חזור
בבא מציעא
דף סד:הַאי קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד הוּא! אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ זוֹלָא, קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה הוּא.
האי [זה] עסק קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא, שהרי את חשש ההחמצה מקבל המוכר על עצמו וכבר אמרנו שכל עיסקה כזו אינה אלא ריבית! אמר ליה [לו] אביי: כיון שמקבל עליה זולא [עליו הקונה את ההפסד אם יוזל המחיר], אם כן קרוב לזה ולזה הוא, שיש כאן גם סיכוי של רווח וגם הפסד, ויש לראות בכך עיסקה הוגנת.
רש"י
קרוב לשכר אם יקרה:
רחוק להפסד אם תקפה לא מקבל עליה ותניא בפירקין (ד׳ ע.) קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע דשקיל רבית דכיון דאינו מקבל עליו אחריות המקח נמצא שאין זה מכר ומעות הלואה הן אצלו וקריבת השכר מחמת רבית הוא:
ה״ג כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא:
תוספות
האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא וא״ת תיקשי ליה אמתני׳ (לקמן בבא מציעא עב:) דיצא השער פוסקין דהתם נמי אין הלוקח מפסיד כלום בתקיפה וי״ל דשאני התם כיון דאין הפירות מבוררין ללוקח אין ניכר שיהא קרוב לשכר ורחוק להפסד ופוסק עמו על הגדיש (שם) וברייתא דרבי אושעיא דקתני (לעיל בבא מציעא ד׳ סג.) יש לו מותר איכא למימר דאם מתקלקל כל הגדיש או כל חיטין שיש לו אין נותן לו אחרים אלא מאותם וכן משמע לקמן (בבא מציעא ד׳ עג:) דקאמר מעיקרא דחלא חלא ואחלא לא יהבי משמע דקלקול אחר דלאו חימוץ הוו מקבלי ומיהו נראה קצת דפוסק על הגדיש הוי דומיא דפוסק על שער שבשוק שאין הלוקח מפסיד בשום ענין ומכל מקום לא קשה דהתם יכול המוכר לתת לו חטין אחרים ואלו שיש לו מסתברא דיכול לאוכלם ולא מהני יש לו אלא לענין היתר פסיקה בלבד ורבנן דיהבי זוזי אחמרא משמע דקלקול אחר בר מחימוץ הוו מקבלי היינו לפי שהיו סומכין על יין של בעלי בתים דוקא ולא היו יכולין לקנות מן השוק אחר וליתן להם:
מתני׳ הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית.
המלוה את חבירו לא ידור בחצרו של הלווה חנם, ולא ישכור ממנו לדור בחצר בפחות מן השכר הרגיל — מפני שהוא רבית, שהרי נמצא שהוא מקבל ממנו בצורה זו ריבית.
תוספות
ולא ישכור הימנו בפחות פי׳ בקונטרס בגמרא דיש ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן בבא מציעא ד׳ עב.) דהתם זימנין דלא שקיל מידי ואפילו הכי מנכה ליה והוה ליה קונה פירות בנכייתא על הספק אבל בבית נהנה תמיד ואין כאן ספק ונמצא שוכר בפחות ור״ת אמר דבית נמי זימנין דלא שקיל מידי או נופל או נשרף או שלא יצטרך לו אלא בין בית בין שדה היכא שאינו מלוה מעותיו עליהם אסור בפחות לאכול הפירות ולדור בבית דבהכי מיירי מתני׳ מדקתני המלוה את חבירו לא ידור בחצירו ולא קתני המלוה על חצירו של חבירו אבל היכא שהלוה על הבית או על השדה מותר בנכייתא דאין מפסיד בעל שדה ובעל חצר דבלאו הכי לא יוכל להשכירו לאחרים שזה החזיק בו במשכון וקשה דאטו לפי שזה מוחזק במשכון ירקבו הפירות ולמה לא יוכל הלוה למכור פירותיו ולפרוע חובו או יקח המלוה פירות עצמם בחובו ויש לתת טעם אחר לדבריו דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל (בבא מציעא ד׳ סב:) גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה ומיהו בערכין (ד׳ לא.) דקאמר רבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפירוש הקונטרס דבבית לא שייך תיוהא ושום ספק מדחשיב ליה רבית גמורה דבשדה בלא נכייתא לא חשיב לה לעיל אלא אבק רבית ולפירוש רבינו תם צ״ל דה״פ רבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם ומתני׳ דקתני כעין רבית ואינה רבית יש לפרש אינה רבית אפילו מדרבנן וצריך לדחוק ולפרש לרבא דאע״ג דההוא תנא סבר דצד אחד ברבית שרי אפילו מדרבנן מ״מ סבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר׳ יהודה צד אחד אפי׳ מדרבנן כל כמה דלא מפרש בהדיא ומה שדקדק רבינו תם מדלא קתני המלוה את חבירו על חצירו מכלל דאיירי בשלא הלוהו על חצירו אין זה דיוק דבפרק השולח (גיטין ד׳ לז. ושם ד״ה אלא) גבי הא דקתני המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט פריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו הכי נמי דלא משמט והתם בעי למימר הלוהו על חצירו דאפילו הלוהו על חצירו משמט כדאמרינן לקמן (בבא מציעא ד׳ סז:) האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ועוד דאי לא אהלוהו על חצירו פריך אמאי נקט חצר הוה ליה למינקט מטלטלין הלוהו ומשתמש במשכונו הכי נמי דלא משמט אלא ודאי דמשכון דחצר אמשכון דמטלטלין פריך:
גמ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? תָּנֵינָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ לֹא יָדוּר בַּחֲצֵירוֹ חִנָּם, וְלֹא יִשְׂכּוֹר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת – מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית!
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו חכמים שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, בלא שבעל החצר יודע — אינו צריך להעלות לו שכר (לשלם) אם ההוא אינו מפסיד דבר על ידי כך, מכל מקום אם הלוהו ודר בחצירו — צריך להעלות לו שכר. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בכך]? הלא תנינא [שנינו] זאת במפורש במשנה: המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית!
רש"י
אע״פ שאמרו בבבא קמא פרק שני (ד׳ כא.):
אינו צריך להעלות לו שכר ואוקימנא בחצר דלא קיימא לאגרא אבל האי גברא שדר בה עביד למיגר בית לדירתו דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר:
תוספות
אמר רב נחמן אע״פ שאמרו כו׳ בפרק כיצד הרגל (ב״ק ד׳ כא.) גבי ההוא גברא דבנה אפדנא אקלקלתא דיתמי דקאמר לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר המ״ל אם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהכא אלא לא קאי התם הכי ועוד דהכא מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוי זה לא נהנה וזה אינו חסר כדמסיק:
אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּחָצֵר דְּקַיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּעָבֵיד לְמֵיגַר. אֲבָל חָצֵר דְּלָא קַיְימָא לְאַגְרָא, וְגַבְרָא דְּלָא עָבֵיד לְמֵיגַר – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.
ודוחים: משם אין ראיה, אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר ומפרש] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בחצר דקיימא לאגרא [העומדת להשכרה], וגברא דעביד למיגר [ובאדם העומד לשכור], שאם לא ימצא דירה שם — ישכור במקום אחר, ואז ברור שהוא חייב לשלם. אבל חצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר [חצר שאינה עומדת להשכרה, ואדם שאינו עומד לשכור] כרגיל, שאז לכאורה לא הפסיד בעל החצר דבר, והדייר אינו מרוויח דבר — אימא [אמור] שלא ישלם כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבמקרה זה עליו לשלם שלא ייראה כריבית.
רש"י
בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר המלוה הזה היה שוכר אחרת אם לא מצא זה דהוה ליה הוא נהנה ובעל חצר חסר דהא קיימא להכי שהיה משכירה לאחרים:
אבל חצר דלא קיימא לאגרא דהוה ליה זה לא חסר:
וגברא דלא עביד למיגר דהוה ליה זה לא נהנה דבלאו הכי נמי לא הוה מיגר שיש לו אחרות:
קא משמע לן דמיחזיא כרבית ויש ללמוד מכאן שאסור להלוות על בית ולדור בו אפילו בנכייתא דתנן לא ישכור ממנו בפחות ולא דמי למשכונא של כרם (לקמן בבא מציעא ד׳ עב:) דהתם זימנין דלא שקיל ביה מידי ואפילו הכי מנכי ליה והוה ליה קונה את הפירות בנכייתא זו על הספק אבל כאן זה נהנה תמיד ואין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות:
תוספות
אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן כהאי לישנא קמא דאפילו הלוהו אסור קיימא לן כדמוכח רבא מיניה בסמוך והשתא קשה דאדם שמלוה לחבירו וכי אסור לעשות לו שום טובה שבעולם לא מיבעיא דברים שאין רגילות להשאיל חנם כגון בית או סוס וכיוצא בהן דאסור להשאיל למלוה אפילו הוא אוהבו כל כך דבלאו הכי היה משאיל אלא אפילו דברים שרגיל להשאיל חנם לאחרים שאין רגילות ליטול שכר מהם יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דמסיק דאסור וי״ל דדוקא במילי דפרהסיא ואוושא טובא אסר הכא כולי האי כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל כליו או סוסו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו ודיקא נמי דנקט במתני׳ חצירו ולא נקט ולא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות ועוד י״ל דדוקא לדור שלא מדעת חבירו אסור בכל ענין אפי׳ בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דכיון שלא ברשות עושה נראה דעל המלוה סומך שבשבילו יסבלו הבעלים אבל מדעתו לא אסור אלא בדבר שלא היה עושה לוה למלוה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום דסוף פרקין (בבא מציעא ד׳ עה:) שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל מקודם לכן להקדים ובהכי איירי מתניתין כדמשמע הפשט דאיירי במלוה הדר מדעת לוה ולא אסור אלא בחצר דקיימא לאגרא וכן משמע מדקתני לא ישכור הימנו בפחות ומשמע נמי דמתחילת דירתו שוכר הימנו מדעתו והא דקא מסיק קמ״ל לא בעי למימר קא משמע לן דמתניתין איירי אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא דמתני׳ לעולם איירי בדקיימא לאגרא כיון דמדעתו נכנס:
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ – אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר, ״הַלְוֵינִי וְדוֹר בַּחֲצֵרִי״ – צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר.
איכא דאמרי [יש אומרים] בנוסח אחר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו כי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, אם אמר לו ״הלויני ודור בחצרי״ — צריך להעלות לו שכר.
מַאן דַּאֲמַר הִלְוָהוּ – כָּל שֶׁכֵּן הַלְוֵינִי, וּמַאן דַּאֲמַר הַלְוֵינִי – אֲבָל הִלְוָהוּ לָא. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא לָאו אַדַּעֲתָא דְּהָכִי אוֹזְפֵיהּ – לֵית לָן בָּהּ.
ומסבירים את ההבדל בין שתי הנוסחות: מאן [מי] שאמר שחייב בתשלום אם הלוהו — כל שכן כאשר אמר במפורש ״הלויני״, שעשה זאת כתנאי וכעין ריבית. אבל למאן [מי] שאמר על הנוסח ״הלויני״, הרי דווקא כזה אמר, אבל אם הלוהו ולא פירש לו — לא. מאי טעמא [מה טעם]? — כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה [שמתחילה לא על דעת זה הלווהו] — לית לן בה [אין לנו בו איסור] ואפשר לומר שאין קשר בין ההלוואה ובין הדירה בחצרו.
רש"י
מאן דאמר הלוהו ולא קצץ עמו על מנת לדור ואפילו הכי אסור:
כ״ש הלויני דקצץ לו דירת הבית בתורת רבית:
אבל הלוהו לא ומתניתין בדקצץ ליה או בשעת מתן מעות או לאחר כן:
רַב יוֹסֵף בַּר חַמָּא תָּקֵיף עַבְדֵּי דֶאֱינָשֵׁי דְּמַסִּיק בְּהוּ זוּזֵי וְעָבֵיד בְּהוּ עֲבִידְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ: מַאי טַעְמָא עָבֵיד מָר הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כְּרַב נַחְמָן סְבִירָא לִי, דַּאֲמַר רַב נַחְמָן: עַבְדָּא נְהוּם כְּרֵיסֵיהּ לָא שָׁוֵי.
מסופר: רב יוסף בר חמא אביו של רבא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, ועביד בהו עבידתא [היה תופס עבדיהם של אנשים שהוא נושה בהם כסף והיה עובד בהם עבודה], שכאשר ראה שהם הולכים בטל היה כופה אותם לעבוד עבורו. אמר ליה [לו] רבא בריה [בנו]: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עושה אדוני כך]? אמר ליה [לו]: אנא [אני] כרב נחמן סבירא לי [סובר אני], שאמר רב נחמן: עבדא, נהום כריסיה לא שוי [העבד, את הלחם שהולך לכרסו איננו שווה], שעבודת עבדים אינה משתלמת כלל. משום כך, אם אני לוקח עבד ומעבידו ומפרנס אותו — אינני מרוויח רווח ממשי בדבר, ולכן יכול אני לעשות כן.
רש"י
תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי מחזיק בעבדיהם של בעלי חובות שלו וכופם לעשות מלאכתו:
נהום כרסיה לחם מאכלו והריני זנו ביום מלאכתו:
אֲמַר לֵיהּ: אֵימוּר דַּאֲמַר רַב נַחְמָן – כְּגוֹן דָּארִי עַבְדֵּיהּ, דִּמְרַקֵיד בֵּי כוּבֵי, עַבְדֵּי אַחֲרִינֵי מִי אָמַר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא כִּי הָא דְּרַב דָּנִיֵּאל בַּר רַב קְטִינָא אָמַר רַב סְבִירָא לִי, דְּאָמַר: הַתּוֹקֵף עַבְדּוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וְעָשָׂה בּוֹ מְלָאכָה – פָּטוּר,
אמר ליה [לו] רבא: אימור [אמור] שאמר רב נחמן דבר זה — כגון דארי עבדיה דמרקיד בי כובי [עבדו שהיה רוקד בבית מרזח] ובאמת לא היה שווה לאדוניו, אבל בענין עבדי אחריני מי [עבדים אחרים האם] אמר כן? אמר ליה [לו] אביו: אנא, כי הא [אני, כזו] שאמר רב דניאל בר רב קטינא שאמר בשם רב סבירא לי [אני סובר]. שאמר: התוקף (האוחז) עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה — פטור. ואין לראות בכך משום גזילה, משום
רש"י
דארי עבדיה כך שמו:
דמרקיד בי כובי ליצן היה ומרקד בחנויות לשתות יין: