וְתַקַּנְתָּא לְתַקַּנְתָּא לָא עָבְדִינַן.

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן [ותקנה לתקנה אין אנו עושים]. שהלכה זו שאם הנתבע חשוד על השבועה, נשבע התובע ונוטל — אף היא תקנת חכמים, ואין מצרפים שתי תקנות חכמים זו עם זו.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ רוֹעֶה, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: סְתָם רוֹעֶה פָּסוּל!

ושואלים: ובעיקרו של דבר, מה שאמרנו שהרועה פסול לשבועה משום שהוא גזלן ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו שהוא פסול לעדות משום דהוה ליה [שהוא] רועה! ואמר רב יהודה: סתם רועה פסול לעדות, שמן הסתם גזלן הוא, שהוא רועה את בהמותיו בשדות אחרים וגוזלם.

לָא קַשְׁיָא, הָא – דִּידֵיהּ, הָא – דְּעָלְמָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, אֲנַן חֵיוָתָא לְרוֹעֶה הֵיכִי מָסְרִינַן? וְהָא כְּתִיב ״לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״? אֶלָּא: חֲזָקָה, אֵין אָדָם חוֹטֵא וְלֹא לוֹ.

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — כשהוא רועה את הבהמות דידיה [שלו], שאז חושדים אנו בו בגזלנות, הא [וזה] כשהוא רועה בהמות דעלמא [של העולם, אחרים]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שרועה שכיר נאמן, אם כן אנן חיותא [אנו את החיות, הבהמות] לרועה היכי מסרינן [איך אנו מוסרים]? והא כתיב [והרי נאמר] ״ולפני עור לא תתן מכשל״ (ויקרא יט, יד), שאסור לסייע לאדם לעבור עבירה, ואם חושדים אנו בו בגזלנות הרי מכשילים אנו אותו בעבירה על ידי שנותנים לו את הבהמות?! אלא חזקה היא: אין אדם חוטא ולא לו (שלא עבור עצמו), ולפיכך אין חוששים שיגזול הרועה עבור בהמות שאינן שלו.

״זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ״ [וכו׳]. עַל דְּאִית לֵיהּ מִשְׁתַּבַּע אוֹ עַל דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתַּבַּע? אֲמַר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ, וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.

שנינו במשנה: זה, כל אחד מן האוחזים בטלית ואומר ״כולה שלי״ ישבע שאין לו בה פחות מחציה וכן יעשה השני. ושואלים: על החלק דאית ליה [שיש לו] משתבע [הוא נשבע] שאומר שיש לו בה חציה ומשמעות דבריו שאכן אותו חלק בו הוא מחזיק הוא שלו, או על החלק דלית ליה משתבע [שאין לו הוא נשבע] שאומר שאין לו בה פחות מחציה, שהרי מלשון שלילית זו אין להוכיח שיש לו משהו, שייתכן שכוונת דבריו שפחות מחצייה אין לו ואף פחות מכך אין לו! אמר רב הונא, כך הוא נשבע, דאמר [שהוא אומר]: שבועה שיש לי בה חלק מסויים ואין לי בה פחות מחציה.

וְנֵימָא: שְׁבוּעָה שֶׁכּוּלָּהּ שֶׁלִּי! וּמִי יָהֲבִינַן לֵיהּ כּוּלָּהּ?

ושואלים: ונימא [ושיאמר] שבועה שכולה שלי, שהרי זוהי טענתו מתחילה ומדוע נשבע רק שיש לו בה חלק. על כך משיבים בדרך שאלה: ומי יהבינן ליה [והאם נותנים אנו לו] את כולה אם ישבע? ואם כן אינו צריך להשבע שכולה שלו.

וְנֵימָא: שְׁבוּעָה שֶׁחֶצְיָהּ שֶׁלִּי. מָרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ.

ושואלים: אם כן ונימא [ושיאמר] רק שבועה שחציה שלי ומדוע צריכים לנוסח מסובך זה של רב הונא? ומשיבים: הריהו על ידי כך מרע ליה לדיבוריה [פוגם בדבריו], בטענתו הקודמת, שהרי טען שכולה שלו.

הָשְׁתָּא נַמִי מָרַע לֵיהּ לְדִיבּוּרֵיהּ! דְּאָמַר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וּלְדִבְרֵיכֶם – שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ לִי בָּהּ, וְאֵין לִי בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ.

ומקשים: השתא נמי מרע ליה לדיבוריה [עכשיו גם כן בנוסחו של רב הונא הוא פוגם בדיבורו], שהרי הוא נשבע רק על חציה! ומשיבים: דאמר [שהוא אומר] בנוסח זה: כולה שלי, ולדבריכם שאין אתם מאמינים לי בכולה — שבועה שיש לי בה חלק ואין לי בה פחות מחציה.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁזֶּה תָּפוּס וְעוֹמֵד, וְזֶה תָּפוּס וְעוֹמֵד, שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד הוֹלֵךְ וְתוֹקֵף בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאוֹמֵר שֶׁלִּי הוּא.

לעיקר הדין שואלים: וכי מאחר שזה תפוס ועומד בחציה וזה תפוס ועומד בחציה, ולבסוף כל אחד מקבל מה שהוא תופס בו, שבועה זו למה? מוטב שיתחלקו כך מתחילה בלא שבועה! אמר ר׳ יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, ועשו אותה כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף (מחזיק) סתם בטליתו של חבירו ואומר: ״שלי הוא״, ומכריחו על ידי כך להתחלק עמו, ולכן תקנו שבועה כדי למנוע חטיפה סתם.

וְנֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד נַמִי אַשְּׁבוּעֲתָא!

ושואלים מצד אחר: ונימא [ונאמר] כי מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא [מתוך שאנו אומרים שהוא חשוד על גזילת ממון, חשוד הוא גם כן על השבועה], שהרי מתחילה חושדים אנו בו שגזל דבר שאינו שלו והוא משקר בתביעתו, ומדוע נאמין לו בשבועתו?

לָא אָמְרִינַן מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעֲתָא. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – הַאי דְּאָמַר רַחֲמָנָא מוֹדֶה מִקְצָת הַטַּעֲנָה יִשָּׁבַע, נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעֲתָא!

ומשיבים: לא אמרינן [אין אנו אומרים] ואיננו מקבלים הנחה זו שמיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם כן על השבועה] שאנו סבורים שאף שייתכן שיהא אדם חשוד על ממון מכל מקום חמורה השבועה בעיניו, ולא ישבע לשקר. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] האי דאמר רחמנא [זה שאמרה התורה] שמודה מקצת הטענה ישבע, הרי אף שם נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על גזילת ממון חשוד הוא גם כן על השבועה], והרי זו ראיה שאין חוששים לכך.

הָתָם אִשְׁתַּמּוּטֵי קָא מִשְׁתַּמֵּיט לֵיהּ, כִּדְרַבָּה.

ודוחים: משם אין ראיה, כי התם אשתמוטי קא משתמיט ליה [שם משתמט הוא ממנו] עד שיכול לשלם, וכ דברי רבה שהזכרנו, שרבה מסביר שהלווה מתכוון באמת לתת הכל, והוא מודה רק במקצת מפני שהוא רוצה להשתמט בינתיים, עד שיוכל לשלם את חובו כולו.

תֵּדַע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב חִסְדָּא: הַכּוֹפֵר בְּמִלְוֶה – כָּשֵׁר לְעֵדוּת, בְּפִיקָּדוֹן – פָּסוּל לְעֵדוּת.

ומוסיפים: תדע שכן הוא, שהרי אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא: הכופר במלוה, מי שהוכיחו עדים שלוה כסף וכפר בכך שאכן לוה אותו — כשר לעדות ואין אנו אומרים שהוא גנב ונפסל משום כך לכל עדות. ואולם מי שהוכח שהוא כופר בפיקדון — פסול לעדות. וטעמו של דבר — שכיון שכסף הלואה ניתן ללווה להוציאו, מניחים אנו שהוציא את הכסף, וכפירתו היתה רק השתמטות לפי שעה עד שיוכל לשלם. מה שאין כן בפקדון, שהרי אין שומר הפקדון רשאי להשתמש בו, ואם אינו בידו בוודאי גנבו, ולכן דינו כגזלן ופסול לעדות, ולענייננו הרי זו הוכחה שהעובדה שאדם כופר בממון ומשקר בדבריו, איננה ראיה שהוא חשוד גם על השבועה.

אֶלָּא הָא דְּתָנֵי רָמִי בַּר חָמָא: אַרְבָּעָה שׁוֹמְרִין צְרִיכִין כְּפִירָה בְּמִקְצָת וְהוֹדָאָה בְּמִקְצָת: שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל, נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר, נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעֲתָא!

ושואלים: אלא הא דתני [ברייתא זו ששנה] רמי בר חמא: כדי שיצטרכו ארבעה שומרים להשבע על טענתם, צריכים הם שתהיה בדבריהם כפירה במקצת והודאה במקצת. ואלו הם: שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר, אף ביחס להם נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על שבועה], שהרי השומר אין לו סיבה להשתמט, ואם אינו מחזיר את הפקדון יש לחשוש שגנבו, ובכל זאת מאמינים לו בשבועה!

הָתָם נַמִי אִשְׁתַּמּוּטֵי קָא מִשְׁתַּמֵּיט, סָבַר: מַשְׁכַּחְנָא לַגַּנָּב וְתָפֵיסְנָא לֵיהּ. אִי נַמִי: מַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ בַּאֲגָם וּמַיְיתִינָא לֵיהּ.

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן] בשומרים, אפשר להעלות על הדעת שהשומר אינו שקרן וגזלן אלא אשתמוטי קא משתמיט [משתמט הוא] מלהחזיר עכשיו, ויחזיר לאחר מכן. כי מן הסתם נגנב או נאבד ממנו הפקדון, וסבר [סבור] השומר: אם ינתן לי זמן משכחנא [אמצא] את הגנב ותפיסנא ליה [ואתפוס אותו] ואקח מידו את החפץ ואחזירנו. אי נמי משכחנא ליה [או גם כן אמצא אותו], את הבהמה באגם ומייתינא ליה [ואביא אותה], ואם כן, מתחילה אין חושדים אותו כשקרן אלא כמשתמט בלבד.

אִי הָכִי, הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן אַמַּאי פָּסוּל לְעֵדוּת? נֵימָא: אִשְׁתַּמּוּטֵי קָא מִשְׁתַּמֵּיט, סָבַר: עַד דְּבָחַשְׁנָא וּמַשְׁכַּחְנָא לֵיהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, הכופר בפקדון אמאי [מדוע] פסול לעדות? נימא [נאמר] גם שם: אשתמוטי כי קא משתמיט [משתמט הוא] בינתיים מלהחזיר סבר [וסבור הוא]: אשתמט עד דבחשנא ומשכחנא ליה [שאחפש ואמצא אותו, את הפקדון]! ומשיבים: אכן, סתם כופר בפקדון איננו נפסל לעדות.

כִּי אָמְרִינַן הַכּוֹפֵר בְּפִקָּדוֹן פָּסוּל לְעֵדוּת – כְּגוֹן דְּאָתוּ סָהֲדֵי וְאַסְהִידוּ בֵּיהּ דְּהַהִיא שַׁעְתָּא אִיתֵיהּ לְפִקָּדוֹן בְּבֵיתֵיהּ וַהֲוָה יָדַע. אִי נַמִי: דַּהֲוָה נָקֵיט לֵיהּ בִּידֵיהּ.

כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שהכופר בפקדון פסול לעדות הוא במקרה כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה [שבאו עדים והעידו בו] דההיא שעתא איתיה [שבאותה שעה שהכחיש היה] הפקדון בביתיה והוה ידע [בביתו והיה יודע] שהפקדון שם. אי נמי דהוה נקיט ליה בידיה [או גם כן שהיה מחזיק אותו, את הפקדון, בידו] ואז ברור לנו שאין הוא משתמט אלא גנב גמור.

אֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ, נֵימָא: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַמָּמוֹנָא חֲשִׁיד אַשְּׁבוּעֲתָא!

ושואלים שוב: אלא הא [זו] שאמר רב הונא לגבי דיני שומרים, ששומר שלא החזיר את הפקדון ואמר שהוא מוכן לשלם את מחירו ובלבד שלא ישביעוהו, מכל מקום משביעים אותו שבועה שאינה ברשותו, נימא [נאמר] מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא [מתוך שחשוד על ממון חשוד גם על השבועה], שהרי הוא טוען שהחפץ נגנב או נאבד, ואנו חושדים בו ומחייבים אותו להשבע, משמע שאנו מאמינים לשבועתו!

הָתָם נַמִי מוֹרֶה וְאָמַר: דָּמֵי קָא יָהַבְנָא לֵיהּ.

ודוחים: התם נמי [שם גם כן] השומר מורה היתר לעצמו ואמר [ואומר]: דמי קא יהבנא ליה [כסף נתתי לו] עבור החפץ, ואף שלקחתי את הפקדון לעצמי כיון שאני מחזיר את דמיו לא עשיתי כל רע, ולכן יש מקום לחייב אותו שבועה שאין החפץ ברשותו, ואם נשבע הריהו נאמן בשבועתו.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא קָא עָבַר עַל לָאו דְּ״לֹא תַחְמֹד״!

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: והא קא עבר [והרי הוא, השומר, עבר] בכך שלא החזיר את הפקדון גם אם שילם בעדו, על לאו (מצות לא תעשה) של ״לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך

״לֹא תַחְמֹד״ לֶאֱינָשֵׁי בְּלָא דָּמֵי מַשְׁמַע לְהוּ.

"(שמות כ, יד), שאדם מתחייב בו אם לוקח בכוח או במרמה חפץ מחבירו, אף אם משלם עבורו! ומשיבים: ״לא תחמד״ לאינשי [לאנשים] בלא דמי משמע להו [כסף נשמע להם], שאף שאכן הנוטל דבר מחבירו גם אם משלם עובר על איסור ״לא תחמוד״, מכל מקום אנשים אינם יודעים שהדבר אסור, והם סבורים שעבירה של ״לא תחמוד״ היא רק כאשר הוא לוקח חפץ של חבירו בלא לשלם, ומשום כך השומר לא חשב שהוא מרשיע לעשות, ולכן הוא נאמן לעדות ולשבועה.