אָמַר אַבַּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה דְּבָטַל מִינָּהּ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משכרת אשה לחברתה תרנגולת שתדגור על הביצים בעד שני אפרוחים מאלה שיבקעו מן הביצים. ואולם אשה שאמרה לחברתה: ״תרנגולת שלי וביצים שליכי (שלך), ואני ואת נחלוק באפרוחים״ — ר׳ יהודה מתיר ור׳ שמעון אוסר.

וּצְרִיכָא, דְּאִי תָּנָא חֶנְוָנִי – חֶנְוָנִי הוּא דְּסַגִּי לֵיהּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל, מִשּׁוּם דְּלָא נָפֵישׁ טִרְחֵיהּ. אֲבָל מָעוֹת לִיקַּח בָּהֶן פֵּירוֹת, דְּנָפֵישׁ טִרְחֵיהּ – אֵימָא לָא סַגִּי לֵיהּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל.

ושואלים: ור׳ יהודה לא בעי [אינו צריך] — שישלם לפחות משהו עבור שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: איכא [יש] ביצים מוזרות, הביצים שאין אפרוחים בוקעים מהן, והביצים הללו נשארות לבעלת הביצים, ויש לה איפוא רווח מסויים.

וְאִי תָּנָא מָעוֹת לִיקַּח בָּהֶן פֵּירוֹת – הֲוָה אָמִינָא הָתָם הוּא דְּבָעֵי כְּפוֹעֵל בָּטֵל, מִשּׁוּם דְּנָפֵישׁ טִרְחֵיהּ, אֲבָל חֶנְוָנִי דְּלָא נָפֵישׁ טִרְחֵיהּ – אֵימָא סַגִּי לֵיהּ בְּמַשֶּׁהוּ בְּעָלְמָא, דַּאֲפִילּוּ לֹא טָבַל עִמּוֹ אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמּוֹ אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – זֶהוּ שְׂכָרוֹ. צְרִיכָא.

תנו רבנן [שנו חכמים] מקום שנהגו להעלות שכר כתף (סבל) למעות שמשלמים למגדל בהמה עבור טרחתו בנשיאת בעלי החיים הקטנים על כתפו — מעלין ומחשיבים זאת בתשלום, ואין משנין ממנהג המדינה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין — מעריכים עגל הגדל עם אמו, וסיח הגדל עם אמו בחשבון אחד ומחלקים את הרווח, ואין מוסיפים על שכר טרחה, ואפילו במקום שנהגו להעלות (לחשב) שכר כתף למעות.

(כַּמָּה עִיזֵי, וְתַרְנְגוֹלִין מַעֲלִין סִימָן.)

ושואלים: ורבן שמעון בן גמליאל לא בעי [איננו צריך] אינו דורש כלל שישלם שכר עמלו ומזונו? ומשיבים: הרי איכא [יש] גללים שהבהמה מטילה, ויש בזה רווח מסוים למגדל. ושואלים: ואידך [והאחר] מה הוא אומר? ומסבירים: שלדעתו גללים אפקורי מפקיר להו [מפקיר הוא אותם] ואינו מחשיב אותם כלל, וכיון שהם שווים מעט מאוד, הריהם כהפקר.

תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה הוּא שְׂכָרוֹ – בֵּין מְרוּבֶּה וּבֵין מוּעָט, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לֹא טָבַל עִמּוֹ אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמּוֹ אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – זֶהוּ שְׂכָרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם.

אמר רב נחמן: הלכה כר׳ יהודה, והלכה כר׳ יוסי בר׳ יהודה, והלכה כרבן שמעון בן גמליאל בדיני גידול בהמות בשכר.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין שָׁמִין לֹא אֶת הָעִזִּים וְלֹא אֶת הָרְחֵלִים, וְלֹא כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה.

מסופר: בני רב עיליש נפק עלייהו ההוא שטרא [יצא עליהם שטר] שהיה אביהם חתום עליו, והשטר הזה היה שטר עיסקה, דהוה כתיב ביה [שהיה כתוב בו] שהצדדים מתחלקים ״פלגא באגר, פלגא בהפסד״ [״חצי בשכר וחצי בהפסד״]. אמר רבא: רב עיליש גברא רבה [אדם גדול] הוא ואיסורא לאינשי [ואיסור לאנשים] לא הוי ספי [היה מאכיל], כלומר, ודאי לא היה עושה עיסקה שעל ידה ירוויח בה אדם כסף שיש בו משום ריבית, ועיסקה שמתחלקת כך — ריבית היא. על כן, מה נפשך ככל מקרה בהכרח לומר שיש טעות בשטר. והתנאי היה אי פלגא באגר [אם היה שם חצי בשכר] — היה כתוב שם שהצד השני יסכים לקבל על עצמו תרי תילתי [שני שליש] בהפסד,

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁמִין אֶת הָעִזִּים מִפְּנֵי שֶׁחוֹלְבוֹת, וְאֶת הָרְחֵלִים מִפְּנֵי שֶׁגּוֹזְזוֹת וְשׁוֹטְפוֹת וּמוֹרְטוֹת, וְאֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת.

אמר אביי: הכוונה היא כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל מינה [ממנה], כמו שהיה אדם רוצה לקבל, אם יציעו לו, להתבטל מן המלאכה שהוא עוסק בה ולעסוק בעבודה קלה.

וְתַנָּא קַמָּא – גִּיזָּה וְחָלָב לָא סִפֵּק שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ? בְּגִיזָּה וְחָלָב כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי – בְּנַסְיוֹבִי וְתוֹתְרִי.

ומעירים: וצריכא [ונצרכה], שהיה צורך לומר שתי הלכות, גם בחנווני המקבל פירות וגם במקבל מעות. דאי תנא [שאילו שנה] חנוני בלבד הייתי אומר כך: חנוני הוא דסגי ליה [שדי לו] לקבל שכר כפועל בטל, משום שלא נפיש טרחיה [מרובה טרחתו], שהרי הפירות מונחים עתה לפניו, ועליו רק למוכרם. אבל אם נתן לו מעות ליקח בהן פירות, דנפיש טרחיה [שמרובה טרחתו] שצריך לחפש ולמצוא פירות ולהביאם לחנותו — אימא [אמור] שאולי לא סגי ליה [די לו] בתשלום כפועל בטל.

תַּנָּא קַמָּא סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם; רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר לָהּ כַּאֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ לֹא טָבַל עִמּוֹ אֶלָּא בְּצִיר, וְלֹא אָכַל עִמּוֹ אֶלָּא גְּרוֹגֶרֶת אַחַת – זֶהוּ שְׂכָרוֹ.

ולהיפך, ואי תנא [ואילו שנה] רק מעות ליקח בהן פירות — הוה אמינא [הייתי אומר]: התם [שם] הוא דבעי [שצריך] לקבל כפועל בטל, משום דנפיש טרחיה [שמרובה טרחתו], אבל חנוני שלא נפיש טרחיה [מרובה טרחתו] — אימא סגי ליה [אמור שמא די לו] במשהו בעלמא [בלבד], שאפילו לא טבל עמו אלא בציר, שבעל הפירות נתן לו הנאה מועטה זו שהרשה לו לטבול פת בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, על כן צריכא [נצרכה] ההלכה להיאמר בשני המקרים.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַשְׂכֶּרֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ תַּרְנְגוֹלֶת בִּשְׁנֵי אֶפְרוֹחִין. אִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לַחֲבֶרְתָּהּ: תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁלִּי וּבֵיצִים שֶׁלִּיכִי, וַאֲנִי וְאַתְּ נַחֲלוֹק בָּאֶפְרוֹחִין – רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹסֵר.

(כמה עיזי ותרנגולין מעלין סימן)

וְרַבִּי יְהוּדָה לָא בָּעֵי שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ? אִיכָּא בֵּיצִים מוּזָרוֹת.

תנו רבנן שנינו ״אלא אם כן נותן לו שכרו״. ונחלקו כבר התנאים מה הוא שכרו הראוי לו ששנו חכמים בברייתא: כמה הוא שכרו? בין מרובה בין מועט כלומר, לפי מה שקוצבים ביניהם, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו. ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: נותן לו שכרו משלם, כלומר, כל השכר שמגיע לו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר כַּתָּף, לְמָעוֹת, לִבְהֵמָה – מַעֲלִין, וְאֵין מְשַׁנִּין מִמִּנְהַג הַמְּדִינָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, וַאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַעֲלוֹת שְׂכַר כַּתָּף לְמָעוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין שמין, כלומר, אין נותנים בעלי חיים לגדל, לאחר שהעריכו את מחירם בסכום קצוב, לא את העזים ולא את הרחלים, ולא כל דבר שאינו עושה ואוכל בחשבון רווחים למחצה שכל הנוסף על השומה הראשונה יתחלק בין הבעלים ובין המגדל.

וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לָא בָּעֵי שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ? אִיכָּא גְּלָלִים. וְאִידָךְ: גְּלָלִים אַפְקוּרֵי מַפְקִיר לְהוּ.

ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: שמין את העזים מפני שחולבות, ואת הרחלים מפני שגוזזות, כלומר, גוזזים מהן צמר, ו כן שוטפות נשטף מהן הצמר בהיותן במים ומורטות נמרט מהן צמר בקוצים ונמצא שהן עושות ואוכלות, ואת התרנגולת מפני שהיא עושה (מטילה ביצים) ואוכלת.

אֲמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

ותוהים: ו התנא קמא [הראשון] מה אומר הוא על כך? וכי לדעתו גיזה וחלב לא ספק [אינו מצדיק] כדי לשלם לשכר עמלו ומזונו? ומשיבים: אם אמנם הוא מקבל בגיזה וחלב — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שתשלום זה מספיק, כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה רק בנסיובי ותותרי [נסיוב, מים הנשארים מן החלב, ואת מריטת העז], כאשר הוא מקבל אותם.

בְּנֵי רַב עִילִישׁ נְפַק עֲלַיְיהוּ הַהוּא שְׁטָרָא דַּהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ ״פַּלְגָּא בַּאֲגַר, פַּלְגָּא בְּהֶפְסֵד״. אֲמַר רָבָא: רַב עִילִישׁ גַּבְרָא רַבָּה הוּא, וְאִיסּוּרָא לֶאֱינָשֵׁי לָא הָוֵי סָפֵי. מַה נַּפְשָׁךְ, אִי פַּלְגָּא בַּאֲגַר – תְּרֵי תִילְתֵּי בְּהֶפְסֵד,

ובכך נחלקו: תנא קמא סבר לה [סבור] כ שיטת ר׳ שמעון בן יוחי שאמר: נותן לו שכרו משלם והנסיוב והמריטה אינם כדי כל שכרו, ור׳ יוסי בר׳ יהודה סבר לה כאבוה [סבור כאביו] שאמר: אפילו לא טבל עמו אלא בציר, ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת — זהו שכרו, ואין מקפידים שיהיה השכר בדיוק כדי עמלו.