חזור
בבא מציעא
דף סג:מַה לִּי הֵן וּמַה לִּי דְּמֵיהֶן אָמְרִינַן, מַה לִּי דְּמֵיהֶן וּמַה לִּי הֵן – נַמִי אָמְרִינַן, וּפוֹסְקִין עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ.
מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן [אומרים אנו] ואיננו דורשים שיהא התשלום בפירות ממש, כמו כן מה לי דמיהן ומה לי הן — נמי אמרינן [גם כן אומרים אנו] ופוסקין על שער שבשוק; שאפשר לקבל פירות תמורת כסף, גם אם אין העיסקה נגמרת מיד. ולכן, כשקובע עם חבירו שיתן לו פירות בעתיד לפי השער הקיים עתה בשוק ואף על פי שאין לו פירות
רש"י
מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן כו׳ בתחלת התנאי נמי שיצא השער פוסק עמו ואע״פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו זה מעות דכי היכי דאם היו דמי המעות הללו בידו והיינו הפירות. הוי מותר הכי נמי כי הוו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החטין שהם דמים למעות הללו בידו מעכשיו שהם עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי חמרין המביאין תבואה לשוק בכרכים ואע״פ שאין פירות לזה וא״ת משנתינו היא זו (לקמן בבא מציעא דף עב:) יצא השער פוסקין איכא למ״ד לקמן אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי למתניתין באכלבאי וארבי דמתניתין לאו שער שבשוק תנן אלא יצא השער סתמא הא דמפיך לישנא ונקט למימר מה לי דמיהן מה לי הן משום דבשעת פרעון הוו המעות שמשלם לו דמי הפירות ושייך למימר מה טוב הן מדמיהן כי היכי דהן שרו דמיהן נמי שרו ובשעת הפיסוק נותן לו זה מעות לקבל חטין בדמי המעות ומיקרו הפירות דמיהן של מעות ושייך למימר מה טוב דמיהן של מעות מהן כי היכי דדמיהן שרו אם היו הפירות בידו הן נמי כי הוו הן בידו שרי קצרו של דבר לשון הפסקה נמשך אצל לוקח לשון הפרעון נמשך אחר המוכר גבי תנאי ראשון פוסק ונותן לו דמים לקבל כנגדן חטין הלכך החטין קרוין דמים אצל לוקח דמי מעותיו וגבי פרעון המעות שזה פורע הוו דמי החטין שזה חייב לו:
תוספות
ופוסקין על שער שבשוק אע״פ שאין לו פ״ה וא״ת מתני׳ היא יצא השער פוסקין איכא למ״ד אין פוסקין על שער שבשוק ומוקי לה למתני׳ באכלבאי וארבי ולא היה לו לפרש כן דאפילו לר׳ יוחנן דאמר לקמן אין פוסקין על שער שבשוק מודה דלא בעינן תרעא דמשיך כולי האי כמו אכלבאי וארבי ולא בעי אלא כדורמוס ולא אמר ר׳ יוחנן דאין פוסקין אלא בשוק של עיירות וא״ת והיכי שמעינן מר׳ ינאי דפוסק על שוק של עיירות ולא בעינן דורמוס וי״ל דהכי דייק מדאמר רבי ינאי מה לי הן מה לי דמיהן ויכול לפרוע לו דמים כמו שיכול לפרוע לו חטין משום דמן החטין יכול למצוא דמים ה״נ פוסקין אפילו על שוק של עיירות דיותר יזדמן לבעל המעות לקנות חטין אפי׳ בשוק של עיירות ממה שיזדמן לבעל חטין למכור אפילו בשוק של אכלבאי וארבי:
אֵיתִיבֵיהּ רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: כּוּלָּם, אִם יֵשׁ לוֹ – מוּתָּר, אִם אֵין לוֹ – אָסוּר! אֲמַר לְהוּ: הָתָם הַלְוָאָה, הָכָא זְבִינֵי.
בשעה זו, מכל מקום סומכים על כך, שאם יכול לקנותם — הריהם כאילו היו בידו. איתיביה [הקשו לו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: הרי במפורש שנינו, כולם, אם יש לו — מותר, אם אין לו – אסור! אמר להו [להם]: התם [שם] מדובר בהלואה והעיסקה נעשתה לאחר ההלוואה כדי לפרוע חוב, הכא זביני [כאן יש מכר] ממשי בלא הלוואה כלל, ואין צד ריבית בכך.
רש"י
אין לו אסור בהא דרבי אושעיא:
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מַאי טַעְמָא אָמְרוּ רַבָּנַן פּוֹסְקִין עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ – דְּאָמַר לֵיהּ: שְׁקִילָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָיא אַחִיזְרֵי. מַאי אַהֲנִית לִי? אִי הָווּ לִי זוּזֵי בְּיָדִי הֲוָה מְזַבְּנִינָא בְּהִינִי וּבְשִׁילִי בְּזוֹלָא.
ואילו רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מאי טעמא [מה טעם] אמרו רבנן [חכמים] שפוסקין על שער שבשוק ואף על פי שאין לו — דאמר ליה [שאומר לו] הקונה למוכר: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין אתה עושה לי כל טובה. שכן מאי אהנית [מה הועלת] לי? אי הוו [אם היו] לי זוזי [זוזים, כסף] בידי הוה מזבנינא [הייתי קונה] ב עיירה היני וב עיירה שילי בזולא [בזול], ואם כן מה שאני מקבל לפי השער של השוק היום — איננו רווח עבורי.
רש"י
היני ושילי מקומות הן שהיו סמוכין לפומבדיתא שהיו רבה ורב יוסף יושבין בה כלומר בכל מקום הוא מוצא סביבותיו בדמים הללו:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: אֶלָּא מֵעַתָּה מוּתָּר לִלְוֹת סְאָה בִּסְאָה מִשּׁוּם דְּמָצֵי אָמַר לֵיהּ: שְׁקִילָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָיא אַחִיזְרֵי, דְּאָמַר לֵיהּ: חִטֵּי דְּקָדְחִי בְּאַכַּלְבַּאי! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – הַלְוָאָה, הָכָא – זְבִינֵי.
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אלא מעתה, אם משתמשים בנימוק זה, יהא מותר ללות סאה בסאה, משום דמצי אמר ליה [שיכול לומר לו המלוה ללווה]: שקילא טיבותיך ושדייא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], שאין אני מרוויח דבר על ידי הסאה שנתת לי לאחר זמן, שהרי אם היו החיטים בגורן, בידי — גם אז היה מחירן עולה, ולא הרווחתי דבר על ידי ההלוואה, דאמר ליה [שהוא אומר לו]: וכי חטי דקדחי באכלבאי [החיטים נשרפות במחסן שלי]?! אמר ליה [לו] רב יוסף: יש להבדיל בין הדברים, התם [שם] מדובר בהלואה ויש לחשוש לריבית, הכא [כאן] — זביני [מכר].
רש"י
חטי דקדחי באכלבאי בתמיה וכי אם הנחתי חטים שלי באוצרי כלום היו גשמים יורדים עליהן שיהיו צומחות בהן צמחים להתקלקל לישנא אחרינא דקדחי לשון חמימות כמו (ישעיהו סד) כקדח אש:
אֲמַר לֵיהּ אַדָּא בַּר אַבָּא לְרָבָא: וְהָא בָּעֵי לְמֵיתַב זוּזֵי לְסַפְסֵירָא! אֲמַר לֵיהּ: דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ נַמִי. רַב אַשִׁי אֲמַר: זוּזֵי דֶאֱינָשֵׁי אִינְהוּ עָבְדִי לֵיהּ סַפְסֵירוּתֵיהּ.
אמר ליה [לו] אדא בר אבא לרבא: מה שאמר בענין פוסק על שער שבשוק, הרי בכל זאת מרוויח הקונה מן הפסיקה, שאילו היה הולך לקנות במקום אחר והא בעי למיתב זוזי לספסירא [והרי הוא צריך לתת דינר לסרסור המתווך] ונמצא שמרוויח דינר זה על ידי הקדמת התשלום! אמר ליה [לו] רבא: דקא יהיב ליה נמי [שאכן נותן לו גם כן], שצריך הקונה להוסיף עוד דמי תיווך. רב אשי אמר: אין צריך להוסיף דמי תיווך כי זוזי דאינשי אינהו עבדי ליה ספסירותיה [דינריו של אדם הם עושים לו את התיווך], וכאשר יש לאדם כסף מזומן בידו אין לו צורך בתיווך.
רש"י
והא בעי למיתב זוזי לספסירא היכי אמרינן מאי אהני לפסוק על שער שבשוק והא אהני דבעי למיתב זוזי לספסירא סרסור שמבקש למוכרי חטין נמצא משתכר זוזי בהקדמת המעות:
ומשני דיהיב צריך הלוקח ליתן למוכר דמי הסרסור:
רב אשי אמר לא צריך זוזי דאיניש עבדי ליה ספסירות החמרין הולכין אצל בעלי המעות להוליך לו תבואה:
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי אַתַּרְעָא חֲרִיפָא צָרִיךְ לְאִיתְחַזוּיֵי לְבֵי דָרֵי.
ועוד הלכה בנושא קרוב, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן זוזים, כסף, בשער החריף], כלומר, נותן את הכסף בהקדם, והוא יכול משום כך לקנות בזול יותר לפני שייקבע השער הרגיל, צריך לאיתחזויי לבי דרי [צריך להראות עצמו בגורן] בשעה שהמוכר דש את התבואה.
רש"י
האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר שהיא סמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזולא זה סאה וזה סאתים ותנן מתני׳ (דף עב:) דאם יש לו מותר לפסוק ואע״פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש:
צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ולהכי נקיט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקים אף למי שאין לו:
לְמַאי? אִי לְמִקְנָא – הָא לָא קָנֵי, אִי לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״ – כִּי לָא מִיתְחֲזֵי נַמִי מְקַבֵּל עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״!
ושואלים: למאי [למה, לאיזה צורך] הוא בא? אי למקנא [אם לקנות] — הא [הרי] לא קני [קנה], שהרי בראיה בלבד אין הקנין נעשה, אי לקבולי עליה [אם לעשות שהמוכר יקבל על עצמו] קללת ״מי שפרע״ אם יחזור בו מן העיסקה, כי לא מיתחזי נמי [כאשר אינו מראה עצמו גם כן] הריהו מקבל עליה [עליו] קללת ״מי שפרע״ [עליו]!
רש"י
למאי מיבעי האי דמתחזי:
אי למיקני ממש שלא יוכל המוכר לחזור:
הא לא קני בהכי אלא א״כ משך:
אי לקבולי מוכר עליה מי שפרע אם יחזיר:
לְעוֹלָם לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״, וּמַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי אַתַּרְעָא [חֲרִיפָא] לְבֵי תְּרֵי תְּלָתָא יָהֵיב, אִי מִיתְחֲזֵי לֵיהּ – סָמְכָא דַּעֲתֵיהּ, וְאִי לָא – אֲמַר לֵיהּ: אָמִינָא דְּאַשְׁכַּחַתְּ פֵּירֵי דְּשַׁפִּירֵי מִדִּידִי, וְשָׁקְלַתְּ.
ומסבירים: לעולם תפרש שהוא בא לקבולי עליה [לקבל עליו] ״מי שפרע״, ו אולם יש טעם בדבר: מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא [מי שנותן כסף בשער החריף] לבי תרי תלתא יהיב [לשנים או שלושה אנשים הוא נותן], שהרי רצונו להבטיח את עצמו ברווח, אי מיתחזי ליה [אם הוא מתראה לו] לבעל התבואה — סמכא דעתיה [סומכת דעתו] של המוכר, והוא יודע שהמקח גמור ומוחלט, ואי [ואם] לא יבוא הקונה, אמר ליה [אומר, יכול המוכר לומר לו]: אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת [אמרתי בלבי שמצאת פירות יפים משלי ולקחת] ובטלת את ההסכם אתי, ולכן אם אין המוכר בטוח בקנין, רשאי הוא לחזור בו.
רש"י
סמכא דעתא דכל חד וחד וידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור הלכך אם חזר בו מוכר איכא למילטייה במי שפרע:
אֲמַר רַב אַשִׁי: הָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם מִסְמָךְ דַּעֲתָא, אֲפִילּוּ אַשְׁכַּחֵיהּ בְּשׁוּקָא וַאֲמַר לֵיהּ – סָמְכָא דַּעֲתֵיהּ.
אמר רב אשי: השתא דאמרת [עכשיו שאת אומר] שהטעם הוא משום מסמך דעתא [סמיכת הדעת], כדי שיהא המוכר בטוח שהקונה אכן עומד בקניינו — אינו צריך ללכת דווקא לגורן, אלא אפילו אם אשכחיה בשוקא [מצאו בשוק] ואמר ליה [לו] שעומד בדברו — גם כן סמכא דעתיה [סומכת דעתו].
רש"י
השתא דאמרת דאי מיתחזי מיסמך דעתא הוא:
אפילו לא מיתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר ליה חזי דעלך סמכינא איכא מי שפרע:
אֲמַר רַב נַחְמָן, כְּלָלָא דְּרִיבִּיתָא: כָּל אֲגַר נְטַר לֵיהּ – אָסוּר. וַאֲמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְיָהֵיב זוּזֵי לְקִירָאָה וְקָא אָזְלִי אַרְבַּע אַרְבַּע, וַאֲמַר לֵיהּ יָהֵיבְנָא לָךְ חָמֵשׁ חָמֵשׁ, אִיתְנְהוּ גַּבֵּיהּ – שָׁרֵי, לֵיתְנְהוּ גַּבֵּיהּ – אָסוּר.
אמר רב נחמן; כללא דריביתא [כלל בדיני ריבית] הוא: כל אגר נטר ליה [שכר עבור המתנה], שמוסיף תשלום על שאין המלוה גובה את הכסף עכשיו — אסור. ואמר רב נחמן: האי מאן דיהיב זוזי לקיראה [מי שנותן כסף למוכר חלות שעוה] וקא אזלי [והם הולכים, השער הוא] ארבע ארבע חלות בזוז, ואמר ליה [לו] המוכר: יהיבנא [אני נותן] לך חמש חמש אם תשלם לי עכשיו, הרבה לפני זמן נתינת השעוה, אם איתנהו גביה [ישנן אצלו] חלות שעוה בשעה זו — שרי [מותר], שהוא מוכר בזול משום שהוא זקוק עתה לכסף מזומן. אבל אם ליתנהו גביה [אינן אצלו] — אסור, שהרי הוא משלם חלה נוספת בריבית.
רש"י
אגר נטר ליה שכר המתנה אי מוזיל גבי משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:
לקיראה מוכר שעוה:
ד׳ ד׳ חלות שעוה בזוזא:
יהיבנא לך ה׳ ה׳ לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו:
איתנהו אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח והוא דחוק למעות שרי דהוי ליה הלויני עד שיבא בני דתנן במתניתין (דף עה.) דמותר:
תוספות
ואמר ליה יהיבנא לך חמשה בזוזא פי׳ לזמן פלוני איתנהו שרי ליתנהו אסור אבל ד׳ בזוזא שרי לפסוק כיון שכן השער דפוסקין על שער שבשוק וא״ת אמאי אסור לפסוק חמשה בזוזא מאי שנא מטרשא דרב נחמן גופיה אמר לקמן (בבא מציעא דף סה.) טרשא שרי למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש [לו] אם מעכשיו בפחות וי״ל כיון דאזלי הכא ד׳ בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו בפחות ואם לזמן פלוני ביותר ולפי זה לא שרי ר״נ לקמן טרשא אלא בדבר שאין שומתו ידוע כגון פרה או טלית אבל פירות אם יצא השער אסור לעשות מהן טרשא:
פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא דְּאִית לֵיהּ אַשְׁרַאי בְּמָתָא. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ אַשְׁרַאי בְּמָתָא – כְּעַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דִּמְחַסְרֵי גּוּבַיְינָא כְּמַאן דְּלֵיתְנְהוּ דָּמֵי.
ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], והרי זו ריבית ברורה! ודוחים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה דאית ליה [שיש לו, למוכר] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל שעוה מאנשים אחרים שמהם קנה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון דאית ליה [שיש לו] אשראי במתא [בעיר] ויכול לקבל את השעוה הרי זה כמו האומר ״הלויני עד שיבא בני״ או ״עד שאמצא מפתח״ דמי [נחשב], שמותר לתת לו כסף, שאין אנחנו רואים בכך הלוואה, ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב נחמן כי כיון דמחסרי גוביינא [שעדיין חסרים גבייה] — כמאן דליתנהו דמי [כמי שאינם הם נחשבים], ויש בהוזלת המחיר משום ריבית.
רש"י
דאית ליה אשראי במתא המוכר הזה אף הוא נתן מעות ופסק עם אחרים על שעוה:
תוספות
מהו דתימא כעד שיבא בני דמי קמ״ל וא״ת והא רב נחמן פסק לקמן בשילהי פירקין (בבא מציעא דף עה.) כהלל דאסר עד שיבא בני וי״ל דודאי דרך הלואה אסור אפילו סאה בסאה אבל דרך מקח וממכר כי הכא שרי אפי׳ ה׳ בארבע דאי לאו הכי תקשה דאפילו רבנן לקמן לא שרו אלא סאה בסאה אבל סאה בסאתים לא אלא כדפרישית דדרך מקח וממכר שרי טפי חמש בארבע מדרך הלואה אפילו סאה בסאה דהכי שרי לכ״ע וא״ת דטפי ה״ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש דדמיא טפי דהוי מקח וממכר וי״ל דפוסק עמו על הגדיש לא שרינן אלא לפסוק עמו בשער לקוטות אבל לפסוק שוי שיתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה שעדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מחזי כאגר נטר אבל כשיש לו מזומן בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר אפילו שוי חמשא בארבע וה״ק נעשה כעד שיבא בני ושרי הכא לכ״ע כדשרי התם לרבנן:
וַאֲמַר רַב נַחְמָן: הַאי מַאן דְּאוֹזִיף פְּשִׁיטֵי מֵחַבְרֵיהּ וְאַשְׁכַּח בֵּיהּ טוּפַיְינָא, אִי בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה – מִיחַיַּיב לְאַהֲדוּרֵיהּ לֵיהּ, וְאִי לָאו – מַתָּנָה בְּעָלְמָא הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ.
ו עוד אמר רב נחמן: האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה [מי שלווה מטבעות מחבירו] ואחר כך כשספר אשכח ביה טופיינא [מצא בהן תוספת] שנתן לו יותר ממה שאמר אי [אם] התוספת היתה ב שיעור כדי שהדעת יכולה להיות טועה, ויש לשער שהמלוה טעה בחשבון — מיחייב לאהדוריה ליה [חייב להחזיר לו], ואי לאו [ואם לא], שהיה ההבדל גדול יותר, עד שברור שלא היתה כאן טעות — מתנה בעלמא [סתם] הוא דיהיב ליה [שנתן לו].
רש"י
ואשכח טופיינא זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו:
אי בכדי שהדעת טועה דאיכא למימר טעה המלוה בחשבון ולא ידע בהן חייב זה להחזירו לו:
הֵיכִי דָּמֵי בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה? אֲמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף:
ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק] הוא המקרה שאנו אומרים ״בכדי שהדעת טועה״? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף: