אמר רבינא: אמרי ליה [אמרתי לו] לרב טבות: והא אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא: איבעי ליה לקבולי עליה [היה צריך לקבל עליו] ״מי שפרע״. ואמר לי רב טבות: לא היו דברים מעולם. כלומר, מעולם לא היה מעשה כזה.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כָּל שֶׁהַכֶּסֶף בְּיָדוֹ יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה״ וכו׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהַכֶּסֶף וְהַפֵּירוֹת בְּיַד מוֹכֵר, אֲבָל כֶּסֶף בְּיַד מוֹכֵר וּפֵירוֹת בְּיַד לוֹקֵחַ – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁכַּסְפּוֹ בְּיָדוֹ. בְּיָדוֹ? בְּיַד מוֹכֵר הוּא! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁדְּמֵי כַסְפּוֹ בְּיָדוֹ.

שנינו במשנה שר׳ שמעון אומר: כל שהכסף בידו ידו על העליונה. תניא [שנוייה ברייתא]: אמר ר׳ שמעון: אימתי הדין כן — בזמן שהכסף והפירות ביד המוכר. אבל כאשר הכסף ביד המוכר ופירות ביד הלוקח — אינו יכול לחזור בו מפני שכספו בידו. ותוהים: ״בידו״?! הלא ביד המוכר הוא. אלא יש לתקן ולומר: מפני שדמי כספו בידו.

פְּשִׁיטָא! אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה עֲלִיָּיה שֶׁל לוֹקֵחַ מוּשְׂכֶּרֶת בְּיַד מוֹכֵר. טַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְשִׁיכָה – גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמַר לוֹ נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בַּעֲלִיָּיה, הָכָא בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּלוֹקֵחַ נִינְהוּ. אִי נָפְלָה דְּלֵיקָה בְּאוֹנֶס – אִיהוּ טָרַח וּמַיְיתִי לָהּ.

ושואלים: אם כך, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי נעשתה כאן משיכה! אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון שהיתה עלייה (קומה עליונה של בית) של הלוקח מושכרת ביד המוכר, ושם היו הפירות מאוחסנים. ומסבירים: טעמא מאי תקינו רבנן [מה טעם תיקנו חכמים] ענין זה שמשיכה קונה — גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. הכא ברשותיה [כאן ברשותו] של הלוקח נינהו [הם], אי נפלה [אם תיפול] דליקה באונס — איהו טרח ומייתי לה [הוא יטרח ויביא אותה, את תבואתו].

הַהוּא גַּבְרָא דְּיָהֵיב זוּזֵי אַחֲמָרָא, לְסוֹף שְׁמַע דְּקָא בָּעֵי לְמִנְסְבֵיהּ דְּבֵי פַּרְזָק רוּפִילָא, אֲמַר לֵיהּ: הַב לִי זוּזֵי, לָא בָּעֵינָא חֲמָרָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּמּוֹכְרִין, כָּךְ תִּיקְּנוּ מְשִׁיכָה בַּלָּקוֹחוֹת.

מסופר: ההוא גברא דיהיב זוזי אחמרא [אדם אחד נתן כסף עבור יין]. לסוף [לבסוף] שמע דקא בעי למנסביה דבי פרזק רופילא [שרוצים לקחת אותו מבית פרזק שר הצבא]. אמר ליה [לו] לבעל היין: הב [תן] לי זוזי [את כספי], לא בעינא חמרא [איננו רוצה יין]. אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב חסדא, אמר ליה [לו]: כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, ולכן, כיון שהקונה עדיין לא משך את היין — רשאי הוא לחזור בו.

מתני׳ הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמִּקָּח. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר? עַד כְּדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

האונאה, מהו השיעור שאם טעה או הוטעה בו במקח יכול לטעון שרימו אותו? — הרי זה כשהיה ההבדל ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, ולפי החשבון הוא שתות (ששית) למקח. וזה שרומה והוטעה עד מתי מותר לו להחזיר? עד כדי הזמן שיראה לתגר (סוחר) או לקרובו המבין יותר ממנו בטיב ובמחיר. אבל אינו יכול לחזור לאחר זמן זה, שמן הסתם אף שרומה מחל כבר.

הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמִּקָּח, וְשָׂמְחוּ תַּגָּרֵי לוֹד. אָמַר לָהֶם: כָּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחֲזוֹר, אָמְרוּ לוֹ: יַנִּיחַ לָנוּ רַבִּי טַרְפוֹן בִּמְקוֹמֵינוּ, וְחָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים.

מסופר, הורה ר׳ טרפון בלוד: ״האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח״. ו מששמעו זאת שמחו תגרי לוד, שעל ידי כך נעשה ביטול המקח דבר פחות מצוי. אמר להם: ואולם לדעתי כל היום מותר לחזור ולא רק כדי שיראה. אמרו לו תגרי לוד: אם כן, יניח לנו ר׳ טרפון במקומינו כפי שהיינו עד כה וחזרו לדברי חכמים לפסוק לפי שיטתם בכל נושא.

גמ׳ אִתְּמַר, רַב אָמַר: שְׁתוּת מִקָּח שָׁנִינוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁתוּת מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ. שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּחַמְשָׂא, שָׁוֵי שִׁיתָּא בְּשִׁבְעָה – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּבָתַר מִקָּח אָזְלִינַן, וְאוֹנָאָה הָוְיָא. כִּי פְּלִיגִי – שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא, וְשָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא.

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: רב אמר: בענין אונאה שתות מקח שנינו, שמחשבים את שיעור האונאה בשישית משווי החפץ, ולא מן הכסף ששולם. ושמואל אמר: שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, שאם היה ההבדל כדי שישית מהכסף ששולם הרי זו אונאה. ומסבירים את המחלוקת: כיצד? שוי שיתא בחמשא [דבר שהיה שוה ששה שמכר בחמישה], או שוי שיתא [דבר ששווה ששה] בשבעה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שבתר [שאחר] המקח אזלינן [אנו] ואונאה הויא [היא זו]. כי פליגי [כאשר נחלקו] רב ושמואל היה זה כאשר מכר דבר שוי חמשא בשיתא [השווה חמישה בששה] ושוי [ודבר השווה] שבעה בשיתא [בששה]. והמחלוקת היא כיצד מחשבים.

לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר בָּתַר מָעוֹת אָזְלִינַן – אִידִי וְאִידִי אוֹנָאָה הָוֵי, לְרַב דְּאָמַר בָּתַר מִקָּח אָזְלִינַן – שָׁוֵי חַמְשָׁא בְּשִׁיתָּא בִּיטּוּל מִקָּח הָוְיָא, שָׁוֵי שִׁבְעָה בְּשִׁיתָּא – מְחִילָה הָוְיָא.

ל דעת שמואל שאמר: כי גם בתר [אחר] המעות אזלינן [אנו הולכים] אם כן אידי ואידי [זה וזה] אונאה הוי [הוא], שיש כאן הבדל של שישית לפי חשבון הכסף ששולם. ואילו לרב שאמר שבתר [אחר] שווי המקח אזלינן [אנחנו הולכים] הרי שוי חמשא בשיתא [שוה חמישה שמכר בששה] ביטול מקח הויא [הוא], שהרי הוא יותר מכדי הונאה (חמישית הערך). ואילו שוי [דבר השווה] שבעה בשיתא [בששה] הריהו פחות משתות, ואינו הונאה ומחילה הויא [הוא].

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כִּי אָמְרִינַן מְחִילָה וּבִיטּוּל מִקָּח – הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁתוּת מִשְּׁנֵי צְדָדִים, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁתוּת מִצַּד אֶחָד – אוֹנָאָה הָוְיָא.

ושמואל אמר: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] מחילה וביטול מקח הרי זה היכא דליכא [במקום שאין] שתות משני צדדים, לא מצד הכסף ששולם ולא מצד ערך החפץ. אבל היכא דאיכא [במקום שיש] שתות אפילו מצד אחד — אונאה הויא [הוא]. ומעתה מנסים להביא ראיות לשיטות.

תְּנַן: הָאוֹנָאָה אַרְבָּעָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁתוּת לַמִּקָּח. מַאי לָאו – דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבָּעָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ שְׁתוּת מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ! לָא, דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּעֶשְׂרִים.

תנן [שנינו במשנתנו]: האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שתות למקח. מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין [שקנה] דבר שוי [השווה] עשרים בעשרין וארבעה, ושמע מינה [ולמד מכאן]: כי שתות מעות נמי [גם כן] שנינו, וכשמואל! ודוחים: לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרים.

מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר – בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ. וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר.

ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בעיסקה זו — המוכר. אימא סיפא [אמור אם כן את סופה] של המשנה: עד מתי מותר להחזיר — בכדי שיראה לתגר או לקרובו. ואם זה אינו ברור מעצמו, הרי אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, שכיון שהחפץ בידו יכול להראותו מיד, אבל מוכר — לעולם חוזר. שכיון שאין החפץ בידו אינו יכול להראותו, ורק כאשר יזדמן חפץ כעין זה יוכל לעמוד על מחירו. ולכן אם רומה — יכול לחזור לעולם.

אֶלָּא דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּעֶשְׂרִין וּתְמַנְיָא. תְּנַן: הוֹרָה רַבִּי טַרְפוֹן בְּלוֹד: הָאוֹנָאָה שְׁמוֹנָה כֶּסֶף מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כֶּסֶף לַסֶּלַע, שְׁלִישׁ לַמִּקָּח. מַאי לָאו – דִּזְבֵין שָׁוֵי שִׁיתְּסְרֵי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, וּשְׁמַע מִינָּהּ שְׁלִישׁ מָעוֹת נַמִי שָׁנִינוּ!

אלא יש לחזור מן הפירוש הקודם, ולומר שמדובר באופן דזבין [שמכר] שוי [דבר השווה] עשרים וארבעה בעשרין ותמניא [בעשרים ושמונה]. תנן [שנינו במשנה]: הורה ר׳ טרפון בלוד: ״האונאה שמונה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע, שליש למקח״. מאי לאו [האם לא] הכוונה דזבין שוי שיתסרי [שמכר דבר השווה שש עשרה] בעשרים וארבעה? ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שליש מעות נמי [גם כן] שנינו, כשמואל, ודוחים:

לָא, דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּשִׁיתְּסַר. מִי נִתְאַנָּה – מוֹכֵר. אֵימָא סֵיפָא: אָמַר לָהֶם כָּל הַיּוֹם מוּתָּר לַחֲזוֹר, וְאָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר! אֶלָּא דִּזְבֵין שָׁוֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בִּתְלָתִין וּתְרֵין.

לא, הכוונה היא דזבין שוי [שמכר דבר השווה] עשרים וארבעה בשיתסר [בששה עשר]. ושואלים: אם כן מי נתאנה [רומה] בזה — המוכר, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] אמר להם: כל היום מותר לחזור. והלא אמר רב נחמן: לא שנו אלא לוקח, אבל מוכר לעולם חוזר. אלא כך יש לפרש: דזבין [שמכר] שווה עשרים וארבעה בתלתין ותרין [בשלושים ושתים].

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: מִי שֶׁהוּטַל עָלָיו יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד? מָכַר לוֹ שָׁוֶה חֲמִשָּׁה בְּשִׁשָּׁה, מִי נִתְאַנָּה – לוֹקֵחַ, יַד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה – אוֹמֵר תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאוֹנִיתָנִי. מָכַר לוֹ

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא שיטתו] של שמואל: מי שהוטל עליו (שרומה) ידו על העליונה. כיצד? מכר לו שוה חמשה בששה, מי נתאנה (רומה) כאן — לוקח, במקרה זה יד לוקח על העליונה, רצה הלוקח — אומר לו למוכר: תן לי מעותי שרצוני לבטל את המקח, או תן לי מה שאוניתני [שרימית אותי בו]. ואולם אם מכר לו