כִּגְדוֹלִים.

כגדולים, שאף שאכל מקבל המשכנתא כשיעור הממון, לא היה גובה, משום שהוא אבק ריבית שאינו יוצא בדיינין.

אָמַר רָבָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – לָא נֵיכוּל אֶלָּא בִּנְכַיְיתָא, וְצוּרְבָא מִדְּרַבָּנַן אֲפִילּוּ בִּנְכַיְיתָא לָא נֵיכוּל. אֶלָּא בְּמַאי נֵיכוּל – בְּקִיצּוּתָא.

אמר רבא בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את מקבל המשכנתא כשמשלמים לו — לא ניכול [יאכל] המלוה אלא בנכייתא [בניכוי] שהוא מנכה לו מן החוב מה שהוא אוכל בפירות, וצורבא מדרבנן [ותלמיד חכם], שצריך לדקדק עם עצמו, אפילו בנכייתא [בניכוי] לא ניכול [יאכל]. ושואלים: אלא במאי ניכול [במה, באיזה אופן, יאכל]? ומשיבים: בקיצותא [בקיצבה], על ידי קביעת סכום קצוב.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קִיצּוּתָא שַׁרְיָא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קִיצּוּתָא אֲסִירָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דְּאִתְּמַר: קִיצּוּתָא, פְּלִיגָא בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא: חַד אֲמַר קִיצּוּתָא שַׁרְיָא, וְחַד אֲמַר קִיצּוּתָא אֲסִירָא. הֵיכִי דָּמֵי קִיצּוּתָא? דְּאָמַר לֵיהּ: עַד חָמֵשׁ שְׁנִין אָכֵילְנָא לָהּ בְּלָא נְכַיְיתָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ שַׁיִּימְנָא לָךְ כּוּלְּהוּ פֵּירֵי.

ושואלים: הניחא למאן דאמר קיצותא שריא [זה נוח לשיטת מי שאומר שקיצבה מותרת], אלא למאן דאמר קיצותא אסירא, מאי איכא למימר [לשיטת מי שאומר שקיצבה אסורה, מה יש לומר]? דאתמר [שנאמר] שבשאלה של קיצותא [קיצבה] פליגא [נחלקו] בה רב אחא ורבינא. חד [אחד] מהם אמר: קיצותא שריא [קיצבה מותרת], וחד [ואחד] מהם אמר: קיצותא אסירא [קיצבה אסורה]. ושואלים: היכי דמי קיצותא [כיצד בדיוק קיצותא זו]? ומסבירים: דאמר ליה [שאומר לו] המלוה ללווה: עד חמש שנין [שנים] אכילנא לה בלא נכייתא [אוכל מן השדה בלא לנכות] — מכאן ואילך שיימנא [אשום, אעריך] לך כולהו פירי [את כל הפירות] שאני אוכל, ואנכה מסכום ההלוואה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: כָּל בְּלָא נְכַיְיתָא – אָסוּר. אֲבָל הֵיכִי דָּמֵי קִיצּוּתָא? דְּאָמַר לֵיהּ: עַד חָמֵשׁ שְׁנִין אָכֵילְנָא בִּנְכַיְיתָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ שַׁיִּימְנָא לָךְ כּוּלְּהוּ פֵּירֵי.

איכא דאמרי [ויש שאומרים] נוסח אחר: כל קבלת שדה בלא נכייתא [ניכוי] מן הכסף — אסור משום ריבית, אבל היכי דמי קיצותא [ואיך היא בדיוק הקיצבה] המותרת — דאמר ליה [שאומר הוא לו]: עד חמש שנין [שנים] אכילנא בנכייתא [אוכל בניכוי], מכאן ואילך שיימנא [אשום] לך כולהו פירי [את כל הפירות] ונוריד מן ההלוואה.

מַאן דְּאָסַר בְּקָמַיְיתָא – שָׁרֵי בְּבַתְרַיְיתָא; מַאן דְּאָסַר בְּבַתְרַיְיתָא – הֵיכִי שָׁרֵי לְמֵיכַל? שָׁרֵי כִּי מַשְׁכַּנְתָּא דְּסוּרָא, דְּכָתְבִי בָּהּ הָכִי: בְּמִשְׁלָם שְׁנַיָּא אִילֵּין תֵּיפּוֹק אַרְעָא דָּא בְּלָא כְּסַף.

ומעירים: מאן [מי] שאסר בקמייתא שרי בבתרייתא [לפי נוסחה ראשונה מתיר באחרונה], אבל מאן [מי] שאסר אף בבתרייתא [באחרונה], אם כן היכי שרי למיכל [איך מותר לאכול] מפירות של משכון? ומשיבים: כי [כמו] משכנתא של סורא, דכתבי [שכותבים] בה הכי [כך]: במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא [בהשלמת שנים אלה שהוא אוכל פירות תצא קרקע זו] בלא כסף ותחזור לבעלים, משום שכל כספי ההלוואה ישולמו מהפירות.

רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנָּה, וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם, וּשְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּה.

רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של ר׳ יהושע אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את המלווה מן המשכון, בכל עת כשמחזירים לו את הכסף אינה נחשבת כלל כרכושו של המחזיק במשכנתא, ולכן אין בעל חוב גובה הימנה את חובו מן המחזיק במשכון, ואין הבכור נוטל בה פי שנים בירושתו, שהרי לא היתה שייכת ממש לאביו, ושביעית משמטתה שבבוא שנת השמיטה בטל גם החוב הזה, ואין אנו רואים אותו כגבוי.

וּבְאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקִי – בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ, וּבְכוֹר נוֹטֵל בּוֹ פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּה.

ובאתרא דלא מסלקי [ובמקום שאין מסלקים] אלא בזמן הקצוב לכך — בעל חוב גובה הימנו (ממנו), ובכור נוטל בו פי שנים, ואין שביעית משמטתה.

וְאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: הַאי מַשְׁכַּנְתָּא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי – מְסַלְּקִי לֵיהּ וַאֲפִילּוּ מִתַּמְרֵי דְּאַבּוּדְיָא, וְאִי אַגְבַּהָנְהוּ בְּסִיסָנֵי – קָנַנְהוּ. וּלְמַאן דְּאָמַר כֵּלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ בִּרְשׁוּת מוֹכֵר – קָנָה לוֹקֵחַ, אֲפִילּוּ דְּלָא אַגְבַּהָנְהוּ בְּסִיסָנֵי – קָנַנְהוּ.

ואמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: האי [זו] המשכנתא, באתרא דמסלקי [במקום שמסלקים] את מחזיק המשכנתא — מסלקי ליה [מסלקים אותו] ואפילו בתשלום מתמרי דאבודיא [מתוך תמרים שעל המחצלות ששטחו עליהם את התמרים], שאינו צריך לשלם דווקא בכסף, וגם תשלום בשווה כסף ראוי לכך. ואי אגבהנהו בסיסני, קננהו [ואם הגביה אותם בתוך הסלים, כבר קנה אותם] בכך, והם שלו. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שאם נעשה הקנין על ידי כליו של לוקח ברשות מוכר — קנה לוקח, אם כן אפילו כשלא אגבהנהו בסיסני [הגביה אותם בסלים] — קננהו [קנה אותם], שהרי נקנו לו כבר ללוקח בהיותם על המחצלות. ועוד כמה הלכות בענין של משכנתא.

פְּשִׁיטָא, בְּאַתְרָא דִּמְסַלְּקִי וַאֲמַר לָא מִסְתַּלַּקְנָא – הָא קָאָמַר דְּלָא מִסְתַּלַּקְנָא. אֶלָּא בְּאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקִי, וַאֲמַר מִסְתַּלַּקְנָא, מַאי? צָרִיךְ לְמִיקְנָא מִינֵּיהּ, אוֹ לָא?

פשיטא [פשוט, ברור לנו] באתרא דמסלקי [במקום שבו כרגיל מסלקים את המלווה בתשלום] ואמר המלוה בשעת מתן הכסף ״אני לא מסתלקנא [אסתלק] "— הא קאמר דלא מסתלקנא [הרי אמר אינני מסתלק], ועל תנאי זה נתן את הכסף, ותנאו קיים. אלא שיש לשאול באתרא דלא מסלקי, [במקום שאין מסלקים בו], ו הוא אמר ״מסתלקנא [אני מסתלק] ״אם יקבל את הכסף, מאי [מה הדין]? האם צריך למיקנא מיניה [לקנות, לעשות קנין, ממנו], או לא, שיש תוקף חוקי לאמירה בלבד?

רַב פַּפָּא אֲמַר: לָא צָרִיךְ לְמִקְנָא מִינֵּיהּ, רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֲמַר: צָרִיךְ לְמִקְנָא מִינֵּיהּ. וְהִלְכְתָא: צָרִיךְ לְמִקְנָא מִינֵּיהּ.

רב פפא אמר: לא צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו]. רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו]. ומסכמים, והלכתא [והלכה] היא: צריך למקנא מיניה [לקנות ממנו].

אֲמַר: אֵיזִיל וְאַיְיתִי זוּזֵי – לָא אָכֵיל. אֵיזִיל וְאֶטְרַח וְאַיְיתִי זוּזֵי – רָבִינָא אֲמַר: אָכֵיל, וּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי אֲמַר: לָא אָכֵיל. וְהִלְכְתָא: לָא אָכֵיל.

אם אמר הלווה למלווה: ״איזיל ואייתי זוזי [אלך ואביא כסף] "— לא אכיל [איננו רשאי לאכול עוד], שהרי זה כסילוק. אבל אם אמר ״איזיל [אלך] ואטרח ואייתי זוזי [ואביא כסף] ", במקרה זה נחלקו, רבינא אמר: אכיל [אוכל], שמותר למלוה לאכול עוד פירות, שהרי הלווה אינו בטוח שיביא, ומר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: לא אכיל [אוכל]. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא: שלא אכיל [אוכל].

רַב כָּהֲנָא וְרַב פַּפָּא וְרַב אַשִׁי לָא אָכְלִי בִּנְכַיְיתָא, רָבִינָא אָכֵיל בִּנְכַיְיתָא.

מסופר: רב כהנא ורב פפא ורב אשי לא אכלי בנכייתא [היו אוכלים על ידי ניכוי], שחששו משום ריבית שיש בכך. רבינא אכיל בנכייתא [היה אוכל בניכוי].

אֲמַר מָר זוּטְרָא: טַעְמָא דְּמַאן דְּאָכֵיל בִּנְכַיְיתָא – מִידִי דַּהֲוָה אַשְׂדֵה אֲחוּזָּה. שְׂדֵה אֲחוּזָּה, לָאו אַף עַל גַּב דְּקָא אָכֵיל פֵּירֵי טוּבָא, אֲמַר רַחֲמָנָא

אמר מר זוטרא: מאי טעמא דמאן דאכיל בנכייתא [מה הטעם של זה שאוכל בניכוי] — מידי דהוה [כמו שהוא] בדין שדה אחוזה; שאמרה התורה (ויקרא כז, יז-יט) שאם מקדיש אדם את שדה אחוזתו יכול הוא אחר כך לחזור ולפדותו מיד ההקדש כאשר הוא משלם סלע (ארבע זוזים) עבור כל שנה עד לשנת היובל. וכך למדים: שדה אחוזה, לאו אף על גב דקא אכיל פירי טובא [האם לא אף על פי שהוא אוכל פירות הרבה] במשך השנים, אמר רחמנא [אמרה תורה]