אִיבָּעֵית אֵימָא: דַּאֲמַר לֵיהּ קְנֵי מֵעַכְשָׁיו.

איבעית אימא [אם תרצה אמור]: שבמשנה מדובר במקרה ש אמר ליה קני [לו קנה] מעכשיו ואכן, עשה קנין. וכיון שעשה קנין באותה שעה הרי זה קנין גמור ואינו אסמכתא עוד.

אֲמַרוּ לֵיהּ מָר יָנוּקָא וּמָר קַשִׁישָׁא בְּנֵי דְּרַב חִסְדָּא לְרַב אַשִׁי: הָכִי אָמְרִי נְהַרְדְּעָאֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: הַאי אַסְמַכְתָּא, בְּזִמְנֵיהּ – קָנְיָא, בְּלָא זִמְנֵיהּ – לָא קָנְיָא.

אמרו ליה [לו] מר ינוקא [הצעיר] ומר קשישא [הזקן] בני [בניו] של רב חסדא לרב אשי: הכי אמרי נהרדעאי משמיה [כך אמר חכמי נהרדעא משמו] של רב נחמן האי [זו] האסמכתא, בזמניה [בזמנה] — קניא [היא קונה], בלא זמניה [זמנה] — היא לא קניא [קונה] והדברים הובנו במשמעות זו: שאם נעשתה האסמכתא לפני זמן הפרעון —

אָמַר לְהוּ: כָּל מִידֵּי בְּזִמְנֵיהּ קָנֵי בְּלָא זִמְנֵיהּ לָא קָנֵי.

אינה קונה. אמר להו [להם]: אם כן אין בכך כל חידוש, כל מידי [דבר] כך הוא, בזמניה קני [בזמנו הוא קונה], בלא זמניה [זמנו] הוא לא קני [קונה].

דִּלְמָא הָכִי קָאָמְרִיתוּ: אַשְׁכַּחֵיהּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ: קְנֵי – קָנֵי, בָּתַר זִמְנֵיהּ וַאֲמַר לֵיהּ קְנֵי – לָא קָנֵי. מַאי טַעְמָא – מֵחֲמַת כִּיסוּפָא הוּא דְּקָאָמַר לֵיהּ.

דלמא הכי קאמריתו [שמא כך אתם אומרים], כך נתכוונתם לומר: אם אשכחיה בגו זמניה [מצא אותו בתוך זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — קני [הריהו קונה], מצא אותו בתר זמניה [אחר זמנו] ואמר ליה קני [לו קנה] — הוא לא קני [קונה]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מחמת כיסופא [בושה] הוא דקאמר ליה [שאמר לו] לפי שלא פרע לו את החוב, ובאמת לא התכוון בלבו להקנות.

וְלָא הִיא, דַּאֲפִילּוּ בְּגוֹ זִמְנֵיהּ נַמִי לָא קָנֵי. וְהַאי דְּקָאָמַר לֵיהּ קָנֵי – קָא סָבַר: כִּי מָטֵי זִמְנֵיהּ לָא לֵיתֵי לִיטַרְדָּן.

ומעירים: ולא היא, אין ההלכה כן, שאפילו בגו זמניה נמי [בתוך זמנו גם כן] הוא לא קני [קונה] והאי דקאמר ליה ״קני״ [וזה שאמר לו ״קנה״] — קא סבר [סבור הוא]: כי מטי זמניה [כאשר יבוא זמנו לפרוע] שלא ליתי ליטרדן [יבוא להטריד אותי] ובינתיים ארוויח קצת זמן עד לפרעון.

אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי אַסְמַכְתָּא, זִימְנִין קָנְיָא וְזִימְנִין לָא קָנְיָא. אַשְׁכַּחֵיהּ דְּקָא שָׁתֵי שִׁכְרָא – קָנֵי, דְּקָא מְהַפַּךְ אַזּוּזֵי – לָא קָנֵי.

אמר רב פפא: האי [זו] האסמכתא, זימנין קניא וזימנין לא קניא [פעמים היא קונה, ופעמים אינה קונה], כיצד? אשכחיה דקא שתי שכרא [מצא אותו הלווה שהוא שותה שיכר] — הרי זה קני [קונה], שאם הלווה הסכים להעביר את השדה במצב כזה, שנראה שאיננו דחוק, כיון שהסכים וקיבל על עצמו אז — הרי זה מקנה בלב שלם, ואין בכך פגם. ואם הבטיח לו כן כשמצאו דקא [שהוא] מהפך ומחפש אזוזי [זוזים, כספים] כדי לשלם — לא קני [אינו קונה], משום שברור שלא נעשה הדבר מרצונו הגמור.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא לְפַכּוּחֵי פַחְדֵיהּ קָא שָׁתֵי. אִי נַמִי, אִינִישׁ אַחֲרִינָא אַסְמְכֵיהּ אַזּוּזֵי. אֶלָּא אֲמַר רָבִינָא: אִי קָפֵיד בְּדָמֵי – וַדַּאי קָנֵי.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מה שאמר רב פפא שאם מצא אותו שותה שיכר קונה — דלמא לפכוחי פחדיה קא שתי [שמא לפכח את פחדו ודאגתו הוא שותה] אבל באמת הוא דחוק מאד מבחינה כספית, אי נמי: איניש אחרינא אסמכיה אזוזי [או גם כן, אולי אדם אחר הבטיח לו כספים] ואז, אף שמסוגל לפרוע — מכל מקום דחוק הוא, והבטחתו היא רק אסמכתא! אלא אמר רבינא: אי קפיד בדמי [אם מקפיד במחיר], שלא למכור בפחות מן הערך המקובל — ודאי קני [קונה], שהרי אז ברור שאיננו דחוק כל כך.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: דִּלְמָא סָבַר, כִּי הֵיכִי דְּלָא תִּיתְזִיל אַרְעֵיהּ. אֶלָּא אֲמַר רַב פַּפָּא: אִי קָפֵיד בְּאַרְעָא – וַדַּאי קָנֵי.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: דלמא סבר [שמא סבור הוא] כשמראה שמקפיד בכך כי היכי [כדי] שלא תיתזיל ארעיה [יוזל מחיר קרקעותיו] האחרות, שאם ידעו שאין בידו הכסף ילחצו גם הם עליו, אבל באמת לא היתה בידו ברירה ולא מרצון שלם מכר. אלא אמר רב פפא: אי קפיד בארעא [אם הוא מקפיד בקרקע] שלא למכור קרקע אחרת אפילו בשוויה, משמע שאיננו דחוק, ובמקרה כזה ודאי קני [קונה].

וַאֲמַר רַב פַּפָּא: אַף עַל גַּב דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – אַפּוֹתֵיקִי הָוְיָא לְמִיגְבָּא מִינָּהּ.

ואמר רב פפא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שאסמכתא לא קניא [קונה] ואם העמיד קרקע לגבות ממנה — לא נקנתה לו, מכל מקום, קרקע זו אפותיקי הויא למיגבא מינה [כמשכון היא לגבות ממנה], שאף שלא נקנתה כולה למלוה —

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פַּפָּא: מִי קָאָמַר לֵיהּ קְנֵי לְגוּבַיְינָא? אָמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא, וְאִי אָמַר קְנֵי לְמִיגְבָּא מִינֵּיהּ – קָנֵי? סוֹף סוֹף אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא!

יכול הוא לגבות כדי חובו מקרקע זו. אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: מי קאמר ליה קני לגוביינא [האם אמר לו קנה לשם גביה] כדי לגבות את הלוואתך ממנה? וכיון שלא אמר זאת — כל זכות שיש למלוה בקרקע היא רק בגדר אסמכתא. אמר ליה [לו]: מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: ואי אמר קני למיגבא מיניה [ואם היה אומר לו קנה לשם גבייה] וכי קני [קונה]? סוף סוף אסמכתא היא זו, וכלל הוא שאסמכתא לא קניא.

אֶלָּא אַפּוֹתֵיקִי דְּאָמַר רַב פַּפָּא מַאי הִיא? דַּאֲמַר לֵיהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ.

ושואלים: אם כן, אלא אפותיקי שאמר רב פפא מאי [מה] היא, שהרי לפי הקושיות שהקשינו נמצא שאין הבדל אם אמר או לא אמר. ומשיבים: דברי רב פפא קיימים כגון באופן שאמר ליה [לו] הלווה למלוה: לא רק שנותן לו הקרקע אם לא ישלם, אלא גם אם ישלם לא יהא לך פרעון אלא מזו, ועל ידי נתינת קרקע ישלם לו.

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ בְּאַחֲרָיוּת. אֲמַר לֵיהּ: אִי טָרְפוּ לֵיהּ מִנָּאִי – מַגְבֵּית לִי מֵעִידֵּי עִידִּית דְּאִית לָךְ. אֲמַר לֵיהּ: מֵעִידֵּי עִידִּית לָא מַגְבֵּינָא לָךְ, דְּבָעֵינַן לְמֵיקָם קַמַּאי. אֶלָּא מַגְבֵּינָא לָךְ מֵעִידִּית אֲחֵרִים דְּאִית לִי. לְסוֹף טְרָפוּהָ מִינֵּיהּ, אֲתָא בִּדְקָא שָׁקֵיל לְעִידֵּי עִידִּית.

שאף שצד האסמכתא בטל, מכל מקום הבטחת הפרעון משדה זה — לא בטלה. מסופר: ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה [אדם אחד מכר לו קרקע לחבירו] באחריות. אמר ליה [לו] הקונה: אי טרפו ליה מנאי מגבית [אם יטרפו אותה, את הקרקע ממני האם תגבה, תשלם] לי מ שדות עידי עידית, מובחר שבמובחר, בקרקעות דאית [שיש] לך? אמר ליה [לו] המוכר: מעידי עידית לא מגבינא [אינני משלם] לך, דבעינן למיקם קמאי [שאני רוצה שתהיה אצלי], אלא מגבינא [אגבה] לך מ שדות עידית אחרים דאית [שיש] לי. לסוף [לבסוף] טרפוה, את השדה, מיניה [ממנו, מקונה את השדה], ובינתים אתא בדקא שקיל [בא שטף מים ולקח, שטף], את עידי העידית של המוכר, ונשארו ברשותו רק שדות העידית האחרים ולא רצה לתת אותם לקונה, אלא רצה להחזיר לו מבינונית, כפי המקובל.

סָבַר רַב פַּפָּא לְמֵימַר: מֵעִידִּית אֲמַר לֵיהּ – וְהָא קַיְימָא.

סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: מ כיון שמ עידית אמר ליה [לו] שיגבה לו והא קיימא [והרי היא קיימת] — ישלם ממנה, כהבטחה ראשונה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֵימָא לֵיהּ כִּי אֲמַרִי לָךְ אֲנָא מַגְבֵּינָא לָךְ – דַּהֲוָה עִידִּית קַיְימָא, הָשְׁתָּא קַיְימָא לֵיהּ עִידִּית בִּמְקוֹם עִידֵּי עִידִּית.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ולימא ליה [ושיאמר לו] המוכר לקונה: כי אמרי [כאשר אמרתי] לך אנא מגבינא [אני מגבה, משלם] לך מן העידית — דהוה [שהיתה] שדה עידי עידית קיימא [עומדת, קיימת], השתא קיימא ליה [עכשיו עומדת לה] אצלי העידית במקום עידי עידית, שהיא כעת המובחר שבשדותי ואיני חייב לתת לך את המובחר שבשדותי.

רַב בַּר שַׁבָּא הֲוָה מַסֵּיק בֵּיה רַב כָּהֲנָא זוּזֵי. אֲמַר לֵיהּ: אִי לָא פָּרַעֲנָא לָךְ לְיוֹם פְּלוֹנִי – גְּבֵי מֵהַאי חַמְרָא. סָבַר רַב פַּפָּא לְמֵימַר: כִּי אָמְרִינַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – הָנֵי מִילֵּי בְּאַרְעָא, דְּלָאו לְזַבּוּנֵי קַיְימָא. אֲבָל חַמְרָא, כֵּיוָן דִּלְזַבּוּנֵי קָאֵי – כְּזוּזֵי דָּמֵי.

מסופר: רב בר שבא הוה מסיק ביה [היה נושה בו] רב כהנא זוזי [כסף]. אמר ליה [לו] רב בר שבא: אי [אם] לא פרענא [אפרע] לך את חובי עד ליום פלוני — גבי מהאי חמרא [גבה מיין זה]. סבר [חשב] רב פפא למימר [לומר]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאסמכתא לא קניא [קונה] הני מילי בארעא, דלאו לזבוני קיימא [דברים אלה אמורים דווקא בקרקע שאינה עומדת למכירה] ולכן בטלה ההבטחה, שבוודאי לא גמר והקנה בשלמות. אבל חמרא [יין] כיון דלזבוני קאי [שלמכירה הוא עומד] — כזוזי דמי [ככסף הוא נחשב] ויכול לגבות מיין כמו משאר שווה כסף.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פַּפָּא: הָכִי אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבָּה: כָּל דְּאִי – לָא קָנֵי.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של רבה: כל ״דאי״ [״שאם״] — לא קני [קונה], שכל הסכם שאין בו התחייבות מיידית, אלא נאמר שאם יקרה דבר מסויים אעשה כך —

אֲמַר רַב נַחְמָן: הָשְׁתָּא דַּאֲמוּר רַבָּנַן אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – הָדַר אַרְעָא וְהָדְרִי פֵּירֵי. לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַב נַחְמָן: מְחִילָה בְּטָעוּת לָא הָוְיָא מְחִילָה?

אסמכתא הוא ואינו קונה, שאין קנין אלא בהסכם מפורש ומבורר משעה ראשונה. אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן [עכשיו שאמרו חכמים] והסכימו שאסמכתא לא קניא [קונה], הרי במקרה כזה כמו במשנתנו שהבטיח לו קרקע לגבות ממנה חובו, אם גבה הדר ארעא והדרי פירי [חוזרת הקרקע וחוזרים הפירות] שאכל המלוה בינתים מקרקע זו. ושואלים: למימרא דסבר [האם לומר מכאן שסבר] רב נחמן שמחילה בטעות לא הויא [איננה נחשבת] מחילה? כלומר, שאם אדם מחל לחבירו על סכום כסף, והתברר שבטעות מחל לו, שאינו נחשב מחילה ומקבל את כספו בחזרה?

וְהָאִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת דֶּקֶל לַחֲבֵירוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: עַד שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ. מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם אֵין יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, וְרַב נַחְמָן אָמַר: אַף מִשֶּׁבָּאוּ לָעוֹלָם יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.

והאיתמר [והרי נאמר] שנחלקו בדבר, ששנינו: המוכר פירות דקל לפני גמר בישולם לחבירו. אמר רב הונא: עד שלא באו הפירות לעולם — יכול לחזור בו ולבטל את המכר, לפי שהפירות עדיין אינם מצויים כלל. משבאו לעולם, ואפילו אינם בשלים — אין יכול לחזור בו, שהרי מכר דבר המצוי בעינו. ורב נחמן אמר: אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומעיקרו לא הועיל הקנין.

וַאֲמַר רַב נַחְמָן: מוֹדֵינָא, דְּאִי שָׁמֵיט וְאָכֵיל, לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ! הָתָם זְבִינֵי, הָכָא הַלְוָאָה.

אבל אמר רב נחמן: מודינא, דאי שמיט ואכיל [מודה אני שאם שמט ונטל הקונה את הפירות ואכל] — לא מפקינן מיניה [אין אנחנו מוציאים ממנו], שאנו אומרים שכיון שהמוכר הסכים למכר תחילה, אף שהיתה כאן טעות בדין, אנחנו אומרים שמחל לו! ודוחים: אין זו קושיה; התם זביני [שם מדובר במכירה], ובמכירה אפשר לומר שיש מחילה. הכא [כאן] מדובר בהלואה, ובמקום שיש הלוואה —

אֲמַר רָבָא:

מחילה כזו יש בה משום חשש ריבית. אמר רבא: