חזור
בבא מציעא
דף נד.שְׁמַע מִינָּהּ: חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ, שְׁמַע מִינָּהּ.
שמע מינה [למד מכאן], כי חומשו כמותו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].
רש"י
ש״מ חומשו כמותו דמשתלם פירות ולא מעות:
אֲמַר רָבָא: גַּבֵּי גֵזֶל כְּתִיב: ״וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו״, וּתְנַן: נָתַן לוֹ אֶת הַקֶּרֶן וְנִשְׁבַּע לוֹ עַל הַחוֹמֶשׁ – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף חוֹמֶשׁ עַל חוֹמֶשׁ עַד שֶׁיִּתְמַעֵט הַקֶּרֶן פָּחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה.
אמר רבא: גבי [אצל] גזל כתיב [נאמר] ״והשיב את הגזילה אשר גזל...וחמשתיו יסף עליו״ (ויקרא ה, כג–כד). ותנן [ושנינו במשנה]: נתן לו לנגזל את הקרן, ונשבע לו במרמה על החומש, שטען שכבר נתן לו, והתברר שלא נתן — הרי זה מוסיף חומש על החומש כדין מי שנפטר מחובו על ידי שבועת שקר. וכן אם כפר בחומש זה ונשבע, מוסיף עליו עד שיתמעט הקרן פחות משוה פרוטה, ששוב אין כאן דבר שיש בו מקום לתביעה בבית דין.
רש"י
גבי גזל כתיב גבי אשם גזילות כתיב אם גזל וכפר ונשבע לשקר חמישיתיו חמישיות הרבה:
ותנן נמי זימנין דאיכא טובא:
נתן לו את הקרן לאחר שנשבע והודה ונתחייב קרן וחומש ונשבע לו על החומש שחזר וכפר את החומש ואמר נתתיו לך ונשבע והודה הרי זה מוסיף חומש על חומש שכפר וכן אם חזר ונתן לו חומש ראשון שנשבע עליו וחזר וכפר ונשבע על חומש שני והודה מוסיף חומש על חומש שני וכן לעולם:
עד שיתמעט הקרן חומש שהוא מחוייב כבר וחוזר וכופרו קרוי קרן עד שתהא כפירת שבועתו בפחות משוה פרוטה:
תוספות
מוסיף חומש על חומש וא״ת והא לעיל בריש פירקין (בבא מציעא דף מח.) בעינן יחד לו כלי או נטל וחזר והפקידו אצלו וי״ל דמ״מ ס״ד כיון שבא מתורת חומש לא מייתי עליה קרבן ואין מוסיף עליה חומש אחר קמ״ל:
גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב: ״אִישׁ כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו״, וּתְנַן: הָאוֹכֵל תְּרוּמָה בְּשׁוֹגֵג מְשַׁלֵּם קֶרֶן וְחוֹמֶשׁ; אֶחָד הָאוֹכֵל וְאֶחָד הַשּׁוֹתֶה וְאֶחָד הַסָּךְ, אֶחָד תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאֶחָד תְּרוּמָה טְמֵאָה – מְשַׁלֵּם חוּמְשָׁהּ וְחוּמְשָׁא דְּחוּמְשָׁא. וְאִילּוּ גַּבֵּי מַעֲשֵׂר לָא מִכְתַּב כְּתִיב וְלָא מִיתְנָא תְּנָא, וְלָא אִיבַּעוּיֵי אִיבַּעֲיָא לָן.
וכן גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר]: ״ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמשיתו עליו״ (שם כב, יד). ותנן [ושנינו במשנה]: האוכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש; אחד האוכל ואחד השותה ואחד הסך שמן של תרומה על בשרו, אחד תרומה טהורה, ואחד תרומה טמאה — משלם חומשה וחומשא דחומשא [וחומש של חומש]. שאם חזר ואכל אותו חומש, משלם אותו ומוסיף עליו חומש, נמצא שאף בתרומה, החומש נעשה כקרן לענין תוספת חומש עליו. ואילו גבי [אצל] מעשר שני לא מכתב כתיב [נאמר] הדבר בתורה, ולא מיתנא תנא [שנוי] במשנה ולא איבעויי איבעיא לן [נשאל לנו] על ידי האמוראים].
רש"י
גבי תרומה אוכל תרומה בשוגג:
כתיב חמישיתו דלא משמע אלא חד חומש ואפ״ה תנן בה חומשא דחומשא כגון אם נתן קרן וחומש מן החולין כמשפטו ונעשו התשלומין תרומה וחזר ואכל אותו חומש משלם אותו וחומשו:
ואחד הסך שמן של תרומה דסיכה כשתייה ושתייה כאכילה דאמרינן בפ׳ בתרא [דיומא] (דף עו.): שתייה כאכילה מואכלת לפני ה׳ וגו׳ וכתיב ביה תירושך וסיכה כשתייה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו אבל אם ביערה על ידי דבר אחר אינו משלם חומש דאיש כי יאכל קדש כתיב פרט למזיק את התרומה על ידי דבר שאינה אכילה:
גבי מעשר גבי פדיון מעשר שני דכתיב ביה נמי וחמישיתו יוסף עליו:
לא מכתב כתיב ביה משמעות דחמישיות הרבה:
ולא מיתנא תנא ביה חומשא דחומשא כגון אם חזר וחילל את החומש הראשון:
ולא איבעויי מיבעיא לן אם מוסיף חומש על חומש אם לא דפשיטא לן דלא מוסיף דלא אשכחן ביה רמז בקרא כדאשכחן בתרומה רמז פורתא כדבעינן למימר קמן דבתרומה כתיב ויסף חמישיתו ולא כתיב יסף כדגבי מעשר ולשון ויסף משמע שתי תוספות יוסיף וחוזר ויוסיף אבל יסף חדא משמע:
תוספות
ולא מיתנא תנא לא הן ולא לאו וא״ת והתנן במסכת מעשר שני (פ״ב מ״ו) סלע של חולין ומעשר שנתערבו מביא בסלע מעות ולא קתני בסלע וחומש מעות אלמא תנן דאין מוסיף חומש על חומש וי״ל דלא חשש להזכיר אותו חומש תדע שהרי על קרן שני מוסיף חומש כדתני בהתודה (מנחות דף פב. ושם) המתפיס מעות מעשר שני בשלמים כשהוא פודה מוסיף ב׳ חומשין אחד למעשר ואחד לקדש ואפ״ה לא קתני מביא בסלע וחומשו של קרן מעות:
גַבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״, וּתְנַן: הַפּוֹדֶה אֶת הֶקְדֵּשׁוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. חוּמְשָׁא – תְּנַן, חוּמְשָׁא דְּחוּמְשָׁא – לָא תְּנַן. מַאי? גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב: ״וְיָסַף״, גַּבֵּי קֹדֶשׁ נַמִי הָא כְּתִיב: ״וְיָסַף״,
ועוד בעיה: גבי [אצל] הקדש כתיב [נאמר]: ״ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו״ (שם כז, טו). ותנן [ושנינו במשנה]: הפודה את הקדשו שהוא עצמו הקדיש — מוסיף חומש. הרי חומשא תנן [חומש עצמו שנינו], חומשא דחומשא [חומש על חומש] לא תנן [שנינו]. מאי [מה דינו ]? וצדדי השאלה: גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר] ״ויסף״, גבי [אצל] קדש נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר] ״ויסף״, ואם כן צריך להוסיף גם בהקדש חומש על חומש,
רש"י
גבי הקדש הפודה את הקדשו כתיב ואם המקדיש יגאל ויסף חמישית כסף ערכך:
הכי גרסינן ותנן הפודה את הקדשו מוסיף חומש ובמתני׳ דפירקין הוא ולא גרסינן הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה כו׳ דההיא במעילה קא מיירי וגבי מעילה לא כתיב ויסף אלא יסף ולא כתיב חמישית אלא חמישיתו ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וגו׳:
מאי אם חזר וחילל את החומש מהו שיוסיף חומש מי אמרינן האי דגבי תרומה אע״ג דלא כתיב חמישיתיו תנן בה חומש דחומשא משום דכתיב ויסף דמשמע שתי תוספות אי טעמא משום משמעותא הוא הכא נמי כתיב ויסף וחייב להוסיף:
אוֹ דִּלְמָא: גַּבֵּי תְּרוּמָה כְּתִיב: ״וְיָסַף״, אִי שָׁקַלְתְּ לֵיהּ לְוָי״ו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִשִׁיתוֹ״ – הֲוָה לֵיהּ ״חֲמִישִׁיתָיו״. גַבֵּי הֶקְדֵּשׁ כְּתִיב: ״וְיָסַף חֲמִישִׁית״, אַף עַל גַּב דְּכִי שָׁקַלְתְּ לֵיהּ לְוָי״ו דִּ״וְיָסַף״ וְשָׁדֵית לֵיהּ עַל ״חֲמִישִׁית״ – סוֹף סוֹף הֲוָה לֵיהּ ״חֲמִשִׁתוֹ״.
או דלמא [שמא] גבי [אצל] תרומה כתיב [נאמר] ״ויסף״, ואת ההלכה בענין חומש לחומש למדים כך: אי שקלת ליה [אם לוקח אתה את] הוי״ו של המלה ״ויסף״, ושדית ליה [ואתה מטיל, מוסיף אותו] על המלה ״חמשיתו״, הוה ליה [הרי הוא] נקרא כאילו היה כתוב ״חמישיתיו״ (בעצם ״חמישיתוו״ והו״ו הכפולה נקראת איפוא כסימן ריבוי) כמו בגזל, ואולם גבי [אצל] הקדש כתיב [נאמר] רק ״ויסף חמישית״. ואם כן אף על גב דכי שקלת ליה [אף על פי שאם תיקח] את הוי״ו של ה״ויסף״, ושדית ליה [ותטיל אותו] על המלה חמישית, סוף סוף הוה ליה [הרי הוא] נקרא רק ״חמשתו״ בלשון יחיד, ולא ״חמישיתיו״, ואם כן מה הדין?
רש"י
או דלמא טעמא דתרומה לאו משום משמעותא הוא אלא משום דקיימא לן גורעין ומוסיפין ודורשין הלכך ויסף דגבי תרומה כי שקלת לה ו׳ דויסף ותיקרי ביה יסף חמישיתו ושדי ליה בסוף חמישיתיו אתקרי חמישיתיו בשני ווין ונשתמע חמישיות הרבה אבל הכא גבי הקדש דלא כתיב אלא חמישית אע״ג דשקלת כו׳. ואם תאמר נישדייה באמצע תיבה ונקרי חמישיות כסף ערכך לא אשכחן גורעין ומוסיפין להפסיק את התיבה אלא או בראשה או בסופה כדאמרינן בסדר יומא (דף מח.): ולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו:
וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי, וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַהֶקְדֵשׁ רִאשׁוֹן – מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, עַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי – אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ! אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפִּי לְרָבִינָא, הָכִי אֲמַר רָבָא: חוֹמֶשׁ כִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ דָּמֵי.
ומציעים: ותיפוק ליה [ותצא לו, תיפתר הבעיה] מטעם אחר: דהוה ליה [שהריהו נעשה] כהקדש שני. שכן בכל מקום, אם היה לו דבר של הקדש, וחילל אותו על דבר אחר, אף שהשני נתפס כקדושה, הריהו הקדש שני, ואין בו כל דיני הקדש. ואמר ר׳ יהושע בן לוי: על הקדש ראשון מוסיף חומש, על הקדש שני אין מוסיף חומש! אמר ליה [לו] רב פפי לרבינא: הכי [כך] אמר רבא: חומש כתחילת הקדש דמי [נחשב], ולא כהקדש שני.
רש"י
תיפוק ליה כו׳ מאי קמבעי׳ ליה לרבא תיפוק ליה דאם חזר וחילל את החומש הראשון אין מוסיף חומש דהוה ליה הקדש שני אפילו חזר וחילל קרן עצמו שהתפיס תחת הראשון אין מוסיף חומש:
וא״ר יהושע בן לוי כו׳ ויליף לה מקרא בשמעתא:
חומש כתחלת הקדש דמי שהרי מאיליו ניתוסף ולא נתפס תחת הראשון הלכך בעיין מטעם דהקדש שני לא תיפשוט ליה משום הכי מספקא ליה:
מַאי הֲוָה עֲלָהּ? אֲמַר רַב טַבְיוּמֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבַּיֵי: אָמַר קְרָא: ״וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ״. מַקִּישׁ חוּמְשׁוֹ לְכֶסֶף עֶרְכּוֹ, מַה כֶּסֶף עֶרְכּוֹ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַף כֶּסֶף חוּמְשׁוֹ נַמִי מוֹסִיף חוֹמֶשׁ.
ושואלים: אם כן מאי הוה עלה [מה היה עליה], על שאלה זו? אמר רב טביומי משמיה [משמו] של אביי: אמר קרא [הכתוב] ״ויסף חמישית כסף ערכך״ (שם), מקיש (משווה) הכתוב את חומשו לכסף ערכו. מה על כסף ערכו שהוא ממיני ההקדש, מוסיף חומש — אף על כסף חומשו נמי [גם כן] מוסיף חומש. ונפתרה איפוא שאלתו של רבא.
תוספות
מה כסף ערכו כו׳ ומעליו לא מצי דריש כדפרישית לעיל ומכסף ערכו נמי לא מצי מפיק שלא יתחלל על הקרקע דלא אתא אלא לאורויי דכי איתיה לחומש בעולם הוי דינו כמו קרן להוסיף עליו חומש:
גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עַל הֶקְדֵּשׁ רִאשׁוֹן מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, וְעַל הֶקְדֵּשׁ שֵׁנִי אֵין מוֹסִיף חוֹמֶשׁ. אֲמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי? אָמַר קְרָא: ״וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ״ – הַמַּקְדִּישׁ וְלֹא הַמַּתְפִּיס.
גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו, אמר ר׳ יהושע בן לוי: על הקדש ראשון — מוסיף חומש, ועל הקדש שני אין מוסיף חומש. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יהושע בן לוי — לפי שאמר קרא [הכתוב] ״ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך״ (שם), יש לדייק בלשון: המקדיש, ולא המתפיס. שרק בהקדש הראשון קיים דין זה, אבל לא כשמתפיס בהקדש זה דבר אחר.
רש"י
המתפיס זה תחת הראשון שהשני נתפס בקדושה של אחר ולא מחמת עצמה באה לו:
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: ״וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכֶּךָ״. מַה בְּהֵמָה טְמֵאָה מְיוּחֶדֶת שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם, וּמוֹעֲלִין בָּהּ, אַף כֹּל שֶׁתְּחִילָּתָהּ הֶקְדֵּשׁ וְכוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – מוֹעֲלִין בָּהּ.
מסופר: תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר׳ אלעזר, נאמר: ״ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך״ (שם כז), מה בהמה טמאה מיוחדת, שתחילתה הקדש, וכולה לשמים, שהרי לאחר שהוקדשה, אין בה כל הנאה עוד לבעלים או לאחרים, ומועלין בה, אף כל שתחילתה הקדש, וכולה לשמים — מועלין בה.
רש"י
ואם בבהמה הטמאה הוה ליה למכתב ואם בהמה טמאה כו׳ ואם בבהמה מאי היא אלא הכי קאמר בהקדשות שהן כבהמה טמאה קאמר לך קרא ויסף חמישיתו:
מה בהמה טמאה תחלתה הקדש ולקמיה פריך מי לא משכחת לה נמי שתהא הקדש שני שיתפיסנה לבדק הבית תחת בדק הבית אחר:
וכולה לשמים שאין לבעלים בה כלום דסתם הקדש בהמה טמאה לבדק הבית היא:
ומועלין בה השתא קס״ד דמעילה ממש קאמר ולא אפשר ליה לאוקומא הכי חדא דקרא לא במעילה משתעי ועוד דאפילו לית גבה כל הני שייכא מעילה לענין הקדש:
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לַתַּנָּא: בִּשְׁלָמָא כּוּלָּהּ לַשָּׁמַיִם – לְמַעוּטֵי קָדָשִׁים קַלִּים, כֵּיוָן דְּאִית לְהוּ לַבְּעָלִים בְּגַוַּיְיהוּ לֵית בְּהוּ מְעִילָה. אֶלָּא תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ לְמַעוּטֵי מַאי? תְּחִילַּת הֶקְדֵּשׁ הוּא דְּאִית בֵּיהּ מְעִילָה, סוֹף הֶקְדֵּשׁ לֵית בֵּיהּ מְעִילָה? דִּלְמָא לְעִנְיָן חוֹמֶשׁ קָאָמְרַתְּ, וּכְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמִינָא.
אמר ליה [אמר לו] ר׳ אלעזר לתנא [לחוזר המשניות]: בשלמא [נניח] מה שנאמר שם בברייתא: כולה לשמים — הרי זה בא למעוטי [למעט] קדשים קלים (כגון שלמים), כיון דאית להו [שיש להם] לבעלים חלק בגוייהו [בהם] שהרי הם אוכלים מהם, לכן לית בהו [אין בהם] מעילה. אלא מה שאמר ״תחילת הקדש״ למעוטי מאי [למעט את מה]? וכי תחילת הקדש הוא דאית ביה [שיש בו] מעילה, ואילו סוף הקדש לית ביה [אין בו] מעילה?! והרי הקדש גמור הוא! דלמא [שמא] לענין חומש קאמרת [אומר אתה], וכדברי ר׳ יהושע בן לוי, שהכוונה איננה לענין מעילה ממש, אלא לגבי דין החומש, אם חייבים להוסיף בפדיונו? אמר ליה [לו]: אין, הכי קאמינא [כן, כך אמרתי], כלומר, זו היא באמת כוונת הדברים.
רש"י
דלמא לענין חומש קאמרת הך מעילה לאו מעילה ממש קאמר ולא בנהנה מן ההקדש אלא בחומש קאמר ובבא לפדות הקדש קאמר וקרי לחומש מעילה משום דבמעילה נמי שייך חומש ולמעוטי הקדש שני אתא וכדרבי יהושע בן לוי:
תוספות
בשלמא כולה לשמים למעוטי כו׳ דלית בהו מעילה ה״מ למפרך הא קרא במעילה לא משתעי:
הקדש ומעשר הפוכים זה מזה דמעשר אין מוסיף חומש על חומש ועל חלול שני מוסיף חומש כדאמר בהתודה (שם) והקדש הוי איפכא:
דלמא לענין חומש קאמר וא״ת הא כבר ממעטינן הקדש שני מן המקדיש ולא מן המתפיס וי״ל דקרא דלעיל מיירי במקדיש ביתו והכא מיירי בבהמה טמאה דהוי מטלטלין וצריכי ומשום הכי לעיל נמי איצטריך כסף ערכו להוסיף חומש על חומש משום דלא כתיב חמישיתו גבי מקדיש ביתו אע״ג דבקרא דמקדיש בהמה טמאה כתיב ויסף חמישיתו. (ותרוייהו באם בחוקותי):
לענין חומש קאמרת פרש״י ומועלי׳ בה היינו ומוסיף חומש ותימה והלא שלמים אינה כולה לשמים ומוסיף חומש כדאמר בהתודה (שם) וי״ל דבמסקנא דתורת כהנים מרבה אף קדשים קלים והכי איתא התם מה יש לי לרבות פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים ת״ל בבהמה טמאה ואם כל בהמה טמאה וכי פריך לעיל בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים דליכא מעילה לא מסיק אדעתיה מסוף הברייתא דמרבה אף קדשים קלים:
אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרָבִינָא: בְּהֵמָה טְמֵאָה בִּתְחִילַּת הֶקְדֵּשׁ אִיתָא,
אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא, לגבי אותה ברייתא: וכי בהמה טמאה בתחילת הקדש איתא [ישנה],