קָדָשִׁים שֶׁהוּא חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, בְּהֵמָה, וּמַרְגָּלִית – אֵין לָהֶם אוֹנָאָה. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא אֶת אֵלּוּ.

קדשים שהוא חייב באחריותן, שהקדיש באופן כזה שחלה עליו התחייבות אישית, ואם אבדו אלה, צריך להביא אחרים תמורתם, יש לו בהם בעלות מסויימת, ולכן יש להן אונאה, ושאינו חייב באחריותן — אין להן אונאה. ר׳ יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, בהמה ומרגלית — אין להם אונאה, שאין להם בעצם מחירים קבועים. אמרו לו חכמים: לא אמרו חכמים הראשונים אלא את אלו שמנינו בלבד.

גמ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״– דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִים; יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת, דִּכְתִיב: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר״ – שֶׁגּוּפוֹ מָכוּר וְגוּפוֹ קָנוּי; יָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאֵין גּוּפָן מָכוּר וְאֵין גּוּפָן קָנוּי, וְאֵינָן עוֹמְדִין אֶלָּא לִרְאָיָה שֶׁבָּהֶם.

שואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] שבאותם דברים שמנה במשנה, אין בהם אונאה? דתנו רבנן [ששנו חכמים] הכתוב ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו״ (ויקרא כה, יד) מדבר מענין דבר הנקנה ועובר מיד ליד, יצאו קרקעות שאינן מטלטלים מיד ליד, יצאו עבדים שהוקשו [שהושוו] בכמה מקומות לקרקעות ונדונים כקרקע לעניינים שונים. ויצאו שטרות, דכתיב [שנאמר]: ״וכי תמכרו ממכר״, כלומר דבר שגופו (הוא עצמו) מכור וגופו קנוי, יצאו שטרות שאין גופן מכור ואין גופן קנוי, שהרי השטר עצמו איננו בעל ערך, ואינן עומדין אלא לראיה שבהם.

מִכָּאן אָמְרוּ: הַמּוֹכֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבַשָּׂם – יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה. פְּשִׁיטָא! לְאַפּוּקֵי מִדְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר: אֵין אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת. קָא מַשְׁמַע לָן: יֵשׁ אוֹנָאָה לִפְרוּטוֹת. ״הֶקְדֵּשׁוֹת״– אָמַר קְרָא: ״אָחִיו״ – אָחִיו וְלֹא הֶקְדֵּשׁ.

מכאן אמרו: המוכר שטרותיו הישנים שכבר נפרעו לבשם, שישתמש בהם כנייר לצרור בו, יש להם אונאה, שהרי אז מוכר לא את שטר הראיה, אלא את הנייר שבו. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהרי מוכר נייר בלבד, ונייר יש בו אונאה כשאר מטלטלים! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מד ברי רב כהנא, שאמר שאין אונאה לפרוטות, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיש אונאה לפרוטות. שהרי ודאי שמוכר את הנייר הזה בפרוטות בלבד. ולענין הקדשות שאין בהם אונאה אמר קרא [הכתוב] ״אחיו״ (שם), לומר: דווקא אחיו — ולא הקדש.

מַתְקִיף לָהּ רַבָּה בַּר מֶמֶל: כָּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״ יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה דִּכְתִיב: ״וַיִקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ״ הָכִי נַמִי דְּכָל אַרְעָא בִּידֵיהּ הֲוָה נָקֵיט לָהּ? אֶלָּא – מֵרְשׁוּתוֹ, הָכָא נַמִי – מֵרְשׁוּתוֹ.

מתקיף לה [מקשה עליה] על ראיה זו רבה בר ממל: כל היכא דכתיב [מקום שנאמר] ״ידו״ האם ידו ממש הוא, ולא בדרך השאלה? אלא מעתה דכתיב [שמצאנו כתוב] ״ויקח את כל ארצו מידו״ (במדבר כא, כו), הכי נמי [כך גם כן] תפרש שכל ארעא בידיה הוה נקיט לה [הארץ בידו היה מחזיק אותה]? אלא ודאי מפרש ״מידו״ — מרשותו, הכא נמי [כאן גם כן] תפרש מרשותו. ואם כן, ההוכחה שהוכחנו אין בה ממש!

וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב ״יָדוֹ״ לָאו יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא? וְהָתַנְיָא: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדוֹ. גַּגּוֹ חֲצֵירוֹ וְקַרְפִּיפוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״ מִכָּל מָקוֹם.

ומקשים לצד שני: וכל היכא דכתיב [ובכל מקום שנאמר] ״ידו״ האם לאו [לא] ידו ממש הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: ממה שנאמר ״אם המצא תמצא בידו הגניבה״ (שמות כב, ג) אין לי שהגנב משלם כפל אלא כשנמצאה הגניבה בידו ממש, ואולם אם נמצאה בגגו, או חצירו, או קרפיפו (חצר אחורית) מנין שאף הוא משלם כפל? — תלמוד לומר: ״אם המצא תמצא״, שכפילות הלשון מלמדת תמצא מכל מקום.

טַעְמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא״, הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמִינָא: כָּל הֵיכָא דְּכָתַב ״יָדוֹ״ – יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא. וְתוּ, תַּנְיָא: ״וְנָתַן בְּיָדָהּ״ – אֵין לִי אֶלָּא יָדָהּ, גַּגָּהּ חֲצֵירָהּ וְקַרְפִּיפָהּ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״ מִכָּל מָקוֹם. טַעְמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״וְנָתַן״, הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמִינָא כָּל הֵיכָא דְּכָתַב ״יָדוֹ״ – יָדוֹ מַמָּשׁ.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] ״אם המצא תמצא״, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] ״ידו״ הכוונה לידו ממש! ותו, תניא [ועוד, שנויה ברייתא] כעין זו: ממה שנאמר לגבי גט ״ונתן בידה״ (דברים כד, א) אין לי אלא ידה, גגה חצירה וקרפיפה מנין? תלמוד לומר ״ונתן״ — מכל מקום. ואף כאן נדייק: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] ״ונתן״, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זאת הייתי אומר]: כל היכא דכתב [מקום שנאמר] ״ידו״, הכוונה לידו ממש.

אֶלָּא: כָּל ״יָדוֹ״ – יָדוֹ מַמָּשׁ הוּא, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי, אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ.

ומשום כך יש לדחות את קושיית רבה בר ממל, ולומר: אכן כל ״ידו״ שבכתוב, יש לפרשו כי ידו ממש הוא, ושאני התם [ושונה שם] בכתוב ״ויקח כל ארצו מידו״ דליכא למימר הכי [שאין אפשרות לומר כך] אלא עלינו להבין שמשמעה: ברשותו.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: שְׂכִירוּת יֵשׁ לוֹ אוֹנָאָה אוֹ אֵין לוֹ אוֹנָאָה? ״מִמְכָּר״ אָמַר רַחֲמָנָא – אֲבָל לֹא שְׂכִירוּת, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי כְּתִיב ״מִמְכָּר לְעוֹלָם״? ״מִמְכָּר״ סְתָמָא כְּתִיב, וְהַאי נַמִי בְּיוֹמֵיהּ מְכִירָה הִיא.

בעי [שאל] ר׳ זירא: שכירות יש לו אונאה, או אין בה אונאה? שאם נשכר אדם לעבודה בפחות או יותר מן המחיר המקובל, האם יש בכך משום אונאה? וצדדי השאלה: האם נאמר כי ״ממכר״ אמר רחמנא [אמרה תורה] — אבל לא שכירות, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]? אמר ליה [לו] אביי: מי כתיב [האם נאמר] בתורה ״ממכר לעולם״? ״ממכר״ סתמא כתיב [סתם כתוב]. והאי נמי [וזו, השכירות, גם כן] ביומיה [ביומה] הרי כמכירה היא, שהרי השכירות היא מכירת דבר (חפץ או אדם) לזמן מוגבל, ויש בה אונאה כבכל מכירה.

בָּעֵי רָבָא: חִטִּין וּזְרָעָן בְּקַרְקַע, מַהוּ? יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין – וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, אוֹ דִּלְמָא בָּטְלִינְהוּ עַל גַּב אַרְעָא?

בעי [שאל] רבא: חטין וזרען בקרקע, מהו דינן? יש להן אונאה, או אין להן אונאה? וצדדי השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להן אונאה. שהרי הן עצמן מטלטלים, או דלמא בטלינהו על גב ארעא [שמא בטלן לגבי הקרקע] ודינן כקרקע?

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דַּאֲמַר אִיהוּ: שְׁדָאִי בָּהּ שִׁיתָא, וְאָתוּ סָהֲדֵי וְאָמְרִי דְּלָא שְׁדָא בָּהּ אֶלָּא חֲמִשָּׁה – וְהָאָמַר רָבָא: כָּל דָּבָר שֶׁבְּמִדָּה וְשֶׁבְּמִשְׁקָל וְשֶׁבְּמִנְיָן – אֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה, חוֹזֵר.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שאמר איהו [הוא], האריס, או הפועל: שדאי [הטלתי, זרעתי], בה שיתא [ששה קבים], ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [הטיל, זרע] בה אלא חמשה קבים, ו אולם במקרה כזה האמר [הרי אמר] רבא עצמו: כל דבר שיש בו אונאה שבמדה, ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה — חוזר. שדין אונאה ששיעורו בשתות, וכן שאר הפרטים שבו, הם רק כשיש טעות בערכם של דברים, אבל כאשר יש הבדל במידות, שהן מוגדרות וברורות, אין הגבלות דיני אונאה חלות שם, ולכן בקרקעות אם היתה טעות במדה — חוזר.

אֶלָּא דַּאֲמַר אִיהוּ: שְׁדָאִי בָּהּ כִּדְאִבָּעֵי לָהּ, וְאִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּלָא שְׁדָא בָּהּ כִּדְאִבָּעֵי לָהּ, יֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה אוֹ אֵין לָהֶם אוֹנָאָה? כְּמַאן דִּשְׁדִי בְּכַדָּא דָּמְיָין וְיֵשׁ לָהֶם אוֹנָאָה, אוֹ דִּלְמָא בָּטְלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא?

אלא המקרה היה שאמר איהו [הוא], האריס: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה כדאבעי [כמה שהיה נחוץ] לה, ולא נקב במדה מסויימת, ואיגלאי מילתא [והתברר הדבר] שלא שדא [הטיל, זרע] בה כדאבעי [כראוי] לה, האם יש להם אונאה או אין להם אונאה? ואז אפשר לשאול האם כמאן דשדי בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ויש להם אונאה, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע]?

נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ אֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן? כְּמַאן דְּשַׁדְיָין בְּכַדָּא דָּמְיָין וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן, אוֹ דִּלְמָא בָּטְלִינְהוּ אַגַּב אַרְעָא וְאֵין נִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶן?

ובאותו מקרה: אם היתה הודאה במקצת, האם נשבעין עליהן, או אין נשבעין עליהן? ואף כאן השאלה: האם כמאן דשדיין בכדא דמיין [כמוטלות בכד הן נחשבות] ודינן כמטלטלין ונשבעין עליהן, או דלמא בטלינהו [שמא בטלן] אגב ארעא [הקרקע] ואין נשבעין עליהן, כפי שאין נשבעים בכלל על תביעות שבקרקעות!

עוֹמֶר מַתִּירָן, אוֹ אֵין עוֹמֶר מַתִּירָן? הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאַשְׁרוּשׁ – תָּנֵינָא, אִי דְּלָא אַשְׁרוּשׁ – תָּנֵינָא. דִּתְנַן: אִם הִשְׁרִישׁוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר – עוֹמֶר מַתִּירָן, וְאִם לָאו – אֲסוּרִין עַד שֶׁיָּבֹא עוֹמֶר הַבָּא.

ושאלה אחרת בנושא זה: האם הקרבת עומר, מתירן באכילה, שכן כל תבואה שצמחה לפני העומר (ט״ז בניסן) הקרבת העומר מתירה אותה באכילה. וזו שלא צמחה עוד, אסורה עד להבאת העומר בשנה הבאה, או אין עומר מתירן? על כך שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאשרוש [אם מדובר פה בחטים שכבר השרישו] — הלא כבר תנינא [שנינו] הלכה בענין זה! אי [אם] שלא אשרוש [השרישו] הלא גם כן תנינא [שנינו]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל התבואות, אם השרישו קודם לזמן העומר — עומר מתירן באכילה כאשר יבוא לקצרן, ואם לאו [לא], שהשרישו אחרי הנפת העומר — אסורין (משום ״חדש״), עד שיבא עומר הבא! ואם כן מה מקום לשאלה זו של רבא?

לָא צְרִיכָא, דַּחֲצַדִינְהוּ וּזְרַעִינְהוּ קוֹדֶם לָעוֹמֶר, וַאֲתָא לֵיהּ עוֹמֶר וְחָלֵיף עִילָּוַיְיהוּ, וְלָא אַשְׁרוּשׁ קוֹדֶם לָעוֹמֶר.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן כזה: דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותם, וזרע אותם] קודם לעומר, ואתא ליה [ובא לו] העומר, וחליף עילוייהו [וחלף, עבר עליהם], ולא אשרוש [השרישו] קודם לעומר,