מַסּוּתָא דְּהָווּ מִנְצוּ עֲלָהּ בֵּי תְּרֵי, הַאי אֲמַר: דִּידִי הוּא, וְהַאי אֲמַר: דִּידִי הוּא. קָם חַד מִינַּיְיהוּ אַקְדָּשָׁהּ. פָּרְשִׁי מִינָּהּ רַב חֲנַנְיָה וְרַב אוֹשַׁעֲיָא וְכוּלְּהוּ רַבָּנַן. וַאֲמַר לֵיהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא לְרַבָּה: כִּי אָזְלַתְּ קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא לְכַפְרֵי בְּעֵי מִינֵּיהּ.

מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי [בית מרחץ אחד שהיו רבים עליו שנים], האי [זה] אמר דידי [שלי] הוא והאי [וזה] אמר דידי [שלי] הוא. קם חד מינייהו אקדשה [עמד אחד מהם והקדיש אותו, את המרחץ] פרשי מינה [פרשו ממנו, מן המרחץ] מלהשתמש בו רב חנניה ורב אושעיא וכולהו רבנן [וכל החכמים], שלא ידעו אם הקדש זה יש בו תוקף, ובינתיים נמנעו מלרחוץ בו מחשש מעילה בהקדש. ואמר ליה [לו] רב אושעיא לרבה: כי אזלת קמיה [כאשר הולך אתה ללמוד לפני] רב חסדא ל עיירה כפרי, בעי מיניה [שאל אותו] מה לעשות בכגון זה.

כִּי אֲתָא לְסוּרָא, אֲמַר לֵיהּ רַב הַמְנוּנָא: מַתְנִיתִין הִיא: סְפֵק בְּכוֹרוֹת, אֶחָד בְּכוֹר אָדָם וְאֶחָד בְּכוֹר בְּהֵמָה, בֵּין טְהוֹרִים בֵּין טְמֵאִים – הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְתָנֵי עֲלָהּ: אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.

כי אתא [כאשר בא] רבא בדרכו לכפרי ל עיר סורא וסיפר את המעשה, אמר ליה [לו] רב המנונא: מתניתין [משנתנו] היא, שמן המשנה אפשר ללמוד פתרון לבעיה זו. שכך שנינו במשנה: ספק בכורות שלא ברור אם יש קדושה בהם, אחד בכור אדם שלא ברור אם בכור הוא, ואחד בכור בהמה, בין טהורים (כבכורות בקר וצאן), בין טמאים (כבכורי חמורים) הכלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה. ואם הבכור נמצא בידי ישראל אין הכהן יכול לקחת אותו מידו. ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה] כביאור על משנה זו, שספק בכורות אלה אסורים בגיזה ובעבודה בהם כדרך שאסורים כל המוקדשים.

וְהָא הָכָא, דְּאָמַר: תְּקָפוֹ כֹּהֵן – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּקָתָנֵי: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וְכִי לֹא תְּקָפוֹ – אֲסוּרִין בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה.

ומכאן טען רב המנונא: והא הכא [והרי כאן] שאמר שם תקפו כהן, שלקח הכהן את הבכור הזה בכוח — אין מוציאים אותו מידו, דקתני [שהרי שנה] המוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון שהבכור בידי הכהן צריך עכשיו הישראלי להביא ראיה כדי שיוכל להוציא ממנו, וכי [וגם כאשר] לא תקפו (לקחו מידו) בכל זאת אסורין בגיזה ובעבודה. משמע, שכל דבר שיכולה לחול עליו קדושה, אם יקחהו הכהן בחזקה — יש בו כבר מעתה צד מסויים של קדושה. וכן הוא לענין המרחץ.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: קְדוּשַּׁת בְּכוֹר קָאָמְרַתְּ – לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וַאֲפִילּוּ הָכִי אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וּבַעֲבוֹדָה – דִּקְדוּשָּׁה הַבָּאָה מֵאֵלֶיהָ שָׁאנֵי.

אמר ליה [לו] רבה: אין זו הוכחה, שאין הדברים דומים, כי קדושת בכור קאמרת [אומר אתה] — קדושה זו יש בה דין שונה, לעולם אימא [אומר] לך לענין ספק בכורות אם תקפו כהן — מוציאין אותו מידו ואין תוקף לבעלות הבאה על ידי חטיפה, ואפילו הכי [כך] אסורים הם בגיזה ובעבודה קודם לכן כיון שקדושה הבאה מאליה שאני [שונה]. שהרי קדושת הבכור אינה נובעת מתוך פעולה של הקדשה, אלא הבכור מתקדש מעצמו בשעת לידתו, וספק קדושתו איננו תלוי בבעלות עליו, אלא בספק עובדתי, וכל עוד לא יתברר הספק אסור ליהנות ממנו.

אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנַנְיָה לְרַבָּה: תַּנְיָא דִּמְסַיֵּיעַ לָךְ, הַסְּפֵיקוֹת נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.

אמר ליה [לו] רב חנניה לרבה: תניא דמסייע [שנוייה ברייתא המסייעת] לך, לדעתך, שספק בכור יש לו דין מיוחד. ששנינו: הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, שמכניסים אותם בין שאר הבהמות הצעירות שמהם מפרישים את מעשר בהמה.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ תְּקָפוֹ כֹּהֵן אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, אַמַּאי נִכְנָסִין לַדִּיר? נִמְצָא זֶה פּוֹטֵר מָמוֹנוֹ בְּמָמוֹנוֹ שֶׁל כֹּהֵן!

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי ספק בכור שתקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, אמאי [מדוע] נכנסין לדיר? הלא נמצא זה שמכניסם לדיר פוטר ממונו בממונו של כהן, שהרי, ייתכן שספק זה שייך לכהן, ואם הוא נותן אותו כמעשר, נמצא שפוטר עצמו מחובת מעשר בבהמה שיש לכהן זכות קנין בה!

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעֵיהּ לְמָר. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּלֵית לֵיהּ אֶלָּא תִּשְׁעָה וְהוּא, דְּמַה נַּפְשָׁךְ, אִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר קָא מְעַשֵּׂר, אִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – תִּשְׁעָה לָאו בַּר עִשּׂוּרֵי נִינְהוּ.

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] משום הא [זה] לא תסייעיה למר [תסייע לאדוני], לרבה, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במקרה מיוחד, כגון דלית ליה [שאין לו] אלא תשעה טלאים, והוא, אותו טלה של ספק, שאז מה נפשך [רצונך], כלומר, בכל אופן שתרצה להבין זאת, הדבר מוצדק. כי אי בר חיובא [אם בן חיוב] הוא, שאין בטלה זה קדושת בכור, אם כן שפיר קא [יפה הוא] מעשר אותו. אי לאו בר חיובא [ואם מעיקרו לא בן חיוב] הוא, שיש בו קדושת בכור, אולם אז הרי תשעה לאו בר עשורי נינהו [לא בני, מחוייבי חובת מעשר הם] ואותו אדם לא היה חייב לעשר עליהם. ועשירי זה אף אם נתנו כמעשר, לא הרוויח על ידיו מאומה.

הֲדַר אֲמַר אַבַּיֵי: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי, דִּסְפֵיקָא לָאו בַּר עִשּׂוּרֵי הִיא, דִּתְנַן: קָפַץ אֶחָד מִן הַמְּנוּיִין לְתוֹכָן – כּוּלָּן פְּטוּרִין.

הדר [חזר] ואמר אביי עצמו: לאו מילתא היא דאמרי דספיקא לאו בר עשורי היא [אין זה דבר של ממש מה שאמרתי שהספק איננו בן חיוב להתעשר], דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם היה אדם מעשר את צאנו ולא הגיע עד לעשרה וקפץ אחד מן המנויין כבר לתוכן, לבין אלה שעדיין לא נמנו — כולן פטורים, גם אלה שנמנו כבר, שהרי לגבי כל אחד מאלה שלא נמנו קיים ספק אם כבר נמנו למעשר, ועל כן כולם בספק ופטורים.

וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ סְפֵיקָא בָּעֵי עִשּׂוּרֵי, לְעַשֵּׂר מִמַּה נַּפְשָׁךְ; דְּאִי בַּר חִיּוּבָא הוּא – שַׁפִּיר מְעַשֵּׂר, וְאִי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא – נִפַּטֵּר בְּמִנְיָן הָרָאוּי.

ואי סלקא דעתך ספיקא בעי עשורי [ואם עולה על דעתך לומר כי ספק צריך לעשר] אם כן לעשר [שיעשר] באותו אופן ממה נפשך: דאי בר חיובא [שאם בן חיוב] הוא מחזור זה של עשרה היוצא עכשיו — שפיר [יפה] הוא מעשר, ואי לאו בר חיובא [ואם לא בן חיוב] הוא, שבין עשרה אלה יצא גם המנוי כבר, הרי מכל מקום כל אחד מהתשעה האחרים נפטר מן המעשר במנין הראוי.

דְּאָמַר רָבָא: מִנְיָן הָרָאוּי פּוֹטֵר.

שכן אמר רבה: מנין הראוי פוטר. כלומר, אם מנה טלאים למעשר ובשעת המניה היה מנין זה ראוי, ואירע שלא יכול להפריש מעשר בפועל, כגון שאחד מן הנותרים מת, ושוב אין לו עשרה להפריש מהם, מכל מקום, אלה שהיו במנין הראוי להתעשר כבר — נפטרו מן המעשר, ואין צריך לחזור בשנה הבאה ולעשר עבורם.