מִשּׁוּם דְּקָא מַרְוַוח לְתַרְעָא.

משום דקא מרווח לתרעא [שהוא מרוויח את השער], כלומר, שהוא עשוי לגרום להוריד במקצת את שער הפירות בכל האיזור.

״וְלֹא יָבוֹר אֶת הַגְּרִיסִין, דִּבְרֵי אַבָּא שָׁאוּל, וַחֲכָמִים מַתִּירִין״ וכו׳. מַאן חֲכָמִים – רַבִּי אַחָא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אַחָא מַתִּיר בְּדָבָר הַנִּרְאֶה.

שנינו במשנה: ולא יבור את הגריסין, אלו דברי אבא שאול. וחכמים מתירין. ומעירים: מאן [מי הם] חכמים כאן — ר׳ אחא הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר׳ אחא מתיר לערב ולברר וכיוצא באלה, בדבר הנראה. וגם כאן אנשים יכולים לראות כמה נברר, וכמה כדאי להם להוסיף על המחיר.

״אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וכו׳ וְלֹא אֶת הַכֵּלִים״. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְשַׁרְבְּטִין אֶת הַבְּהֵמָה, וְאֵין נוֹפְחִין בַּקְּרָבַיִים, וְאֵין שׁוֹרִין אֶת הַבָּשָׂר בַּמַּיִם. מַאי אֵין מְשַׁרְבְּטִין? הָכָא תַּרְגְּמוּ: מַיָּא דְּחִיזְרָא. זְעֵירֵי אֲמַר רַב כָּהֲנָא: מִזְקַפְתָּא.

שנינו במשנה: אין מפרכסין, לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין משרבטין את הבהמה, ואין נופחים בקרביים (במעיים) הנמכרים כבשר, שיראו גדולים יותר, ואין שורין את הבשר במים שישתנה צבעו ויהא נראה כמובחר יותר. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״אין משרבטין״? הכא תרגמו [כאן, בבבל, הסבירו], שמשקים אותה מיא דחיזרא [מי חיזרן], והם גורמים לה שתתנפח, וניראית שמנה יותר. זעירי אמר בשם רב כהנא: מזקפתא, שמקרצפים ומנקים אותה, והיא נראית יפה יותר.

שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְמִרְמָא תּוּמֵי לְסַרְבְּלָא. רַב יְהוּדָה שְׁרָא לְכַסְכּוּסֵי קְרָמֵי. רַבָּה שְׁרָא לְמֵידַק צְרָדֵי. רָבָא שְׁרָא לְצַלוּמֵי גִּירֵי. רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל שְׁרָא לְצַלוּמֵי דִּיקּוּלֵי. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֵין מְפַרְכְּסִין לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַבְּהֵמָה וְלֹא אֶת הַכֵּלִים! לָא קַשְׁיָא, הָא – בַּחֲדַתֵי, הָא – בַּעֲתִיקֵי.

מסופר: שמואל שרא למרמא תומי לסרבלא [התיר להטיל גדילים בסרבל]. רב יהודה שרא לכסכוסי קרמי [התיר לנקות ולקשט בגדים מצוירים]. רבה שרא למידק צרדי [התיר להדק בגדי פשתן] שייראו דקים יותר. רבא שרא לצלומי גירי [התיר לצייר חצים]. רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי [לצייר סלים]. ושואלים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה], אין מפרכסין לא את האדם, ולא את הבהמה, ולא את הכלים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא בחדתי [זה בחדשים], מותר לקשטם, שאינו אלא מיפה אותם. והא בעתיקי [זה בישנים], שהקישוט גורם שלא יבחינו במומים ובפגמים שבהם.

פִּרְכּוּס דְּאָדָם מַאי הִיא? כִּי הָא, דְּהַהוּא עַבְדָּא סָבָא דַּאֲזַל צְבַעֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: זִיבְּנָן. אֲמַר לֵיהּ: יִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵּיתְךָ.

ושואלים: פרכוס של אדם מאי היא [מה הוא]? ומספרים: כי הא דההוא עבדא סבא דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה [כמו זה שאירע בעבד אחד שהלך וצבע את ראשו וזקנו] בצבע שחור שיראה צעיר. אתא לקמיה [בא לפני] רבא, אמר ליה [לו]: זיבנן [קנה אותי] כעבד! אמר ליה [לו], אמרו חכמים: ״יהיו עניים בני ביתך״ וכך אני נוהג. ולמה לי לקנות עבד, כאשר מתהלכים בביתי עניים, שאם אני נזקק לשרות — הם עושים אותו.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל, זְבַנֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲמַר לֵיהּ: אַשְׁקְיַין מַיָּא, אֲזַל חַוְּורֵיהּ לְרֵישֵׁיהּ וּלְדִיקְנֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי דַּאֲנָא קַשִּׁישׁ מֵאֲבוּךְ. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״צַדִּיק מִצָּרָה נֶחֱלָץ וַיָּבֹא אַחֵר תַּחְתָּיו״. הדרן עלך הזהב

אתא לקמיה [בא לפני] רב פפא בר שמואל, זבניה [קנה אותו]. יומא חד [יום אחד] אמר ליה [לו] לעבד: אשקיין מיא [השקני מים], אזל חווריה לרישיה ולדיקניה [הלך והלבין, הוריד את הצבע, מראשו ומזקנו]. אמר ליה העבד לאדוניו: חזי דאנא קשיש מאבוך [ראה שאני זקן מאביך], ואין אני יכול לעשות מלאכה. קרי אנפשיה [קרא רב פפא בר שמואל על עצמו], בשינוי מה, את דברי הכתוב: ״צדיק מצרה נחלץ, ויבא אחר תחתיו״ (משלי יא, ח). שבמקרא נאמר: ״ויבוא רשע תחתיו״, והוא התאים פסוק זה לעניין רבא (שהוא ״צדיק״) נחלץ מצרה זו, ו״אחר״ — הוא עצמו, נכנס תחתיו.

מתני׳ אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית?

אֵיזֶהוּ נֶשֶׁךְ? הַמַּלְוֶה סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִין, סָאתַיִם חִטִּין בְּשָׁלֹשׁ – אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ.

איזהו נשך ואיזהו תרבית שנאסרו בתורה?

וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית? הַמַּרְבֶּה בַּפֵּירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּין בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר. עָמְדוּ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין,

איזהו נשך — המלוה סלע, שערכו הוא ארבעה דינרים, כדי לקבל חמשה דינרים. או מלוה סאתים חטין כדי לקבל שלש, זה אסור מפני שהוא נושך, שלוקח במפורש סכום גדול יותר ממה שנתן.

אָמַר לוֹ: תֵּן לִי חִטַּי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמוֹכְרָן וְלִיקַּח בָּהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ: הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים, וַהֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן, וְיַיִן אֵין לוֹ.

ואיזהו תרבית — המרבה בפירות, כלומר, עושה עיסקה ועל ידה מרבה לעצמו פירות יתר על מה שהשקיע. עיסקות אלה של ריבית עשויות להיערך בלא שהריבית שבהן מפורשת. כיצד? לקח הימנו (קנה אצלו) חטין בדינר זהב (שהוא עשרים וחמישה דינרי כסף) הכור, וכן השער של החיטים באותה שעה. אחר כך עמדו חטין בשלשים דינרים, חמישה דינרים יותר.

גמ׳ מִדְּשָׁבֵיק לְרִיבִּית דְּאוֹרַיְיתָא וְקָא מְפָרֵשׁ דְּרַבָּנַן – מִכְּלָל דְּאוֹרַיְיתָא דְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית חֲדָא מִלְּתָא הִיא, וְהָא קְרָאֵי כְּתִיבִי נֶשֶׁךְ כֶּסֶף וְרִיבִּית אוֹכֶל!

אמר לו הקונה: תן לי עכשיו את חטיי, שאני רוצה למוכרן וליקח (לקנות) בהן יין. אמר לו המוכר: כיון שאינך נזקק לחיטים אלא לכסף, הרי חטיך עשויות עלי (נחשבות אצלי) במחירן עכשיו בשלשים דינר, והרי לך אצלי בהן יין במחיר זה ויין אין לו. ואם יעלה מחיר היין נמצא שבסופו של דבר היתה כאן עיסקה של ריבית — שמוסיף על מה שהיה חייב לו מתחילה.

וְתִיסְבְּרָא דְּאִיכָּא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית וְתַרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ? נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית הֵיכִי דָּמֵי?

תחילה דנים בגמרא על עיקרי ההגדרות האמורות במשנתנו, ואומרים: מדשביק [מכיון שהניח] דין ריבית דאורייתא [שמן התורה], ולא הביא במשנה עצמה דוגמא ברורה לריבית, וקא מפרש [ומפרש] במשנה לא מקרה של הלוואה, שיש בה תנאי של אחוזי ריבית, והדוגמא שמביא היא מקרה מסובך יותר, שאינו אסור אלא דרבנן [מדברי סופרים], מכלל דברים אלה אתה למד כי דאורייתא [מן התורה], נשך ותרבית — חדא מלתא היא [דבר אחד הוא], ואין הבדל ביניהם להלכה. ומקשים: והא קראי כתיבי [והרי נאמרו כתובים] שמדובר בהם על נשך כסף וריבית אוכל, ומדוע איננו מפרש כך?

אִי דְּאוֹזְפֵיהּ מְאָה בִּמְאָה וְעֶשְׂרִים, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא וּלְבַסּוֹף קָיְימִי מְאָה וְעֶשְׂרִים בְּדַנְקָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא, דְּקָא נָכֵית לֵיהּ, דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ מִידֵי דְּלָא יָהֵיב; וְתַרְבִּית לֵיכָּא – דְּלֵית לֵיהּ רַוְוחָא, דְּדַנְקָא אוֹזְפֵיהּ וְדַנְקָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ.

ודוחים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור, להבין כך], דאיכא [שיש] נשך בלא תרבית, ותרבית בלא נשך? ומפרטים: נשך בלא תרבית היכי דמי [כיצד יכול להיות], שהרי בהכרח בכל הלוואת ריבית יש גם נשך — שלוקח מן הלווה משהו, וגם תרבית — שמוסיף לעצמו על מה שהלוה.

סוֹף סוֹף, אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית, אִי בָּתַר בַּסּוֹף אָזְלַתְּ – לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא.

שכן, אי דאוזפיה [אם שהלוה לו] מאה פרוטות ב עד מאה ועשרים, הלא מעיקרא קיימי [מתחילה היו עומדות] מאה פרוטות בדנקא [במעה כסף], לבסוף קיימי [עומדות] מאה ועשרים בדנקא [במעה כסף], שירד ערך הפרוטות, והן שוות רק מאה ועשרים במעה, ואז לכאורה נשך איכא [יש כאן] — דקא נכית ליה, דקא שקיל מיניה מידי [שהוא נושך אותו, שהוא לוקח ממנו דבר] שלא יהיב [נתן] ותרבית, תוספת, ליכא, דלית ליה רווחא [אין כאן, שאין לו רווח], דדנקא אוזפיה ודנקא קא שקיל מיניה [שמעה הלווה לו, ומעה לקח ממנו].

וְתוּ, תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּאוֹזִיף מְאָה בִּמְאָה, מֵעִיקָּרָא קָיְימִי מְאָה בְּדַנְקָא וּלְבַסּוֹף מְאָה בְּחוּמְשָׁא,

ואולם דבר זה הוא רק לכאורה כי סוף סוף, אי בתר מעיקרא אזלת [אם אחר, לפי, ההתחלה אתה הולך], הרי נשך והרי תרבית, אי בתר [אם אחר] הסוף אזלת [אתה הולך] לא נשך איכא [יש], ולא תרבית איכא [יש], שהרי מתברר כי לא שילם ולא קיבל יותר מן הערך עכשיו.

אִי בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלַתְּ – לָא נֶשֶׁךְ אִיכָּא וְלָא תַּרְבִּית אִיכָּא, אִי בָּתַר סוֹף אָזְלַתְּ – הֲרֵי נֶשֶׁךְ וַהֲרֵי תַּרְבִּית.

ותו [ועוד], תרבית בלא נשך היכי דמי [כיצד יכול להיות]? אי דאוזיף [אם שהלוה] לו מאה ב עד המאה, אבל מעיקרא קיימי [מתחילה עמדו, היו שוות] מאה פרוטות בדנקא [במעה], ולבסוף מאה בחומשא [בחמישית דינר], בעשרים פרוטות יותר.

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אִי אַתָּה מוֹצֵא לֹא נֶשֶׁךְ בְּלֹא תַּרְבִּית וְלֹא תַּרְבִּית בְּלֹא נֶשֶׁךְ, וְלֹא חִלְּקָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

אף כאן, אי בתר מעיקרא אזלת [אם אחר ההתחלה אתה הולך] — לא נשך איכא [יש] ולא תרבית איכא [יש], שהרי לא התכוון כלל לריבית. אי בתר [אם אחר] הסוף אזלת [אתה הולך] הרי נשך והרי תרבית!

תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֶת כַּסְפְּךְ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ״ – אֵין לִי אֶלָּא נֶשֶׁךְ בְּכֶסֶף וְרִבִּית בְּאוֹכֶל, נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ אֹכֶל״; רִבִּית בְּכֶסֶף מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כֶּסֶף״.

אלא אמר רבא: אי (אין) אתה מוצא לא נשך בלא תרבית, ולא תרבית בלא נשך. ולא חלקן הכתוב לשני איסורים אלא כדי לעבור עליו בשני לאוין, שבכל פעם שמלוה בריבית עובר משום שני איסורים.