וְזֶה הוּא תַּנּוּר שֶׁל עַכְנַאי. מַאי עַכְנַאי? אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: שֶׁהִקִּיפוּ דְּבָרִים כְּעַכְנָא זוֹ, וְטִמְּאוּהוּ. תָּנָא: בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵשִׁיב רַבִּי אֱלִיעֶזֶר כָּל תְּשׁוּבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא קִיבְּלוּ הֵימֶנּוּ.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר ר׳ אליעזר על ידי תנור זה, ושרפום באש. ונמנו עליו בהצבעה וברכוהו (בלשון נקיה: נידו אותו). ואמרו: מי ילך ויודיעו שהוא מנודה? אמר להם ר׳ עקיבא שהיה תלמידו ואוהבו: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו בדרך מכאיבה ומעליבה, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

אָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – חָרוּב זֶה יוֹכִיחַ. נֶעֱקַר חָרוּב מִמְּקוֹמוֹ מֵאָה אַמָּה, וְאָמְרִי לָהּ: אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מִן הֶחָרוּב. חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחוּ. חָזְרוּ אַמַּת הַמַּיִם לַאֲחוֹרֵיהֶם. אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַמַּת הַמַּיִם.

מה עשה ר׳ עקיבא? — לבש בגדים שחורים ונתעטף שחורים כביטוי של אבל וצער, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות כדרך שמרחיקין מן המנודה. אמר לו ר׳ אליעזר: עקיבא מה יום מיומים שאתה לבוש ויושב כך? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך, כלומר, אמר בלשון עדינה: שהבדילוך מהם. אף הוא, ר׳ אליעזר, קרע בגדיו וחלץ מנעליו כדרך שנוהג המנודה, ונשמט מכסאו, וישב על גבי קרקע.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – כּוֹתְלֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ. הִטּוּ כּוֹתְלֵי בֵית הַמִּדְרָשׁ לִיפּוֹל. גָּעַר בָּהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לָהֶם: אִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְנַצְּחִים זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה – אַתֶּם מַה טִּיבְכֶם? לֹא נָפְלוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְלֹא זָקְפוּ מִפְּנֵי כְבוֹדוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַעֲדַיִן מַטִּין וְעוֹמְדִין.

מספרים: זלגו עיניו דמעות, לקה העולם כולו: שליש בזיתים, ושליש בחטים ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח, והתקלקל. תנא [שנה החכם]: חרון אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו ר׳ אליעזר היה נשרף.

חָזַר וְאָמַר לָהֶם: אִם הֲלָכָה כְּמוֹתִי – מִן הַשָּׁמַיִם יוֹכִיחוּ. יָצְאתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מַה לָּכֶם אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם!

ואף רבן גמליאל, שעמד בראש החכמים ביבנה, ועל פיו עשו מה שעשו, היה בא בספינה באותה שעה, עמד עליו נחשול שבים לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל ר׳ אליעזר בן הורקנוס, שמפני צערו וכאבו מענישים כל מי שפגע בו. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי לנדותו, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. ואז נח הים מזעפו.

עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״. מַאי ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שֶׁכְּבָר נִתְּנָה תּוֹרָה מֵהַר סִינַי, אֵין אָנוּ מַשְׁגִּיחִין בְּבַת קוֹל, שֶׁכְּבָר כָּתַבְתָּ בְּהַר סִינַי בַּתּוֹרָה: ״אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי נָתָן לְאֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: מַאי עָבֵיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהִיא שַׁעְתָּא? אֲמַר לֵיהּ: קָא חָיֵיךְ וְאָמַר נִצְּחוּנִי בָּנַי, נִצְּחוּנִי בָּנַי.

מסופר: אימא שלום דביתהו [אשתו] של ר׳ אליעזר אחתיה [אחותו] של רבן גמליאל הואי [היתה]. מההוא [מאותו] מעשה ואילך, לא הוה שבקה ליה [לא הניחה לו] לר׳ אליעזר למיפל על אפיה [ליפול על פניו], שבשעת תפילת נפילת אפיים אדם מתחנן תחנונים מיוחדים, ופחדה שאז יתחנן ויבכה על צערו, וייענש אחיה בשל כך. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף [אותו יום ראש חדש היה, והתחלף] לה בין מלא לחסר, שהיא חשבה שיום זה ראש חודש הוא, ואין בו נפילת אפיים, וטעתה, שלא היה זה ראש חדש, איכא דאמרי [יש שאומרים]: אתא עניא וקאי אבבא, אפיקא ליה ריפתא [שבא עני ועמד על הדלת, והיא הוציאה לו פת], מכל מקום, באותה שעה לא השגיחה עליו,

אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵבִיאוּ כָּל טְהָרוֹת שֶׁטִּיהֵר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּשְׂרָפוּם בָּאֵשׁ, וְנִמְנוּ עָלָיו וּבֵרְכוּהוּ. וְאָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעוֹ? אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֵלֵךְ, שֶׁמָּא יֵלֵךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְיוֹדִיעוֹ, וְנִמְצָא מַחֲרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.

אשכחתיה דנפל על אנפיה [מצאתו שהוא נופל על פניו בתפילה]. אמרה ליה [לו]: קום, כבר קטלית לאחי [הרגת את אחי]. אדהכי נפק שיפורא [בינתיים יצא קול שופר] מבית רבן גמליאל להורות לרבים דשכיב [שמת] הנשיא. אמר לה: מנא [מנין] ידעת שימות? אמרה לו: כך מקובלני מבית אבי אבא: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה. ואדם שמצערים אותו, כך קורה למצריו.

מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? לָבַשׁ שְׁחוֹרִים, וְנִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים, וְיָשַׁב לְפָנָיו בְּרִיחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, מַה יוֹם מִיּוֹמַיִם? אָמַר לוֹ: רַבִּי, כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁחֲבֵירִים בְּדֵילִים מִמְּךָ. אַף הוּא קָרַע בְּגָדָיו וְחָלַץ מִנְעָלָיו, וְנִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המאנה (המצער) את הגר, עובר בשלשה לאוין (מצוות ״לא תעשה״), והלוחצו (דוחקו) בענייני ממונות, ובדברים אחרים עובר בשנים.

זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת, לָקָה הָעוֹלָם שְׁלִישׁ בַּזֵּיתִים, וּשְׁלִישׁ בַּחִטִּים, וּשְׁלִישׁ בַּשְּׂעוֹרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף בָּצֵק שֶׁבִּידֵי אִשָּׁה טָפַח. תָּנָא: אַף גָּדוֹל הָיָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁנָּתַן בּוֹ עֵינָיו רַבִּי אֱלִיעֶזֶר נִשְׂרַף.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] דין המאנה, דכתיבי [שנאמרו] שלשה לאוין בו: ״וגר לא תונה״ (שמות כב, כ), ״וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אתו״ (ויקרא יט, לג), ״ולא תונו איש את עמיתו״ (ויקרא כה, יז), וגר בכלל ״עמיתו״ הוא. אם כן שלשה איסורים הם. ואולם לוחצו נמי [גם כן] שלשה כתיבי [נאמרו]: ״וגר לא תונה ולא תלחצנו״ (שמות כב, ב), ״וגר לא תלחץ״ (שמות כג, ט), ״לא תהיה לו כנשה״ (שמות כב, כד). ופסוק זה כללי הוא, והרי גר בכלל הוא! אלא כך יש לומר: אחד זה, המאנה את הגר, ואחד זה, הלוחץ אותו, עובר בשלשה לאווין. תניא [שנויה ברייתא]:

וְאַף רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה בָּא בַּסְּפִינָה, עָמַד עָלָיו נַחְשׁוֹל לְטַבְּעוֹ. אָמַר: כִּמְדוּמֶּה לִי שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא בִּשְׁבִיל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוּרְקָנוֹס. עָמַד עַל רַגְלָיו וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁלֹּא לִכְבוֹדִי עָשִׂיתִי, וְלֹא לִכְבוֹד בֵּית אַבָּא עָשִׂיתִי, אֶלָּא לִכְבוֹדְךָ, שֶׁלֹּא יִרְבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. נָח הַיָּם מִזַּעְפּוֹ.

ר׳ אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלשים וששה מקומות, ואמרי לה [ויש אומרים] בארבעים וששה מקומות בגר שלא לצער אותו — מפני שסורו רע, שעלול הדבר להחזירו לדרך רעה.

אִימָּא שָׁלוֹם דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַחְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הֲוַאי. מֵהַהוּא מַעֲשֶׂה וְאֵילָךְ לָא הֲוָה שְׁבַקָה לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵיפַּל עַל אַפֵּיהּ. הַהוּא יוֹמָא רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, וְאִיחֲלַף לָהּ בֵּין מָלֵא לְחָסֵר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲתָא עַנְיָא וְקָאֵי אַבָּבָא, אַפִּיקָא לֵיהּ רִיפְתָא.

מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים״ (שמות כב, כ), תנינא [שנויה ברייתא], ר׳ נתן אומר: פירוש הכתוב הוא: מום שבך אל תאמר לחברך, שהרי ישראל עצמם גרים היו, וכיצד יכולים הם להעליב גר אחר? והיינו דאמרי אינשי [והוא שאומרים בני אדם] כפתגם מקובל: דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה [מי שיש לו תלוי במשפחתו] לא נימא ליה לחבריה זקיף ביניתא [יאמר לו לחבירו תלה לי דג]. שעצם לשון ״תליה״ גנאי הוא לאותה משפחה, ואין הם מזכירים לשון זו מפני הבושה.

אַשְׁכַּחְתֵּיהּ דְּנָפַל עַל אַנְפֵּיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: קוּם, קְטַלִית לְאָחִי. אַדְּהָכִי נְפַק שִׁיפּוּרָא מִבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל דִּשְׁכִיב. אֲמַר לָהּ: מְנָא יָדְעַתְּ? אֲמַרָה לֵיהּ: כָּךְ מְקוּבְּלָנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעָלִים חוּץ מִשַּׁעֲרֵי אוֹנָאָה.

אין מערבין פירות בפירות, שאם מוכר אדם פירות ממקום מסויים אינו רשאי לערב בהם פירות אחרים, ואפילו פירות חדשים בחדשים, שאין בכך לכאורה כל הפסד לקונה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר עוֹבֵר בִּשְׁלֹֹשָׁה לָאוִין, וְהַלּוֹחֲצוֹ עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם.

וזה הוא הקרוי תנור של עכנאי. ושואלים: מאי [מה פירוש], ומדוע קוראים לו עכנאי (נחש)? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו עליו חכמים דברים כעכנא זו, כנחש זה השוכב בעיגול, וטמאוהו. תנא [שנה החכם]: באותו היום שדנו בדבר, השיב ר׳ אליעזר כל תשובות שבעולם להוכיח דעתו ולא קיבלו חכמים הימנו (ממנו), ולא הודו לדבריו.

מַאי שְׁנָא מְאַנֶּה – דִּכְתִיבִי שְׁלֹֹשָׁה לָאוִין: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה״, ״וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ״, ״וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ״ – וְגֵר בִּכְלַל עֲמִיתוֹ הוּא. לוֹחֲצוֹ נַמִי, שְׁלֹֹשָׁה כְּתִיבִי: ״וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ״, ״וְגֵר לֹא תִלְחָץ״, וְ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״ – וְגֵר בִּכְלָל הוּא! אֶלָּא: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה בִּשְׁלֹֹשָׁה.

לבסוף כשלא יכול להוכיח בטענותיו אמר להם לחכמים: אם הלכה כמותי — חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה [ויש אומרים] ארבע מאות אמה. אמרו לו חכמים: אין מביאין ראיה מן החרוב לענין הלכה. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — אמת המים והמים שבתוכה יוכיחו. חזרו המים אשר באמת המים לאחוריהם וזרמו בכיוון ההפוך. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מִפְּנֵי מָה הִזְהִירָה תּוֹרָה בִּשְׁלֹֹשִׁים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת, וְאָמְרִי לָהּ בְּאַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה מְקוֹמוֹת בְּגֵר – מִפְּנֵי שֶׁסּוּרוֹ רָע.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — כותלי בית המדרש יוכיחו. ואכן הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם ר׳ יהושע בכתלים, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה (מתווכחים) בהלכה, אתם מה טיבכם בריב זה? מספרים: לא נפלו הכתלים מפני כבודו של ר׳ יהושע, ולא זקפו לגמרי מפני כבודו של ר׳ אליעזר, ועדין מטין ועומדין.

מַאי דִּכְתִיב: ״וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם״? תָּנֵינָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ, וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: דִּזְקִיף לֵיהּ זְקִיפָא בִּדְיוֹתְקֵיהּ לָא נֵימָא לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ ״זְקֵיף בִּינִיתָא״.

חזר ר׳ אליעזר ואמר להם: אם הלכה כמותי — מן השמים יוכיחו. יצאתה (יצאה) בת קול משמים ואמרה להם: מה לכם אצל ר׳ אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.

מתני׳ אֵין מְעָרְבִין פֵּירוֹת בְּפֵירוֹת אֲפִילּוּ חֲדָשִׁים בַּחֲדָשִׁים.

עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר: כבר נאמר בתורה: ״לא בשמים היא״ (דברים ל, יב). ושואלים: מאי [מה] משמעותו של פסוק זה ״לא בשמים היא״ לענייננו? אמר ר׳ ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, ועל כן אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה ״אחרי רבים להטת״ (שמות כג, ב), וכיון שדעת הרבים בניגוד לר׳ אליעזר, אין הלכה כמותו. מסופר: שנים רבות לאחר אותו מעשה, אשכחיה [מצאו] ר׳ נתן לאליהו הנביא, אמר ליה [לו]: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא [מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה] שאמר ר׳ יהושע מה שאמר? אמר ליה [לו]: קא חייך [חייך] ואמר: ״נצחוני בני, נצחוני בני״, שהרי הביאו ראיה מן התורה.