דַּאֲפִילּוּ פָּחוֹת מִכְּדֵי אוֹנָאָה חוֹזֵר.

אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.

מֵיתִיבֵי: רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְאוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ! מִי אַלִּימָא מִמַּתְנִיתִין, דְּאוֹקִימְנָא בְּתוֹרַת אוֹנָאָה? הָכִי נַמִי – רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶדְיוֹט, וְאֵין רִבִּית וְדִין אוֹנָאָה לַהֶקְדֵּשׁ.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: יש רבית ואונאה להדיוט, ואין רבית ואונאה להקדש! ודוחים: מי אלימא ממתניתין [האם ברייתא זו חזקה יותר ממשנתנו] דאוקימנא [שהעמדנוה והסברנוה] שמדובר בתורת אונאה, כלומר, בפרטי דין אונאה ולא בעקרון. הכי נמי [כך גם כן] נסביר את הברייתא: יש רבית ודין אונאה להדיוט, ואין רבית ודין אונאה להקדש.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי סֵיפָא: זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ?! אַרִבִּית. לִיתְנֵי נַמִי: זֶה חוֹמֶר בְּהֶקְדֵּשׁ מִבַּהֶדְיוֹט אַאוֹנָאָה!

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש היינו דקתני סיפא [זה ששנוי בסופה] של אותה ברייתא: זה חומר בהדיוט מבהקדש?! והרי לפי הסבר זה הדבר להיפך, חומר בהקדש מבהדיוט! ומשיבים: ביטוי זה נוגע רק על ארבית, שמותר לגבות רבית מן ההקדש. ושואלים עוד: ליתני נמי [שישנה גם כן]: זה חומר בהקדש מבהדיוט —על אונאה אם מונה את ההבדלים בין הקדש והדיוט!

הָכִי הָשְׁתָּא! בִּשְׁלָמָא זֶה חוֹמֶר בַּהֶדְיוֹט מִבַּהֶקְדֵּשׁ – וְתוּ לָא. אֶלָּא הֶקְדֵּשׁ, זֶה חוֹמֶר וְתוּ לָא?!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? בשלמא [נניח] כשהוא אומר זה חומר בהדיוט מבהקדש יש בכך חידוש. ועוד, שזה ותו לא [ולא עוד]. אלא הקדש, וכי יכול אתה לומר ״זה חומר״ ותו לא [ולא יותר]? והרי הקדש חמור מחולין בהרבה דברים!

רִבִּית דְּהֶקְדֵּשׁ הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּאוֹזְפֵיהּ גִּזְבָּר מֵאָה בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – וַהֲלֹא מָעַל הַגִּזְבָּר, וְכֵיוָן שֶׁמָּעַל הַגִּזְבָּר יָצְאוּ מְעוֹתָיו לַחוּלִּין וְהָווּ לְהוּ דְּהֶדְיוֹט!

כיון שהוזכר הדבר בברייתא, שואלים: רבית של הקדש היכי דמי [איך היא בדיוק]? אילימא דאוזפיה [אם תאמר שהלווהו] הגזבר לאדם פרטי כסף הקדש מאה במאה ועשרים — והלא אסור להשתמש בהקדש לצרכי חולין, ונמצא כי מעל הגזבר, וכיון שמעל הגזבר עם נתינת הכסף, הרי מיד יצאו מעותיו לחולין על ידי המעילה, והוו להו [והרי נעשו] של הדיוט, ויש בהם דין רבית כשאר הדיוטות!

אֲמַר רַב הוֹשַׁעֲיָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע, וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹֹשׁ. כִּדְתַנְיָא: הַמְקַבֵּל עָלָיו לְסַפֵּק סְלָתוֹת מֵאַרְבַּע וְעָמְדוּ מִשָּׁלֹֹשׁ – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, מִשָּׁלֹֹשׁ וְעָמְדוּ מֵאַרְבַּע – מְסַפֵּק מֵאַרְבַּע, שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה.

אמר רב הושעיא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שקיבל עליו אדם לספק למקדש סלתות מארבע סאין בסלע, ועלה המחיר, ועמדו מחירי הסלתות משלש בסלע. וכדתניא [וכפי ששנויה ברייתא]: המקבל עליו לספק סלתות מארבע, ועמדו משלש, בכל זאת מספק מארבע, שהרי כך קיבל עליו. ואולם אם אירע להיפך, שקיבל עליו משלש, וירד המחיר, ועמדו מארבע — מספק מארבע. ונמצא איפוא שיש בכך כעין רבית, שיד הקדש על העליונה, ואף שבכגון זה אסור להדיוט — מותר להקדש.

רַב פַּפָּא אֲמַר: הָכָא בְּאַבְנֵי בִּנְיָן הַמְּסוּרוֹת לַגִּזְבָּר עָסְקִינַן, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹנִין בַּחוֹל, וְאַחַר כָּךְ מַקְדִּישִׁין.

רב פפא אמר: יכול שיהא דין רבית בהקדש גם באופן פשוט: הכא [כאן] באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן [עוסקים אנו] וכדברי שמואל. שאמר שמואל: בונין את בנייני המקדש בחול, כדי לא לבוא לידי מעילה בקודש בתהליכי הבנין, ואחר כך מקדישים. ולכן יש לפי שעה לגזבר בידו רכוש שסופו להיעשות רכוש של קודש, אך בינתיים הוא חול, וכספים אלה השייכים להקדש, רשות לגזבר לעשות בהם כראות עיניו ואפילו להלוותם לאחרים.

״אֵין בָּהֶן תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל״ וכו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע״ – כְּלָל. ״עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה״ – פְּרָט, ״עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר״ – חָזַר וְכָלַל,

שנינו במשנה שארבעה דברים שנמנו בה אין בהן תשלומי כפל. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב ״על כל דבר פשע, על שור, על חמור, על שה, על שלמה, על כל אבדה... אשר ירשיעון אלהים, ישלם שנים לרעהו״ (שמות כב, ח). ודרשו: ״על כל דבר פשע״ הרי זה כלל: ״על שור, על חמור, על שה, על שלמה״ — פרט, ״על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה "— חזר וכלל.

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן,

ואם כך, יש בפסוק כלל ופרט וכלל. ולפי כללי מדרש ההלכה, אי [אין] אתה דן עניינו של פסוק זה, אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו (הוא עצמו) ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון בכלל זה.

יָצְאוּ קַרְקָעוֹת – שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים – שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, יָצְאוּ שְׁטָרוֹת – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵין גּוּפָן מָמוֹן, הֶקְדֵּשׁוֹת, אָמַר קְרָא ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ וְלֹא הֶקְדֵּשׁ.

ולכן יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו (הושוו) לקרקעות לענייני הלכה רבים. יצאו שטרות, שאף על פי שמטלטלין — אין גופן ממון, ואין הם אלא ראיה להתחייבות ממקרא, ואילו לענין הקדשות, אמר קרא [הכתוב] שם ״רעהו״ (שם), ונלמד מכך: רעהו ולא הקדש.

״וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה״ וכו׳. מַאי טַעְמָא? תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא תַּשְׁלוּמֵי שְׁלֹֹשָׁה וְאַרְבָּעָה.

שנינו שאין בדברים אלה תשלומי ארבעה וחמשה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו של דבר]? ומסבירים: תשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא תשלומי שלשה וארבעה. וכיון שכבר הוכחנו מן הכתוב שאין בהם כפל, לא חל עליהם דין ארבעה וחמשה.

״שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע״ וכו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״כֶּסֶף אוֹ כֵּלִים״ – פְּרָט, ״וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ״ – חָזַר וְכָלַל,

שנינו במשנה כי שומר חנם אינו נשבע על דברים אלה. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר ״כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים. אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים..." (שמות כב, ו–ז). ודרשו: ״כי יתן איש אל רעהו״ הרי זה כלל, ״כסף או כלים״ — פרט, ״וגנב מבית האיש״ — חזר וכלל.

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט. מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

ואם כן הרי זה כלל ופרט וכלל, ופסוק זה אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון דינו כך,

יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, יָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת, אָמַר קְרָא ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] ״רעהו״ (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

״נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם״ וכו׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ״ – כְּלָל, ״חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה״ – פְּרָט, ״וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמוֹר״ – חָזַר וְכָלַל.

עוד שנינו במשנה כי נושא שכר אינו משלם, אם נגנבו דברים אלה או אבדו מרשותו. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומסבירים: תנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב: ״כי יתן איש אל רעהו חמור או שור, או שה, וכל בהמה לשמור, ומת או נשבר או נשבה אין רואה... ואם גנוב ייגנב מעמו ישלם לבעליו״ (שמות כב, ט–יא). ודרשו: ״כי יתן איש אל רעהו״ הרי זה כלל, ״חמור או שור או שה״ — פרט, ״וכל בהמה לשמר״ — חזר וכלל.

כְּלָל וּפְרָט וּכְלַל אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן, אַף כָּל דָּבָר הַמִּטַּלְטֵל וְגוּפוֹ מָמוֹן.

הרי זה כלל ופרט וכלל, ואי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון — אף כל דבר המטלטל וגופו ממון.

יָצְאוּ קַרְקָעוֹת שֶׁאֵינָן מִטַּלְטְלִין, יָצְאוּ עֲבָדִים שֶׁהוּקְּשׁוּ לְקַרְקָעוֹת, יָצְאוּ שְׁטָרוֹת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵין גּוּפָן מָמוֹן. הֶקְדֵּשׁוֹת, אָמַר קְרָא ״רֵעֵהוּ״ – רֵעֵהוּ וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

הרי יצאו קרקעות — שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולגבי הקדשות הלא אמר קרא [הכתוב] ״רעהו״ (שם), לומר: רעהו ולא של הקדש.

״שׁוֹמֵר חִנָּם אֵינוֹ נִשְׁבָּע״ וכו׳. וּרְמִינְהוּ: בְּנֵי הָעִיר שֶׁשָּׁלְחוּ אֶת שִׁקְלֵיהֶן וְנִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ,

למדנו איפוא את המקור בתורה להלכות אלה שנזכרו במשנה, ועתה באים לבררן לגופן. נאמר במשנה זו ששומר חנם אינו נשבע על גניבה ואבידה. ורמינהו [ואנו משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: בני העיר ששלחו את שקליהן שנותנים בחודש אדר לצורך המקדש, לירושלים, ונגנבו השקלים או שאבדו,

אִם מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה

אם משנתרמה התרומה של הכסף במקדש, לפי שהיו מכניסים את כל השקלים שהגיעו לחדר מיוחד, ששם היו תורמים (מרימים ומקדישים) מהם חלק עבור צרכי הקרבנות של החודשים הבאים, ותרומה זו היתה כדי לשתף את כל ישראל בקרבנות הציבור,