יָתֵר עַל כֵּן מוֹכְרָהּ בְּשָׁוְיָהּ. מַאי לָאו שֶׁפָּחֲתָה יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָתָהּ? לָא, יְתֵירָה דְּאַכַּתִּי לָא פָּחֲתָה בִּכְדֵי אוֹנָאָתָהּ מוֹכְרָהּ בְּשָׁוְיָהּ.

יתר על כן מוכרה בשויה, מאי לאו [האם לא] הכוונה שפחתה יותר מכדי אונאתה? ודוחים: לא, ״יתירה״ כוונתו: יתרה בערכה, דאכתי [שעדיין] לא פחתה בכדי אונאתה, וזו היא שמוכרה בשויה.

מֵתִיבִי: עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? בְּסֶלַע עַד שֶׁקֶל. מַאי לָאו דְּפָחֵית פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא? לָא, דְּנָפֵיל לְנוּרָא וְאִפְחוּת בַּחֲדָא זִימְנָא.

מתיבי [מקשים]: עד כמה תיפחת מטבע, ויהא רשאי לקיימה? בסלע שנפחת — עד שקל (מחצית ערכו). מאי לאו [האם לא] הכוונה דפחית פורתא פורתא [שפחת הסלע מעט מעט], ונמצא שאף שפחת עד כדי חצי שוויו (שהוא הרבה יותר מכדי אונאה) יכול לקיימו, ואין חוששים לטעות! ודוחים: לא, מדובר שם דנפיל לנורא ואפחות בחדא זימנא [שנפל לאש ונפחת בפעם אחת] ולכן אין מקום לטעות.

אָמַר מָר: יִקְּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ. וּרְמִינְהוּ: לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו, וְלֹא יִקְּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ וּבְצַוַּאר בִּתּוֹ. אֶלָּא, אוֹ יִשְׁחוֹק אוֹ יִתּוֹךְ אוֹ יָקוֹץ אוֹ יוֹלִיךְ לְיַם הַמֶּלַח.

אמר מר [החכם] שמטבע שנפחתה הרבה, אם ירצה יקבנה ויתלנה בצואר בנו, או בצואר בתו. ורמינהו [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במקום אחר שמטבע שפחתה, לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו (שברי מתכת), ולא יקבנה ויתלנה בצואר בנו ובצואר בתו, שמא יבואו להשתמש בה בטעות. אלא, או ישחוק, או יתוך [יתיך] את המתכת לחתיכות, או יקוץ או יוליך ויזרוק אותה לים המלח!

אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לָהּ רַב הוּנָא אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בָּאֶמְצַע, כָּאן – מִן הַצַּד.

אמר ר׳ אלעזר, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא אמר ר׳ אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן כשמותר — כשנקב את המטבע באמצע, שאז אין עוד מקום לטעות, כאן — מן הצד, שיש לחשוש שמא יבוא אדם ויחתוך את המטבע מסביב, וישתמש בה, ויטעה בה את הבריות.

״עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר, בַּכְּרַכִּים עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי; בַּכְּפָרִים עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת״. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דְּמַפְלִיג, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא מַפְלִיג?

שנינו במשנה: עד מתי מותר להחזיר מטבע פחותה? בכרכים — עד שיראה לשולחני, בכפרים — עד ערבי שבתות. ושואלים: מאי שנא [מה שונה] הדין ב ענין סלע דמפליג [שמחלק] בין כרך לכפר, ומאי שנא [ומה שונה] הדין ב ענין טלית דלא מפליג [שאינו מחלק]?

אֲמַר אַבַּיֵי: כִּי תְּנַן נַמִי מַתְנִיתִין בְּטַלִּית בַּכְּרַכִּין תְּנַן. רָבָא אֲמַר: טַלִּית – כָּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ. סֶלַע, כֵּיוָן דְּלָאו כָּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ אֶלָּא שׁוּלְחָנִי, הִלְכָּךְ, בַּכְּרַכִּים דְּאִיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי; בַּכְּפָרִים דְּלֵיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת דְּסָלְקִין לְשׁוּקָא.

אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין [כאשר שנינו גם כן במשנתנו] ב ענין טלית — בכרכין תנן [שנינו] אבל בכפר יכול להחזיר לאחר זמן. רבא אמר: יש הבדל בין טלית ומטבע. טלית, כל איניש קים ליה בגוה [אדם יודע בה] בערכה ובשוויה, ומן הסתם יאמרו לו מיד שהוטעה. סלע, כיון דלאו [שלא] כל איניש קים ליה בגוה [אדם יודע בה] אלא השולחני, הלכך [על כן] בכרכים דאיכא [שיש] שולחני במקום — זמנו עד שיראה לשולחני. בכפרים דליכא [שאין] שולחני — זמנו עד ערבי שבתות דסלקין לשוקא [שהולכים לשוק] ואז מתברר שהסלע אינו שוה כפי ששילמו בעדו.

״וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ״ כו׳ הֵיכָא? אִי בַּכְּרַכִּין – הָא אָמְרַתְּ עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי, אִי בַּכְּפָרִים – הָא אָמְרַתְּ עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת!

שנינו במשנה: ואם היה מכירה — אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה ממנו. ושואלים: היכא [היכן] היה הדבר? אי [אם] בכרכין — הא [הרי] אמרת שהזמן הוא עד שיראה לשולחני. אי [אם] בכפרים — הא [הרי] אמרת עד ערבי שבתות!

אֲמַר רַב חִסְדָּא: מִידַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. לְמַאן? אִי לֶחָסִיד – לָא קַבּוּלֵי לִיקַבְּלָהּ מִינֵּיהּ, וְלָא תַּרְעוֹמֶת תֶּיהֱוֵי לֵיהּ. וְאֶלָּא לְהָאֵיךְ דְּקִבְּלָהּ מִינֵּיהּ, וּלְבָתַר דִּמְקַבְּלָהּ מִינֵּיהּ – תַּרְעוֹמֶת תֶּיהֱוֵי לֵיהּ?

אמר רב חסדא: מידת חסידות שנו כאן, שמקבל אפילו לאחר זמן מרובה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה] של המשנה: אין לו עליו אלא תרעומת. ונברר: למאן [למי] יש תרעומת? אי [אם] לחסיד שקיבל אותה ממנו לפנים משורת הדין שלא קבולי ליקבלה מיניה [יקבל ממנו], בחזרה ולא תרעומת תיהוי ליה [ושלא תהיה לו תרעומת], שאם רוצה אדם לנהוג בחסידות יעמוד על חובתו, ומה טעם יתרעם על כך? אלא הכוונה היא להאיך [לזה] שקבלה, את המטבע, מיניה [ממנו] ומתרעם על שנתן לו אותה, הרי יש לשאול: ולבתר [ולאחר] שמקבלה מיניה [ממנו] מה תרעומת תיהוי ליה [תהיה לו]?

הָכִי קָאָמַר: הָא אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: הא [הרי] אחר שאינו חסיד, אף על פי שאין מקבלה הימנו — אין לו עליו אלא תרעומת. כלומר, אין לכפות על אחר לקבל מטבע זו, משום שאף שהמטבע היא בערכה, לא כל אדם רוצה להתעסק במטבע שיש בה חשש ופקפוק.

״וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה״. אֲמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ, הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַזּוּזֵי – מִיקְרֵי נֶפֶשׁ רָעָה, וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּסַגֵּי לְהוּ.

שנינו במשנה שמטבע זו נותנה למעשר שני, ואינו חושש, שאינו אלא נפש רעה. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מלשון משנתנו: האי מאן דמוקים אזוזי [זה שעומד על המטבעות], כלומר, המקפיד שכל מטבע תהיה שלמה, ולא יהא בה פגם כלל, מיקרי [נקרא] נפש רעה. ומעירים: והני מילי הוא דסגי להו [ודברים אלה אמורים כאשר המטבע עדיין מהלכת, נסחרת], שאז העומד על קבלת מטבעות מושלמות אינו אלא נפש רעה.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: בָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשָׁוְיָהּ, בָּא לְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה.

ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לדעת חזקיה, שאמר חזקיה: בא לפורטה, אם בא אדם לפרוט מטבע פגומה זו — פורטה בשויה, ומקבל בעדה מעט פחות פרוטות, לפי החסרון שחסרה. בא לחללה, להשתמש בה לחילול מעשר שני — מחללה ביפה, כאילו היתה מטבע יפה, שלמה.

מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי כְּשֶׁבָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשָׁוְיָהּ, כְּשֶׁהוּא מְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה.

ומבררים: מאי קאמר [מה בעצם אמר]? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שכשבא לפורטה לפרוטות, פורטה בשויה, שהיא שווה אז פחות מן הערך הנקוב עליה, מכל מקום כשהוא מחללה על מעשר שני — הריהו מחללה ביפה.

לְמֵימְרָא דִּסְבַר חִזְקִיָּה דִּמְזַלְזְלִינַן בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי? וְהָאָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו.

ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן שסבר חזקיה דמזלזלינן [שמזלזלים אנו] במעשר שני, לפדותו שלא בדיוק בשוויו? והאמר [והרי אמר] חזקיה עצמו: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, וכיון שכך אי אפשר לחללו, שאין מחללים על פחות משווה פרוטה, אומר: הוא, מעשר זה עצמו, וחומשו, שיש להוסיף חומש בשעת חילול מעשר, מחולל על מעות הראשונות על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן. וטעמו — לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו, כלומר, לא יתכן שחילול המעשר היה מדוייק בתכלית, ומן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה. ומכאן למדים שחזקיה סבור שאין מזלזלים בחילול מעשר שני, שהרי לדעתו מוסיפים עוד עליו!

מַאי בְּיָפָה – בְּתוֹרַת יָפָה, דִּתְרֵי זִילֵי לָא מְזַלְזְלִינַן בֵּיהּ.

ומסבירים: מאי [מה פירוש] ״ביפה״, לא כפי שהבנו, אלא להיפך: בתורת יפה. כלומר, דתרי זילי לא מזלזלינן ביה [ששני אופנים של זלזול אין מזלזלים בו]. שאם כי מותר להשתמש במטבע זו לפדיון מעשר, אבל אין מחשיבים את ערכה אלא בשוויה הממשי, ולא על פי הערך הנקוב.

גּוּפָא, אָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו.

כיון שהוזכרו דברי חזקיה, דנים בהם לגופם. אמר חזקיה: מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: ״הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות״, לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו.

מֵיתִיבֵי: הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה, וְחוֹמֶשׁ,

מיתיבי [מקשים] על כך מן המשנה: התרומה והביכורים שאכלם זר (שאינו כהן) חייבין עליהן מיתה, אם אכלם במזיד. ומוסיף חומש אם אכלם בשוגג, שצריך להוסיף ולשלם עוד חמישית כקנס שקצבה התורה.