וְהִלְכְתָא כְּרַב חַמָא, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר: מַה לִּי הֵן וּמַה לִּי דְּמֵיהֶן.

והלכתא [והלכה] כרב חמא שטרשא שעשה מותרת, והלכתא [והלכה] כר׳ אלעזר שריבית קצוצה מוציאים מן המלוה אף בבית דין, והלכתא [והלכה] כר׳ ינאי, שאמר מה לי הן ומה לי דמיהן, שאם מוסר לחבירו חפץ או כסף עבור מה שהלווהו יש בכך משום מכר ולא ריבית.

מתני׳ מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ: אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלְּךָ – אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים – הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי – הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוּנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים.

מכר לו את השדה, ונתן לו הקונה מקצת דמים, ואמר לו המוכר לקונה: אימתי שתרצה הבא מעות שאתה חייב לגמור התשלום וטול את שלך — אסור, כי בינתיים משתמש המוכר בשדה, ויש כאן כעין ריבית. אם הלוהו כסף על שדהו, ואמר לו: אם אי (אין) אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים את פרעון החוב — הרי היא, השדה, שלי — הרי היא, השדה, שלו. וכך היה ביתוס בן זונין עושה בהלוואותיו על פי דעת חכמים.

גמ׳ מִי אוֹכֵל פֵּירוֹת? רַב הוּנָא אָמַר: מוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת, רַב עָנָן אָמַר: מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּירוֹת. וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאָמַר: לְכִי מַיְיתִית קְנֵי, הָא דְּאָמַר: לְכִי מַיְיתִית קְנֵי מֵעַכְשָׁיו.

הלכה זו במשנה אינה ברורה למדי, כי יש כאן מקום לשאלה עיקרית: במכר זה, שהקונה שילם רק מקצת דמים מי אוכל פירות השדה הזה בזמן הביניים עד לביצועו של התשלום כולו? רב הונא אמר: מוכר אוכל פירות עד שיקבל את כל דמי השדה. רב ענן אמר: בינתיים משלשין (מפקידים) את הפירות. ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] רב הונא ורב ענן, הא דאמר [זה מדובר כשאומר המוכר]: לכי מייתית קני [כאשר תביא הכל תקנה את השדה], ולכן כל עוד לא הביא את יתרת הסכום עדיין שייכת השדה למוכר ורשאי הוא לאכול מפירותיה. הא דאמר [וזה כשאומר]: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף קנה] לך מעכשיו.

תָּנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּתָּרִין, פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִין, וּפְעָמִים שֶׁהַמּוֹכֵר מוּתָּר וְלוֹקֵחַ אָסוּר, וּפְעָמִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ מוּתָּר וּמוֹכֵר אָסוּר.

ומספרים: תני [שנה] רב ספרא ב הלכות רבית שנשנו בברייתא דבי [בבית מדרשו] של ר׳ חייא סיכום זה: פעמים ששניהם מותרין, שאין בכך כל איסור ריבית, פעמים ששניהם אסורין, ופעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור, ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור.

עָנֵי רָבָא בַּתְרֵיהּ: פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּתָּרִין – דַּאֲמַר לֵיהּ קְנֵי כְּשִׁיעוּר זוּזָךְ. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִין – דַּאֲמַר לֵיהּ לְכִי מַיְיתִית קְנֵי מֵעַכְשָׁיו.

כאשר שנה רב ספרא ברייתא זו, עני [ענה] רבא בתריה [אחריו] והסביר את הדברים: פעמים ששניהם מותרין — כשעשו הסכם כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: קני [קנה] לך מהשדה כשיעור זוזך [כספך], שאז למעשה הוא קונה חלקים קטנים של השדה מעט מעט, ובזה ודאי שאין איסור. פעמים ששניהם אסורין — דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף תקנה] את הכל מעכשיו, שאם המוכר ממשיך לאכול פירות ברור שיש כאן ריבית.

פְּעָמִים מוֹכֵר מוּתָּר וְלוֹקֵחַ אָסוּר – דַּאֲמַר לֵיהּ לְכִי מַיְיתִית קְנֵי. פְּעָמִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ מוּתָּר וּמוֹכֵר אָסוּר דַּאֲמַר לֵיהּ קְנֵי מֵעַכְשָׁיו וְזוּזַאי לֶהֱווּ הַלְוָאָה גַּבָּךְ.

פעמים שמוכר מותר ולוקח אסור, שמצד המוכר אין כאן ריבית אבל מבחינת הלוקח יש, כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: לכי מייתית קני [כאשר תביא את הכסף תקנה] את השדה. ופעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור — כגון דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: קני [קנה] מעכשיו וזוזאי להוו [והכסף שלי שאתה עוד חייב יהא] בתורת הלואה גבך [אצלך], שנמצא המוכר האוכל פירות נהנה מן ההלוואה.

מַאן תַּנָּא שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאָמַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שיש כאן אופן ששניהם אסורין? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע זהו שלא כ שיטת ר׳ יהודה. דאי [שאם] כשיטת ר׳ יהודה, הא [הרי] אמר ר׳ יהודה: צד אחד ברבית מותר. כלומר, שאם היה הסכם שלפיו אמנם צד אחד מקבל רווח מן ההלוואה שנטל ואולם האחר איננו מפסיד דבר — זה איננו קרוי ריבית.

מִשְׁכֵּן לוֹ בַּיִת, מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: לִכְשֶׁתִּרְצֶה לְמוֹכְרָם, לֹא תִּמְכְּרֵם אֶלָּא לִי בַּדָּמִים הַלָּלוּ – אָסוּר, בְּשָׁוְיֵיהֶן – מוּתָּר.

עוד שנינו בברייתא: משכן לו בית או משכן לו שדה לחבירו עבור הלוואה שלוה ממנו, ואמר לו ״לכשתרצה למוכרם — לא תמכרם אלא לי בדמים הללו שאנחנו קוצבים עכשיו "— הרי זה אסור, שיש מקום לחשוב שמחיר השדה גדול משווי ההלוואה, ונמצא משלם ריבית. אבל אם אמר לו ״לא תמכרם אלא לי, אבל בשוייהן "— אז מותר.

מַאן תַּנָּא בַּדָּמִים הַלָּלוּ אָסוּר? אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאָמַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר.

ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור שכשאומר ״בדמים הללו״ אסור? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זהו שלא כ שיטת ר׳ יהודה, דאי [שאם] תאמר שזהו כשיטת ר׳ יהודה, האמר [הרי אמר] צד אחד ברבית — מותר, כי לא ברור שיגיעו הדברים לידי מכירה של ממש.

מָכַר לוֹ בַּיִת, מָכַר לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת הַחֲזִירֵם לִי – אָסוּר. לִכְשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחֲזִירֵם לְךָ – מוּתָּר. מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה – הָאָמַר: צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר.

עוד שנינו בברייתא: מכר לו בית או מכר לו שדה ונתן לו הקונה את דמי כל השדה, ואמר לו המוכר: ״לכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול בחזרה את מעותיך "— הרי זה אסור, שהרי בינתיים הקונה־המלווה אוכל את פירות השדה. ואם אמר לו הקונה מעצמו ״לכשיהיו לך מעות אחזירם לך״ — מותר. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: זהו שלא כשיטת ר׳ יהודה. דאי [שאם] כ שיטת ר׳ יהודה, האמר [הרי אמר] צד אחד ברבית — מותר.

מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רָבָא: רֵישָׁא דְּלָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעֲתֵיהּ. סֵיפָא דַּאֲמַר לֵיהּ מִדַּעֲתֵיהּ.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [מה שונה בראש, במקרה הראשון, ומה שונה בסוף] שגרם לשינוי ההבדל בהלכה? אמר רבא: רישא [בתחילה] מדובר באופן שלא אמר ליה מדעתיה [לו שיחזיר לו מדעתו], שנמצא שיכול תמיד לבטל את המכר, ונמצא שהיתה זו מעיקרה רק הלוואה. סיפא [בסוף] מדובר כשאמר ליה [לו] שיחזיר לו מדעתיה [מדעתו ומרצונו], שכיון שיתכן שלא ירצה ולא יחזיר — היה כאן מכר גמור.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ שֶׁלֹּא בָּאַחֲרָיוּת, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא עָצֵיב. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אִי טָרְפוּ לָהּ מִינָּךְ – מַגְבִּינָא לָךְ שׁוּפְרָא, שְׁבָחָא, וּפֵירֵי.

מסופר: ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה [אדם אחד מכר קרקע לחבירו] שלא באחריות, חזייה דהוה קא עציב [ראה אותו, את הקונה, שהוא עצוב] וחושש שמא השדה ממושכן כבר ויילקח ממנו, ונמצא מפסיד את כספו. אמר ליה [לו]: אמאי עציבת [מדוע אתה עצוב]? אי טרפו לה מינך, מגבינא [אם יטרפו יקחו בעלי המשכון אותה, את השדה ממך אשלם] לך שופרא, שבחא, ופירי [ממיטב ואת מה שהוצאת בהשבחה ואת הפירות שיטרפו ממך]. לאחר זמן נתעוררה הבעיה מה תוקפה של הבטחה כזאת.

אֲמַר אַמֵימָר:

אמר אמימר: