וּלְרַבִּי טַרְפוֹן נַמִי, לְאַלְתַּר הָוְיָא מְחִילָה. אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּמַאי דְּרַבָּנַן קָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה, לְרַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא מְחִילָה!

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם היתה האונאה פחות משתות [מששית] — נקנה מקח, יתר על שתות [ששית] — בטל מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, אלו דברי ר׳ נתן. ר׳ יהודה הנשיא אומר: יד המוכר על העליונה, רוצה — אומר לו המוכר ללוקח: ״תן לי מקחי״, או אומר ״תן לי מה שאניתני״ (רימיתני). ועל כל פנים שיעורם זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

מִי סָבְרַתְּ פָּחוֹת מִשְּׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן כְּפָחוֹת מִשְּׁתוּת לְרַבָּנַן דָּמֵי? לָא, מִשְּׁתוּת וְעַד שְׁלִישׁ לְרַבִּי טַרְפוֹן – כִּשְׁתוּת עַצְמָהּ לְרַבָּנַן דָּמֵי. אִי הָכִי, בְּמַאי שָׂמְחוּ מֵעִיקָּרָא?

שנינו במשנה עד מתי מותר להחזיר — עד שיראה לתגר או לקרובו. אמר רב נחמן: לא שנו אלא בלוקח שנתנו לו זמן מוגבל לבדיקה, אבל מוכר — לעולם חוזר. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] ממה ששנינו על תגרי לוד אשר חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמוכר לעולם חוזר

תִּפְשׁוֹט דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, דְּכֵיוָן דְּאָמַר לְהוּ רַבִּי טַרְפוֹן הָוְיָא אוֹנָאָה – שָׂמְחוּ, כִּי אָמַר לְהוּ כָּל הַיּוֹם – חָזְרוּ.

ולר׳ טרפון נמי לאלתר הויא [גם כן מיד היא] מחילה [מחילה], אמאי [משום מה] חזרו? הלא ב אותה הוראה של ר׳ טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר], דמאי דרבנן קא משוי להו [שהרי מה שחכמים מחשיבים] אונאה ל דעת ר׳ טרפון הויא [הרי זו] מחילה, ונמצאו מרויחים לפי שיטה זו?

דְּאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ דְּבִטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, בְּמַאי שָׂמְחוּ? שָׂמְחוּ בִּשְׁתוּת עַצְמָהּ, דִּלְרַבִּי טַרְפוֹן מְחִילָה וּלְרַבָּנַן אוֹנָאָה.

ודוחים: מי סברת [האם סבור אתה] שפחות משליש ל דעת ר׳ טרפון כפחות משתות לרבנן דמי [מששית לדעת חכמים נחשב]? לא, משתות [ששית] ועד שליש ל שיטת ר׳ טרפון — כשתות [כששית] עצמה לרבנן דמי [לדעת חכמים נחשב], שמקבל בחזרה את דמי ההונאה. ושואלים: אי הכי, במאי [אם כך, במה] שמחו מעיקרא [מתחילה], הרי נמצא שלא הרוויחו מאומה?

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, אוֹ דִּלְמָא בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, מָה אִיכָּא בֵּין שְׁתוּת לְיָתֵר עַל שְׁתוּת? אִיכָּא, דְּאִילּוּ שְׁתוּת – מִי שֶׁנִּתְאַנָּה חוֹזֵר, וְאִילּוּ יָתֵר עַל שְׁתוּת – שְׁנֵיהֶם חוֹזְרִים.

האם תפשוט [תפתור] מכאן את השאלה שנשאלת להלן, ותאמר שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] לעולם חוזר ואז אפשר להבין את תגרי לוד, שכיון שאמר להו [להם] ר׳ טרפון הויא [שהוא] אונאה שמחו התגרים, כי [וכאשר] אמר להו [להם] שמותר לחזור כל היום — חזרו.

מַאי? תָּא שְׁמַע: חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ, וּלְרַבִּי טַרְפוֹן כָּל הַיּוֹם – מִשּׁוּם הָכִי חָזְרוּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בִּטּוּל מִקָּח לְרַבָּנַן לְעוֹלָם חוֹזֵר, אַמַּאי חָזְרוּ? בִּדְרַבִּי טַרְפוֹן נִיחָא לְהוּ טְפֵי, דְּקָא מְשַׁוֵּי לְהוּ אוֹנָאָה כָּל הַיּוֹם וְתוּ לֹא!

דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שבטול מקח לדעת חכמים אף זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו במאי [במה] אם כן שמחו בשיטת ר׳ טרפון? ומשיבים: שמחו בשתות [בששית] עצמה, שמחו לענין טעות בשתות בדיוק, שלשיטת ר׳ טרפון הרי זו מחילה ולדעת חכמים הרי זו אונאה. ומטעם זה רצו לקבל את שיטתו, אלא שלבסוף חזרו בהם.

בִּטּוּל מִקָּח לָא שְׁכִיחַ.

ומעתה מבררים אותה שאלה שהוזכרה קודם בדרך אגב. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: בטול מקח לרבנן [לשיטת חכמים] האם לעולם חוזר בו, או דלמא [שמא] זמנו רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו? ואם תמצא [תרצה] לומר ותגיע למסקנה כי הכוונה היא בכדי שיראה לתגר או לקרובו, יש מקום לשאול: מה איכא [מה יש, הבדל] בין שתות [ששית] ליתר על שתות [ששית]? ומשיבים: איכא [יש הבדל]: שאילו שתות [ששית] — מי שנתאנה (רומה) הוא בלבד חוזר, ואילו היה יתר על שתות [ששית] — שניהם חוזרין. ומכאן אין להוכיח.

אֲמַר רָבָא, הִלְכְתָא: פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנָה מִקָּח, יוֹתֵר עַל שְׁתוּת – בִּיטּוּל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה, וְזֶה וְזֶה בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

ואנו חוזרים לשאלה הראשונה, מאי [מה פתרונה]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו שסוחרי לוד חזרו לדברי חכמים. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן [לדעת חכמים] זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו, ו לדעת ר׳ טרפון כל היום — משום הכי [כך] חזרו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שבטול מקח לרבנן לעולם חוזר, אמאי [מדוע] אם כן חזרו בהם? הלא בסופו של דבר ב שיטת ר׳ טרפון ניחא להו טפי [נוח להם יותר] משום דקא משוי להו [שעושה זאת] אונאה כל היום ותו לא [ולא עוד], ולא כחכמים שהוא בטול מקח, ולעולם!

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: אוֹנָאָה פָּחוֹת מִשְּׁתוּת – נִקְנָה מִקָּח, יָתֵר עַל שְׁתוּת – בָּטֵל מִקָּח. שְׁתוּת – קָנָה וּמַחֲזִיר אוֹנָאָה, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יַד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רוֹצֶה – אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי מִקָּחִי, אוֹ תֵּן לִי מַה שֶּׁאִנִּיתָנִי. וְזֶה וְזֶה בִּכְדֵי שֶׁיַּרְאֶה לַתַּגָּר אוֹ לִקְרוֹבוֹ.

ומשיבים: בטול מקח לא שכיח [אינו מצוי] ולא הביאו בחשבון להעמיד את מסחרם בהתחשב בטעויות בלתי מצויות.

״עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר״ כו׳. אָמַר רַב נַחְמָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לוֹקֵחַ, אֲבָל מוֹכֵר – לְעוֹלָם חוֹזֵר. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, חָזְרוּ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוֹכֵר לְעוֹלָם חוֹזֵר

ולסיכום הלכתי של השאלות הללו, אמר רבא: הלכתא [הלכה] היא אם היה ההבדל פחות משתות [מששית] — נקנה המקח מיד, ואם היה ההבדל יותר על שתות [ששית] — הרי יש בזה ביטול מקח, שתות [ששית] בדיוק — קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה, מחילה, ביטול מקח, ואונאה — זמנו בכדי שיראה לתגר או לקרובו.