חזור
בבא מציעא
דף נא:אֲבָל הָכָא – מִי יָדַע דְּמָחֵיל?
אבל הכא [כאן] כשאומר לו על מנת שאין לו אונאה מי ידע דמחיל [האם יודע הוא בבירור שתהא אונאה שמוחל]? שהרי הוא סבור שמא אין כאן הונאה.
רש"י
מי ידע דאיכא אונאה הוא סבור דאין בו אונאה:
תוספות
הכא מי ידע דמחיל ובפ׳ הכותב (כתובות דף פד. ושם ד״ה וסבר) דפסיק רב אם מתה אינו יורשה ופריך וסבר רב תנאו קיים והאמר רב יש לו עליו אונאה התם נמי לא ידע שתמות אשתו קודם שימות וא״ת בפ׳ אע״פ (כתובות דף נו. ושדפריך טעמא דבכתב הא על פה אינה יכולה למחול לכתובה והא סבר ר׳ יהודה דבממון תנאו קיים ולישני דכתובה לא ידע דמחלה דאימור היא תמות קודם וי״ל דהתם פריך לשמואל דלא מפליג א״נ פריך לאביי דאמר בסמוך מחוורתא רב דאמר כר״מ א״נ כיון דקלה בעיניו להוציאה ידעה ומחלה:
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר; עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם – אֶלָּא דְּוַדַּאי קָא עָקַר, אֲבָל הָכָא – מִי יֵימַר דְּקָא עָקַר מִידֵּי?
ושמואל אמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו ל שיטת ר׳ מאיר הם, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר׳ מאיר התם [שם], אלא שודאי קא עקר [הוא עוקר] דבר מן התורה בתנאי מפורש, אבל הכא מי יימר דקא עקר מידי [כאן מי יאמר שהוא עוקר דבר], הלא יתכן שלא תהיה הונאה, ואם כן לא נעקר דבר.
רש"י
דודאי עקר בשעת התנאי עוקר דברי תורה שהטילה עליו שאר כסות ועונה וזה עוקר החובה מעליו ואפי׳ הוא נותן לאחר זמן מתנה בעלמא הוא:
אבל הכא מי יימר דעקר שמא לא יהא בו אונאה:
תוספות
אבל הכא מי יימר דקעקר ובפ״ק דמכות. (דף ג: ושם ד״ה ושמואל) דפריך לשמואל מאונאה לשביעית התם בשביעית נמי לא ידע דקעקר דאימר יפרע לו קודם שביעית:
אָמַר רַב עָנָן, לְדִידִי מִפַּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה, עַל מְנָת שֶׁאֵין בּוֹ אוֹנָאָה – הֲרֵי יֵשׁ בּוֹ אוֹנָאָה.
אמר רב ענן: לדידי מפרשא לי מיניה [לי עצמי נתפרש הדבר ממנו] ממר שמואל עצמו: האומר לחבירו ״על מנת שאין לך עלי אונאה״ — אין לו עליו אונאה, שהוא יכול לוותר על האונאה שרימהו חבירו. ואולם אם אמר לשון כללית ״על מנת שאין בו אונאה״ — הרי יש בו אונאה לפי שאינו יכול לבטל את דין התורה.
רש"י
אין לו עליו אונאה כדפרישית דמי יימר דעקר:
שאין בו אונאה אם אמר לו בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה דע״מ שאין בו אונאה אמר והרי יש בו ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור חוזר לגמרי:
תוספות
על מנת שאין כו׳ פי׳ רש״י אני מבטיחך שאין בו אונאה ויש בו אונאה והוי גם מקח טעות וקשה דבפ״ק דמכות (שם) מדמהו לעל מנת שלא תשמטהו שביעית דמשמטתו שביעית והתם לא שייך האי טעמא אלא הוי טעמא שאין לו כח להתנות שלא תחול שביעית על המלוה וי״ל דלא מדמי אלא כי היכי דגבי אונאה יש חילוק בין לשון שאין עליו לשאין בו ה״נ גבי שביעית יש חילוק בין לשון זה ללשון זה ורבינו שמואל מפרש דע״מ שאין בו אונאה משמע על מנת שלא יחול איסור דלא תונו על המקח וע״כ הוא חל והשתא הוי ממש דומיא דשביעית:
מֵיתִיבֵי: הַנּוֹשֵׂא וְהַנּוֹתֵן בַּאֲמָנָה, וְהָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. לְרַב דַּאֲמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, הָא מַנִּי?
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: הנושא והנותן באמנה (הסכמי אמנה) שעושה מסחר עבור חבירו לפי הסכם מראש שיקבל אחוז מסויים כרווח, או האומר לחבירו ״על מנת שאין לך עלי אונאה״ — באלה אין לו עליו אונאה. ומעתה לרב שאמר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי אפילו ל דעת ר׳ יהודה, הא מני [זו כשיטת מי היא]?
רש"י
הנושא ונותן באמנה מכור במה שתוכל ותן לי המעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו כדלקמן:
אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים רבים אין זה יכול לומר לא אתן אלא דמיו:
תוספות
הנושא ונותן באמנה פי׳ רש״י שמאמינו שימכרנו כמו שיוכל אין לו עליו אונאה והריוח וההפסד למשלחו וקשה דאין שייך לשון אונאה על זה ועוד אי שליח לא קבל עליו אחריות פשיטא שהריוח וההפסד למשלח ואי קבל השליח עליו אחריות וההפסד א״כ יש לו עליו אונאה ונראה דנושא ונותן באמנה היינו שמאמינו בכמה קנה ונותן לו כך ויותר מעט והשתא שייך שפיר אין עליו אונאה:
אֲמַר אַבַּיֵי: מְחַוַּורְתָּא רַב אֲמַר כְּרַבִּי מֵאִיר, וּשְׁמוּאֵל דַּאֲמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה.
אמר אביי: מכאן מחוורתא [מחוור, ברור] כי רב אמר כ שיטת ר׳ מאיר, ושמואל אמר כ שיטת ר׳ יהודה. וברייתא זו כשיטת ר׳ יהודה.
רש"י
מחוורתא כו׳ ורב מוקי לה כרבי יהודה דאפי׳ היכא דלא ידע ומחיל נמי אמר:
רָבָא אֲמַר: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בִּסְתָם, כָּאן – בִּמְפָרֵשׁ.
רבא אמר: לא קשיא [אינו קשה]; כאן — בסתם, כאן — במפרש. שאם אומר סתם ״אין לך עלי אונאה״ — יש לו דין אחר, ואם מפרש שיש בדבר זה אונאה — יש בו דין אחר.
רש"י
סתם ע״מ שאין לך עלי אונאה דלא ידע דניחול:
מפרש שפירש לו יודע אני שיש אונאה ואני מוכרו לך ע״מ שאין לך עלי אונאה דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים דדמי לשאר וכסות:
דְּתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּסְתָם, אֲבָל בִּמְפָרֵשׁ, מוֹכֵר שֶׁאָמַר לַלּוֹקֵחַ: חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי מוֹכֵר לְךָ בְּמָאתַיִם, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מָנֶה, עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה. וְכֵן לוֹקֵחַ שֶׁאָמַר לַמּוֹכֵר: חֵפֶץ זֶה שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ מִמְּךָ בְּמָנֶה, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁשָּׁוֶה מָאתַיִם, עַל מְנָת שֶׁאֵין לְךָ עָלַי אוֹנָאָה – אֵין לוֹ עָלָיו אוֹנָאָה.
דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין זה: במה דברים אמורים — בסתם, אבל במפרש, כגון מוכר שאמר ללוקח (קונה) חפץ זה שאני מוכר לך במאתים דינרים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה (מאה דינרים), ובכל זאת אני מוכר לך אותו במאתים על מנת שאין לך עלי אונאה — במקרה זה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני בו ששוה מאתים דינרים על מנת שאין לך עלי אונאה — אין לו עליו אונאה. ואם כן כשהדבר מפורש — בזה מסכימים הכל.
רש"י
במה דברים אמורים דיש אונאה לזה על זה:
בסתם מכר:
אבל במפרש כגון מוכר כו׳:
תוספות
במה דברים אמורים בסתם ר״ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורי תימה דהא לא פליגי אם מותר לעשות כן אלא פליגי אם חייב להחזיר האונאה והלכה כשמואל בדיני ובשאילתות דרב אחאי פרשת בהר סיני. פוסק כרב משום דהך ברייתא קאי כוותיה דמפליג בין סתם למפרש ואתיא לדידיה שפיר כר׳ יהודה אבל לשמואל לא מתוקמא לא כר״מ ולא כרבי יהודה וריב״ן פי׳ דלשמואל הכי פירושא דברייתא בד״א בסתם פי׳ שלא אמר ע״מ אבל מפרש ע״מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה כו׳ ואתיא כרבי יהודה אי נמי י״ל אורחא דמילתא נקט דאותו שאמר ע״מ שאין לך עלי אונאה רגיל לומר איני יודע שאינו שוה כו׳ אע״פ שאינו יודע אם אמר אמת ואתיא אפילו כר״מ דלא ידע דקעקר:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַנּוֹשֵׂא וְהַנּוֹתֵן בַּאֲמָנָה – הֲרֵי זֶה לֹא יְחַשֵּׁב אֶת הָרַע בַּאֲמָנָה וְאֶת הַיָּפֶה בְּשָׁוֶה, אֶלָּא: אוֹ זֶה וְזֶה בַּאֲמָנָה, אוֹ זֶה וְזֶה בְּשָׁוֶה.
תנו רבנן [שנו חכמים]: הנושא והנותן באמנה, הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה (כדי שוויו). אלא, או זה וזה באמנה, או זה וזה בשוה.
רש"י
הנושא ונותן באמנה כו׳ כדפרישית:
הרי זה לא יחשוב לו את הרע באמנה ואת היפה בשוה להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו כגון היה לו שני יינות יפה שיש לו עליו קופצים ללקחו בבת אחת והרע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשוויו ע״מ שתמכור לי הרע בחנות כמה שתוכל ולכשימכר תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת שכר טרחו על הרע והוי כרבית:
אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך הנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה:
או זה וזה בשוה והשכר יהא של מקבל:
תוספות
לא יחשב את הרע באמנה פי׳ רש״י שנותן לו את הרע ומאמין לו כשימכרנו בחנות כמו שיוכל שישלם לו את היפה בשוה כמו ששוה עכשיו למכרו מיד וממתין לו מעות היפה עד שימכור הרע בשביל שטורח לו למכור הרע בחנות במעט מעט וזהו רבית וקשה דבפ׳ איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף. סה.) ה״ל לאתויי ולא הכא ותו דבתוספתא (פ״ג) מתניא לגבי אונאה ועוד שכבר נתן לו שכרו משמע שמקודם כבר היה לו שכרו ונראה כפי׳ ר״ח שקנה י׳ דברים בי׳ דינרים ה׳ היפין שוה כל אחד דינר וחצי וחמשה הרעים אינן שוים כל אחד כ״א חצי דינר וזה א״ל אני מאמינך כמה נתת עליהם ואתן לך מעט יותר להרויח ולא יחשב לו הרע דינר דינר כמו שקנה והיפה דינר וחצי כמו ששוה שהרי לא נתן לו על הרע דינר אלא בשביל שגם היפים נתן לו בדינר דינר והוי אונאה אלא או זה וזה באמנה פירוש אם ימכרם כולם יחד יחשב כולם דינר דינר או זה וזה בשוים אם ימכור רעים לבדם יחשב כל אחד ואחד בחצי דינר ואם ימכור יפים לבדם יחשב כל אחד בדינר וחצי וגם יחשב שכר כתף כו׳ שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו פי׳ המוכר הראשון שקנאם תחלה ממנו:
וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכַר כַּתָּף, שְׂכַר גַּמָּל, שְׂכַר פּוּנְדָּק. שְׂכַר עַצְמוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל, שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשְׁלָם.
ונותן לו בעל הכספים לאיש שעובד עבורו שכר כתף (סבל), שכר גמל, שכר פונדק שהוציא תוך כדי קניית הסחורה. שכר עצמו עבור טרחתו של העוסק — אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם (מלא).
רש"י
ונותן לו שכר כתף שכר גמל אם נתן באמנה כשיבואו לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמל:
שְׂכָרוֹ מִשְׁלָם מֵהֵיכָא קָא יָהֵיב לֵיהּ? אֲמַר רַב פַּפָּא: בְּצַדְרוּיֵי, דְּיָהֲבִי אַרְבַּע לִמְאָה.
ושואלים: שכרו משלם מהיכא קא יהיב ליה [מהיכן נותן לו] הלא עדיין לא שילם לו? ומשיבים: אמר רב פפא: כאן מדובר בצדרויי דיהבי [במוכרי בגדים זולים] שיש להם שכר קצוב של ארבע למאה עבור המכירה, ואחוז זה נחשב כשכר טרחתו של העוסק.
רש"י
בצדרויי מוכרי בגדי קנבוס ששכר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתן:
מתני׳ כַּמָּה תְּהֵא הַסֶּלַע חֲסֵירָה וְלֹא יְהֵא בָּהּ אוֹנָאָה? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַרְבַּע אִיסָּרוֹת, אִיסָּר לְדִינָר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבַּע פּוּנְדְּיוֹנוֹת, פּוּנְדְּיוֹן לְדִינָר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
כמה תהא המטבע של סלע חסירה על ידי שחיקה ושימוש ולא יהא בה אונאה אלא תיחשב כמטבע כשרה? ר׳ מאיר אומר: ארבע איסרות (איסרים) לסלע, פחת של איסר לדינר, שהוא אחד מעשרים וארבע בו. ור׳ יהודה אומר: הפחת המותר הוא ארבע פונדיונות (פונדיונים), פונדיון לדינר שהוא פחת של אחד משנים עשר בו. ור׳ שמעון אומר:
רש"י
מתני׳ כמה תהא הסלע חסירה מטבע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כמה תחסר ואם הוציאה לא תהא אונאה:
ד׳ איסרין לסלע:
איסר לדינר והוא אחד מכ״ד בו דו׳ מעה כסף דינר מעה שני פונדיונים פונדיון שני איסרין ובגמ׳ מפרש מאי שנא דגבי שאר סחורה אמרי׳ שתות וכאן יש אומרים כך ויש אומרים כך:
ארבעה פונדיונים אחד משנים עשר:
תוספות
איסר לדינר וא״ת והאמר רבא (לקמן בבא מציעא דף נו:) כל דבר שבמדה ושבמנין ושבמשקל אפי׳ פחות מכדי אונאה חוזר וי״ל דהכא בתורת מטבע נתנו ולא בתורת משקל: