אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא! אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיֵהּ?

איפכא מסתברא [ההיפך הוא מסתבר] לומר, שמה שחייב באחריותו הרי הוא כשלו, ולכן נכלל בכלל ״רעהו״, ומה שאינו חייב באחריותו הלא שייך לה׳! אמר ליה [לו] חוזר המשניות: איסמיה [האם אמחוק אותה] את הברייתא הזו מגירסתי משום שהיא משובשת?

אֲמַר לֵיהּ: לָא; הָכִי קָאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – חַיָּיב, דְּאִיתְרַבּוּ מִ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״, וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן – פָּטוּר, דְּאִמְעִיט מִ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״.

אמר ליה [לו]: לא. אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין את הדרשה, בשינוי בהדגשה: קדשים שחייב באחריותן, חייב בשבועה עליהם, דאיתרבו [שהתרבו] ונלמדו מן התוספת ״בה׳ וכחש״, שאפילו דבר שיש בו כאילו חלק שמים, כיון ששלו הוא — חייב עליו. ושאינו חייב באחריותן פטור בשבועה עליהם, דאמעיט [שהתמעטו] ממה שנאמר ״בעמיתו וכחש״. לומר: רק דבר השייך להדיוט, ל״עמיתו״ הוא שנשבעים עליו, ולא אחר.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה, מַרְגָּלִית, וּבְהֵמָה אֵין לָהֶם אוֹנָאָה״. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סֵפֶר תּוֹרָה אֵין לָהּ אוֹנָאָה, לְפִי שֶׁאֵין קֵץ לְדָמֶיהָ. בְּהֵמָה וּמַרְגָּלִית אֵין לָהֶם אוֹנָאָה – מִפְּנֵי שֶׁאָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן.

שנינו במשנה כי ר׳ יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, מרגלית ובהמה, אין להם אונאה. תניא [שנויה ברייתא] שיש בה הסבר לדברים. ר׳ יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה אין לה אונאה — לפי שאין קץ לדמיה. שהרי תורת ה׳ היא, וכל חפצים לא ישוו בה. בהמה ומרגלית אין להם אונאה — מפני שאדם רוצה לזווגן. שלעיתים רוצה אדם לצרף בהמה לצמד תואם, או מרגלית להשלים צמד או מחרוזת, ולכן אינו מקפיד על מחירם, לפי שעל ידי קנייתם מרויח הרבה.

אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא הַכֹּל אָדָם רוֹצֶה לְזַוְּוגָן! וְרַבִּי יְהוּדָה: הָנֵי חֲשִׁיבִי לֵיהּ, וְהָנֵי לָא חֲשִׁיבִי לֵיהּ. וְעַד כַּמָּה? אֲמַר אַמֵימָר: עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶם.

אמרו לו: והלא הכל אדם רוצה לזווגן, שהרי גם דברים אחרים, יתכן שירצה אדם לצרפם זה לזה, כדי שתהיה לו מערכת שלמה, ואם כן לא תהיה אונאה בשום דבר. ושואלים: ור׳ יהודה מה עונה הוא על כך? ומשיבים: לדעתו, הני חשיבי ליה, והני לא חשיבי ליה [אלה חשובים בעיניו, ואלה אינם חשובים בעיניו]. ולבירור שיטת ר׳ יהודה שואלים: ודברים שאין בהם אונאה, עד כמה השיעור? שוודאי אין הכוונה בכל מחיר שבעולם. אמר אמימר: עד כדי דמיהם. כלומר, אפשר לומר שאדם מוכן לשלם עד כפליים מן המחיר הקצוב.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר סוּס וְסַיִיף וְחַטִיטוֹם בַּמִּלְחָמָה אֵין לָהֶם אוֹנָאָה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ.

באותה שיטה תניא [שנויה ברייתא], ר׳ יהודה בן בתירא אומר: אף המוכר סוס וסייף וחטיטום (מגן) במלחמה — אין להם אונאה, מפני שיש בהם חיי נפש בשעה זו, ואדם מוכן לשלם כל סכום עבורם.

מתני׳ כְּשֵׁם שֶׁאוֹנָאָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ אוֹנָאָה בִּדְבָרִים. לֹא יֹאמַר לוֹ בְּכַמָּה חֵפֶץ זֶה וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִיקַח. אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׁיךָ הָרִאשׁוֹנִים, אִם הוּא בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״.

כשם ש יש איסור אונאה במקח וממכר, כך יש איסור אונאה (מרמה וצער) בדברים בלבד שאין בהם קנין ומכירה. כגון: לא יאמר לו למוכר ״בכמה חפץ זה״? והוא אינו רוצה ליקח (לקנות) ונמצא המוכר סבור שעומד לקנות ממנו, ולבסוף מצטער שלא קנה. וסוג אחר של אונאה — אם היה אדם בעל תשובה, לא יאמר לו ״זכור מעשיך הראשונים״. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו ״זכור מעשה אבותיך״, שנאמר: ״וגר לא תונה, ולא תלחצנו״ (שמות כב, כ).

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַתָּה אוֹמֵר בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּאוֹנָאַת מָמוֹן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – הֲרֵי אוֹנָאַת מָמוֹן אָמוּר. הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – בְּאוֹנָאַת דְּבָרִים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ו לא תונו איש את עמיתו ויראת מאלהיך כי אני ה׳ אלהיכם״ (ויקרא כה, יז). ומפרשים: באונאת דברים הכתוב מדבר. ודנים בדבר: אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר קודם ״וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו״ (שם יד) הרי אונאת ממון אמור שם במפורש, הא [הרי] מה אני מקיים ומפרש ״ולא תונו איש את עמיתו״ — באונאת דברים.

הָא כֵּיצַד? אִם הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה אַל יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים; אִם הָיָה בֶּן גֵּרִים אַל יֹאמַר לוֹ זְכוֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ; אִם הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמוֹד תּוֹרָה אַל יֹאמַר לוֹ ״פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים בָּא לִלְמוֹד תּוֹרָה שֶׁנֶּאֶמְרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה״!

הא [הרי] כיצד? — אם היה בעל תשובה אל יזכיר לו מעשיו הרעים, אל יאמר לו ״זכור מעשיך הראשונים״. אם היה בן גרים אל יאמר לו ״זכור מעשה אבותיך״. אם היה גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו ״פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים, בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה״?

אִם הָיוּ יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, אִם הָיוּ חֳלָאִים בָּאִין עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו, אַל יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ לוֹ חֲבֵירָיו לְאִיּוֹב: ״הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד״.

וכן, אם היו יסורין באין עליו, או אם היו חלאים (מחלות) באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב ״הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך. זכר נא מי הוא נקי אבד״ (איוב ד׳ ו–ז), כלומר, בוודאי חטאת, שלולא כן לא היה קורה לך כך. שכל אלה בגדר אונאת דברים הם.

אִם הָיוּ חַמָּרִים מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה מִמֶּנּוּ, לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי שֶׁהוּא מוֹכֵר תְּבוּאָה – וְיוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁלֹּא מָכַר מֵעוֹלָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף לֹא יִתְלֶה עֵינָיו עַל הַמִּקָּח בְּשָׁעָה שֶׁאֵין לוֹ דָּמִים, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״.

ועוד: אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו ואין לו, לא יאמר להם ״לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה״, ויודע בו שלא מכר מעולם, ונמצא מצער את החמרים ואותו האיש לחינם. ר׳ יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח ויתבונן בו כקונה בשעה שאין לו דמים לקנותו. וכל ענייני אונאת דברים הרי אינם גלויים, ולא תמיד אפשר להוכיח שעשה אדם בזדון, שהרי הדבר מסור ללב פעמים רבות, ואי אפשר לדעת אם נתכוון לכך, וכל דבר המסור ללב נאמר בו, כפי שנאמר בכתוב שהובא למעלה ״ויראת מאלהיך״, שהרי ה׳ בוודאי יודע מה היה בלבו של אדם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: גָּדוֹל אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ וְזֶה לֹא נֶאֱמַר בּוֹ ״וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: זֶה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: זֶה – נִיתָּן לְהִישָּׁבוֹן, וְזֶה – לֹא נִיתָּן לְהִישָּׁבוֹן.

אמר ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ שמעון בן יוחאי: גדול עוון אונאת דברים, מאונאת ממון, שזה נאמר בו ״ויראת מאלהיך״, וזה לא נאמר בו ״ויראת מאלהיך״. ור׳ אלעזר אומר טעם אחר: זה שבדברים, הרי הוא חוטא ופוגע בגופו, וזה רק בממונו. ר׳ שמואל בר׳ נחמני אמר: זה, אונאת ממון, ניתן להישבון, שהרי יכול להחזיר לו את הממון שנטל שלא כדין, וזה לא ניתן להישבון.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָא אָמְרַתְּ, דְּחָזֵינָא לֵיהּ דְּאָזֵיל סוּמָּקָא וְאָתֵי חִוָּורָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב דִּימִי: בְּמַעַרְבָא בְּמַאי זְהִירֵי? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַחְווּרֵי אַפֵּי. דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל יוֹרְדִין לַגֵּיהִנָם, חוּץ מִשְּׁלֹֹשָׁה.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: שפיר קא אמרת [יפה אמרת], דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא [שהרי אנו רואים אותו את המתבייש שלאחר שהוא מאדים מבושה, שהולך האודם מפניו, ובא החיורון] והרי זה כשופך את דמו. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: במערבא במאי זהירי [בארץ ישראל, במה, באיזו מצוה, נזהרים] ביותר? אמר ליה [לו]: באחוורי אפי [בהלבנת פנים], שאמר ר׳ חנינא: הכל יורדין לגיהנם חוץ משלשה.

הַכֹּל סָלְקָא דַּעֲתָךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַיּוֹרְדִין לַגֵּיהִנָם עוֹלִים, חוּץ מִשְּׁלֹֹשָׁה שֶׁיּוֹרְדִין וְאֵין עוֹלִין. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵירוֹ בָּרַבִּים, וְהַמְכַנֶּה שֵׁם רַע לַחֲבֵירוֹ. מְכַנֶּה הַיְינוּ מַלְבִּין! אַף עַל גַּב דְּדָשׁ בֵּיהּ בִּשְׁמֵיהּ.

ולפני שנגמר הדבר שואלים: הכל סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר, וכי אין אנשים שאינם יורדים לגיהנם? אלא אימא [אמור] כך: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואין עולין מפני רוע מעשיהם. ואלו הן: הבא על אשת איש, שחוטא גם לשמים וגם לבריות חטא חמור מאד, והמלבין פני חבירו ברבים, והמכנה שם רע לחבירו. ושואלים: מכנה היינו [הריהו] מלבין, ומה ההבדל ביניהם, שהרי גם הוא ממלביני הפנים! ומשיבים: אף על גב דדש ביה בשמיה [אף על פי שהוא רגיל בו בשמו] והכל רגילים לקרוא לו כך, מכל מקום כיון שמתכון לכנותו בשם רע, עונשו גדול מאד.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן: