וּבְדִינֵינוּ אֵין מַחֲזִירִין מִמַּלְוֶה לַלֹּוֶה! אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ בְּתוֹרַת זְבִינֵי אֲתָא לִידַיְיהוּ.

ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה, שכיון שלא קבע ריבית קצובה מראש, ואף אין בטחון שיהיו לו פירות, נחשב הדבר כאבק ריבית. אמר ליה [לו]: אינהו [הם, הגויים] אינם רואים זאת כהלוואה, ולדעתם בתורת זביני אתא לידייהו [ממכר בא לידיהם] שהשדה כאילו נמכר לזמן קצר למלוה, והוא חוזר ומוכרו ללווה כשיקבל את הכסף.

אֶלָּא כָּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן דְּקָאָמַר רַב סָפְרָא מַאי אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן? הָכִי אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן: כָּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶן מוֹצִיאִין מִלֹּוֶה לַמַּלְוֶה – בְּדִינֵינוּ מַחֲזִירִין מִמַּלְוֶה לַלֹּוֶה, וּמַאי נִיהוּ – בְּרִבִּית קְצוּצָה, וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר.

ושואלים: אלא אם כן כל שאילו בדיניהן דקאמר [שאמר] רב ספרא — מאי אתא לאשמועינן [מה בא להשמיענו], הרי מתברר שלא חידש דבר בדברים אלה! ומשיבים: הכי אתא לאשמועינן [כך בא להשמיענו]: כל שאילו בדיניהן מוציאין מלוה למלוה — בדינינו מחזירין ממלוה ללוה, ומאי ניהו [ומה הוא] — ברבית קצוצה, וכ שיטת ר׳ אלעזר.

כָּל שֶׁאִילּוּ בְּדִינֵיהֶם אֵין מוֹצִיאִין בְּדִינֵינוּ אֵין מַחֲזִירִין – רִבִּית מוּקְדֶמֶת, רִבִּית מְאוּחֶרֶת.

כל שאילו בדיניהם אין מוציאין בדינינו אין מחזירין — והוא רבית מוקדמת, שנותן משהו כדי שיקבל הלוואה ורבית מאוחרת שנותן לו מתנה כגמול על ההלוואה, שדברים אלה אין נחשבים כהסכם מחייב ואף אנו איננו מוציאים.

״כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר וְכֵן הַשַּׁעַר״ וכו׳. וְכִי אֵין לוֹ יַיִן מַאי הָוֵי?

ועוד בפירוש המשנה. שנינו בה: כיצד, לקח הימנו (קנה ממנו) חטים בדינר זהב הכור וכן השער וכו׳. ושואלים: וכי [וכאשר] אין לו יין מאי הוי [מה יהיה], מה ההבדל להלכה?

וְהָתַנְיָא: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַפֵּירוֹת עַד שֶׁיֵּצֵא הַשַּׁעַר, יָצָא הַשַּׁעַר – פּוֹסְקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָזֶה יֵשׁ לָזֶה!

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין פוסקין להבטיח מחיר על הפירות שאדם קונה בשעת הגורן ומקבל לאחר זמן עד שיצא וייקבע השער, המחיר היציב לאותה תבואה, יצא השער — פוסקין, אף שאין ביד המוכר תבואה זו, כי אף על פי שאין לזה יש לזה ויכול הקונה לקבל במחיר זה. ואם כן כיון שיש שער לדבר, וגם אם אינו מקבלו מיד — אין זה נחשב עוד כהלוואה בריבית!

אֲמַר רַבָּה: מַתְנִיתִין בְּבָא לָחוֹב בִּדְמֵיהֶן עָסְקִינַן.

אמר רבה: מתניתין [משנתנו] בבא לחוב את דמיהן עסקינן [עוסקים אנו], שאילו היה ללווה יין באותה שעה, היה אכן נעשה קנין באותו יין בשעה שהסכימו ביניהם, והיה כאן מכר אמיתי. אבל כשאין לו יין — נתברר שלא היתה כאן עיסקת קניה כלל. וכאשר המלוה תובע את כספו כדי לקנות יין מבטיח לו הלווה כמות יין במחיר גבוה יותר, אף כי אין לו לעצמו כל יין.

וְכִדְתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְהָלַךְ וְעָמַד עַל גּוֹרְנוֹ, וְאוֹמֵר: תֵּן לִי מָעוֹתַי, שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִיקַּח בָּהֶם חִטִּים. אָמַר לוֹ: חִטִּים יֵשׁ לִי, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, צֵא וַעֲשֵׂה עָלַי כַּשַּׁעַר שֶׁל עַכְשָׁיו, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ – אָסוּר, דְּלָאו כְּאִיסָרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ דָּמֵי.

וכדתניא [וכפי ששנינו בברייתא]: הרי שהיה נושה בחבירו מנה, והלך ועמד על גורנו של החבר, ואומר לו: ״תן לי מעותי, שאני רוצה ליקח (לקנות) בהם חטים. אמר לו: חטים יש לי בגורן שאני נותן לך מהן, צא ועשה (חשב) עלי את הכמות המגיעה לך כשער של עכשיו, ואני אעלה (אספק) לך כל שנים עשר חדש מן החיטים הללו לפי השער של עכשיו. דבר זה אסור משום ריבית, דלאו [שלא] כאיסרו הבא לידו דמי [הוא נחשב]. שכיון שאין הלווה הלוקח נותן למלוה אפילו איסר אחד בשעה זו, אין כאן מכר ממש, אלא ריבית היא.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי דְּלָא כְּאִיסָרוֹ הַבָּא לְיָדוֹ – מַאי אִירְיָא אֵין לוֹ? אֲפִילּוּ יֵשׁ לוֹ נַמִי! אֶלָּא, אֲמַר אַבַּיֵי: מַתְנִיתִין כִּדְתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא.

אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] הנימוק הוא שפעולה זו היא שלא כאיסרו הבא לידו, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא שנה] באופן שאין לו? אפילו יש לו יין נמי [גם כן] היה חייב כך משום ריבית, לפי שלא נתן כל כסף בשעת הקניה! אלא, יש לדחות פירוש זה. ואמר אביי: מתניתין [משנתנו] צריך להבינה כדתני [כפי ששנה] רב ספרא ברייתא ב הלכות רבית, שנשנתה דבי [בבית מדרשו] של ר׳ חייא,

דְּתָנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם מוּתָּרִין, וַאֲסוּרִין מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: הַלְוֵינִי מָנֶה! אָמַר לוֹ: מָנֶה אֵין לִי, חִטִּין בְּמָנֶה יֵשׁ לִי, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. נָתַן לוֹ חִטִּין בְּמָנֶה, וְחָזַר וּלְקָחָן הֵימֶנּוּ בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע סֶלַע – מוּתָּר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית.

ושם שנינו: יש דברים שהם מותרין בעצם מדין תורה, אבל אסורין מפני הערמת רבית. כיצד? אמר לו: הלויני מנה (מאה דינרים)! אמר לו: מנה אין לי, חטין במנה יש לי שאני נותן לך. נתן לו חטין במנה, וחזר ולקחן הימנו (קנה אותם ממנו) בעשרים וארבע סלע שהן תשעים וששה דינרים — הרי זה מותר, שהרי היתה פה קניה כפולה, אבל אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכיון שלא קנה קניה אמיתית, הרי היתה כאן רק הערמה על דיני ריבית.

הָכָא נַמִי, כְּגוֹן דְּאָמַר הַלְוֵינִי שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים. אֲמַר לֵיהּ: שְׁלֹשִׁים דִּינָרִים אֵין לִי, חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים יֵשׁ לִי, שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ. נָתַן לוֹ חִטִּין בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים, וְחָזְרוּ וּלְקָחָם הֵימֶנּוּ בְּדִינַר זָהָב. אִי אִית לֵיהּ חַמְרָא לַלֹּוֶה דְּיָהֵיב לֵיהּ בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר – פֵּירָא הוּא דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ, וְלֵית לָן בָּהּ. וְאִי לָא, כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ חַמְרָא – וַדַּאי מִשְׁקַל זוּזֵי מִינֵּיהּ, מֶחֱזֵי כְּרִבִּית.

הכא נמי [כאן גם כן] במשנה מדובר כגון שאמר לו: הלויני שלשים דינרים אמר לו חבירו: שלשים דינרים אין לי, חטין בשלשים דינרים יש לי שאני נותן לך. אחר כך נתן לו חטין בשלשים דינרים, וחזר ולקחם הימנו בדינר זהב (עשרים וחמשה דינרים). ומעתה, אי אית ליה חמרא [אם יש לו יין] ללוה דיהיב ליה [שנותן לו] בשלשים דינר, אם כן פירא הוא דקא שקיל מיניה, ולית לן [פירות הוא שלוקח ממנו, ואין לנו בה איסור ריבית. ואי [ואם] לא, כיון דלית ליה חמרא [שאין לו יין] — ודאי משקל זוזי מיניה, מחזי [לקיחת כסף ממנו נראית], על כל פנים כרבית.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי הָכִי, תֵּן לִי חִיטַּי? דְּמֵי חִיטַּי מִבָּעֵי לֵיהּ! תְּנֵי: דְּמֵי חִיטַּי. שֶׁאֲנִי מוֹכְרָן? שֶׁמְּכַרְתִּים לְךָ מִבָּעֲיָא לֵיהּ! תְּנֵי: שֶׁמְּכַרְתִּים לְךָ. הֲרֵי חִטֶּיךָ עֲשׂוּיוֹת עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִין? מֵעִיקָּרָא נַמִי הָכִי אוֹקְמִינְהוּ עִילָּוֵיהּ! הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: בִּדְמֵי חִטֶּיךָ שֶׁעָשִׂיתָ עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר.

אמר ליה [אמר לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אין דבר זה מדוייק בלשון המשנה, שהרי במשנה נאמר ״תן לי חיטי״, ולפי פירושך ״תן לי דמי חיטי״ מבעי ליה [צריך היה לומר]! ומשיבים: תני [שנה, תקן הגירסה] ״דמי חיטי״. ועוד הקשה: הלשון ״שאני מוכרן״ אינה מדוייקת, ״שמכרתים לך״ מבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! ומתקנים: תני [שנה] ״שמכרתים לך״. ועוד יש להקשות על הלשון נאמר שם: ״הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין״, הלא מעיקרא נמי הכי אוקמינהו עילויה [מתחילה גם כן כך העמיד, קצב, עליו את המחיר]! ומשיבים: הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: בדמי חטיך שעשית עלי בשלשים דינר.

הֲרֵי לְךָ אֶצְלִי בָּהֶן יַיִן וְיַיִן אֵין לוֹ. וְהָא בְּדִינַר זָהָב הַכּוֹר, וְכֵן הַשַּׁעַר קָתָנֵי. אֶלָּא אֲמַר רָבָא: כִּי שָׁכֵיבְנָא, רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא נְפַק לְוָותִי,

ומקשים שוב: לשון המשנה הוא ״הרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו״, והא [והרי] ״בדינר זהב הכור וכן השער״ קתני [שנה]! אלא אמר רבא: פירוש זה שאמר אביי איננו הולם את המשנה, אלא יש לתרץ באופן אחר, והעיר: כי שכיבנא [כאשר אמות] ר׳ אושעיא נפק לוותי [ייצא לקראתי בגן עדן]