כְּהַאי גַּוְּנָא וַדַּאי צָרִיךְ לְאוֹדוּעֵיהּ. זוּזֵי, מִי שָׁקֵיל טָבֵי וְשָׁבֵיק חַסְרֵי?

כהאי גונא [במקרה זה] בודאי צריך לאודועיה [להודיעו] את טעם הדברים, שאף שאין הדיין חייב תמיד להסביר לנדון מה טעם פסקו, כאן שנראה מקום לחשד, הסביר לו: זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי [בכספים, האם לקח את המטבעות הטובות והניח לך את החסרות]?

אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: חַמְרָא, כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּאִיכָּא דִּבְסִים וְאִיכָּא דְּלָא בְּסִים.

אמר ליה [לו] הכותי: לא, אלא חלק את הכסף סתם. אמר ליה [לו]: חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים [ביין, הכל יודעים שיש יין ערב יותר ויש שאינו ערב], ולכן אי אפשר לחלק סתם חבית כנגד חבית, ומשום כך אמרתי שאין אתה רשאי לחלוק בלא חברך.

גּוּפָא, אֲמַר רַב נַחְמָן: זוּזֵי כְּמַאן דִּפְלִיגִי דָּמוּ. הָנֵי מִילֵּי טָבֵי וְטָבֵי, תְקוּלֵי וּתְקוּלֵי. אֲבָל טָבֵי וּתְקוּלֵי – לָא.

גופא, לגופו של ענין שהוזכר קודם בדרך אגב, אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו [כספים, כמחולקים הם נחשבים] ואין צורך לחלקם דווקא במעמד שניהם ובהסכמה. ומעירים: הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי [דברים אלה נאמרים כשהוא נותן זוזים טובים כנגד זוזים טובים, זוזים שקולים כנגד זוזים שקולים], שאז אין צורך לא בהערכה ולא בשיקול דעת. אבל טבי ותקולי [טובים ושקולים] — לא, שאם למשל נותן זוזים טובים ושלמים, וכנגדם כספים שקולים, כיון שאין זו חלוקה פשוטה — אין שותף יכול לעשותה שלא מדעת חבירו.

רַב חַמָא הֲוָה מוֹגַר זוּזֵי בִּפְשִׁיטָא בְּיוֹמָא. כָּלוּ זוּזֵי דְּרַב חַמְָא. הוּא סָבַר: מַאי שְׁנָא מִמָּרָא. וְלָא הִיא, מָרָא הָדְרָא בְּעֵינָא וִידִיעַ פְּחָתֵיהּ, זוּזֵי לָא הָדְרִי בְּעֵינַיְיהוּ וְלָא יְדִיעַ פְּחָתֵיהּ.

מסופר: רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא [היה ״משכיר״ דינרים, בשמינית הדינר עבור דינר ליום], שראה בכך השכרה של חפץ לשימוש ולא הלוואה. ומספרים, לבסוף כלו זוזי [הכספים] של רב חמא כעונש על שהיה מלווה בריבית. ומסבירים: הוא עצמו סבר [חשב]: מאי שנא ממרא [מה שונה הדבר ממעדר] שבעליו משכירו לשימוש ומקבל שכר, ואף כסף אפשר להשכיר, שהרי הוא פוחת בתוך השימוש. ומוסיפים: ולא היא (ואינו כך), מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה [המעדר חוזר בעינו לבעליו וניכר הפחת שבו], ואילו זוזי לא הדרי בעינייהו [הכספים אינם חוזרים בעינם], שהרי אינו מחזיר לו אותם מטבעות עצמם ולא ידיע פחתיה [נודע הפחת שבהם], ועל כן אי אפשר לקרוא לכך השכרה כלל, אלא היא הלוואה בריבית.

אֲמַר רָבָא: שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: הֵילָךְ אַרְבָּעָה זוּזֵי וְאוֹזְפֵיהּ לִפְלַנְיָא זוּזֵי, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לַמַּלְוֶה. וַאֲמַר רָבָא: שָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: שְׁקִיל לָךְ אַרְבָּעָה זוּזֵי וֶאֱמוֹר לֵיהּ לִפְלוֹנִי לְאוֹזְפָן זוּזֵי. מַאי טַעְמָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל.

אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: הילך ארבעה זוזי [זוזים] ואוזפיה לפלניא זוזי [זוזים והלווה לפלוני כסף] שאף על פי שהמלוה מקבל תוספת כספים עבור ההלוואה — אינו אסור, כי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא זו הבאה מצד שלישי. ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה [מותר לו לאדם לומר לחבירו]: שקיל [קח] לך ארבעה זוזי [זוזים] ואמור ליה [לו] לפלוני לאוזפן זוזי [להלוות לי כסף]. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכר אמירה קא שקיל [הוא לוקח], שארבעה זוזים אלה הם שכר התיווך בין הצדדים.

כִּי הָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב פַּפָּא הֲוָה שָׁקֵיל אוּגְנָא דְּקִירָא מִקִּירָאֵי, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: אוֹזְפִינְהוּ זוּזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פַּפָּא: אָכֵיל בְּרֵיהּ דְּמָר רִבִּיתָא! אֲמַר לְהוּ: כָּל כִּי הַאי רִבִּיתָא נֵיכוּל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לַמַּלְוֶה. הָכָא שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל, וְשָׁרֵי.

כי הא [כמו מעשה זה] שאבא מר בריה [בנו] של רב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי [היה לוקח אגן של שעווה מעושי השעווה], ואמר ליה לאבוה [והיה אומר לו לאביו]: אוזפינהו זוזי [הלווה להם כספים]. ומספרים: אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא [אוכל בנו של אדוני ריבית], שהרי שעווה זו שהוא מקבל הוא תשלום של ריבית עבור ההלוואה! אמר להו [להם]: כל כי האי רביתא ניכול [ריבית כמו זו נאכל כולנו], שהדבר מותר לגמרי, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. הכא [כאן] — שכר אמירה קא שקיל, ושרי [הוא לוקח, ומותר].

מתני׳ שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר, וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל, לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחֲלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד – חוֹלְקִין, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל – יַגְדִּילוּ.

שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה שבעל החמור נותנו לאדם שיאכילנו ויטפל בו, והמקבל נהנה מעבודתו, והם מתחלקים אחר כך ברווח שמחמת עליית ערך הבהמה או מחמת ולדותיה, מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד כשיוולדו — חולקין, מקום שנהגו לגדל אותם אצל המחזיק — יגדילו.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו, וסיח עם אמו ואין מחשיבים את הוצאות גידול הבהמה הצעירה. ו כן מפריז הוא על שדהו, שמוסיף ומרבה את המחיר, ואינו חושש משום רבית, כאשר יבואר בגמרא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית. כֵּיצַד? הַשּׂוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹרִים חִטִּין לְשָׁנָה, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וַאֲפַרְנְסֶנָּה, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹרִין לְשָׁנָה – מוּתָּר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד? כגון השוכר את השדה מחבירו ומתחייב לשלם לו עשרה כורים חטין לשנה. ואומר לו השוכר למשכיר: תן לי מאתים זוז בהלוואה ואפרנסנה ואשקיע אותם בשדה לזבל ולעבד כראוי, ו אז אני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה — הרי זה מותר, שאנו רואים במאתים הזוז השקעה משותפת של הבעלים והעובד בהשבחת השדה, ולא תשלום ריבית.

אֲבָל אֵין מַפְרִיז לֹא עַל חֲנוּת וְלֹא עַל סְפִינָה.

אבל אין מפריז לא על חנות ששכר מחבירו ולא על ספינה, שאינו יכול ללוות ממנו כספים כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בחנות או להוליכה בספינה ולהוסיף לו בשל אותה הלוואה על השכר.

אָמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פְּעָמִים שֶׁמַּפְרִיז עַל חֲנוּת לָצוּר בָּהּ צוּרָה, סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא. חֲנוּת לָצוּר בָּהּ צוּרְתָא – דְּצָבוּ בָּהּ אֱינָשֵׁי, וְהָוֵי אַגְרָא טְפֵי. סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא, כֵּיוָן דְּשַׁפִּירָא אִיסְקַרְיָא טְפֵי אַגְרָא טְפֵי.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות כגון כאשר זקוק לכסף כדי לצור בה צורה (לצייר בה ציור), או ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש חדש]. ומסבירים: חנות לצור בה צורתא [צורה] — דצבו [שרוצים] בה אינשי והוי אגרא טפי [אנשים לבוא ולקנות בה ונעשה שכרה מרובה]. ספינה לעשות לה איסקריא [מפרש], כיון דשפירא איסקריא טפי [שטוב המפרש יותר] — אגרא טפי [מרובה השכר יותר] וכיון שכך הרי זו השקעה של ממש, ואינו ריבית.

סְפִינְתָּא, אֲמַר רַב: אַגְרָא וּפַגְרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִי לְרַב: אִי אַגְרָא – לָא פַּגְרָא, אִי פַּגְרָא – לָא אַגְרָא. שָׁתֵיק רַב.

כיון שהוזכר ענין זה של ספינתא [ספינה] מביאים מה שאמר רב: עבור הספינה משלמים אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק], שהמשכיר את ספינתו מקבל שכר שימוש בה, ומקבל גם את דמי הנזקים אם היא נשברת. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא [אם יקבל שכר] — שלא יקבל פגרא [דמי שבירה], אי פגרא [אם יקבל דמי שבירה] — שלא יקבל אגרא [שכר], שאם הספינה באחריותו של המקבל, וגם משלם שכרה, הרי זה כריבית. שתיק [שתק] רב ולא ענה כלל, והיה נראה כמי שאיננו יכול לענות על קושיה זו.

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי טַעְמָא שָׁתֵיק רַב? לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ הָא דְּתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים. אֲבָל אָמְרוּ: הַשָּׁם פָּרָה לַחֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי פָּרָתְךָ עֲשׂוּיָה עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ סֶלַע בְּחֹדֶשׁ – מוּתָּר, לְפִי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ דָּמִים.

אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק [מה טעם שתק] רב? וכי לא שמיעא ליה הא דתניא [שמע הלכה זו ששנויה בברייתא]: אף על פי שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאסור לקבל צאן (או דברים אחרים) תוך קבלת אחריות גמורה לשלם את מחירם אם יאבדו אם יפגעו, וגם לקבל מחצית מן הרווחים, שכן דבר זה הוא ריבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין איסור ריבית בהם. אבל עם זאת אמרו חכמים: השם פרה לחבירו לגדלה ולהתחלק ברווחים, ואמר לו לבעל הפרה: הרי פרתך עשויה עלי (מוערכת עבורי) בשלשים דינר אם לא אשיב אותה לך, ואני אעלה לך (אשלם) סלע בחדש עבור השימוש בה — דבר זה מותר. ומדוע — לפי שלא עשאה דמים, שלא עשה זאת ענין של הלוואת כסף.

וְלֹא עֲשָׂאָהּ? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא עֲשָׂאָהּ דָּמִים מֵחַיִּים, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה.

ותוהים: ולא עשאה?! הלא בפירוש עשאה, שהרי קצב לה מחיר מסויים, ונמצא כמשלם ריבית על הלוואה של שלושים דינר! אמר רב ששת: הכוונה היא לא עשאה דמים מחיים, לא העריך את שוויה כעת, אלא לאחר מיתה —

אֲמַר רַב פַּפָּא, הִלְכְתָא: סְפִינָה אַגְרָא וּפַגְרָא.

שהרי לא קיבל על עצמו אחריות להחזיר לו סכום קצוב זה אם ירד ערך הפרה, והתחייב רק להחזיר לו את הפרה (או את מחירה) אם תמות. ואם כן, על פי ברייתא זו הוא הדין אף בספינה שרשאי לקבל את דמי שכירתה, ואכן, אמר רב פפא: הלכתא [הלכה היא]: ספינה אפשר לגבות עבורה אגרא ופגרא [שכירות ודמי נזק].