חזור
בבא מציעא
דף ע.מתני׳ אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית, אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים,
אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאין מקבלים צאן (או שאר דברים) באופן שהמטפל מקבל עליו אחריות גמורה לשמור על ערכם במקרה של פחת או אבידה (מוות, גניבה), אלא רק מחצית הרווחים — מפני שהוא רבית. שכיון שהקרן היא קצובה, ומוחזרים תמיד לבעלים, נמצא שכל סכום נוסף שמקבל – ריבית הוא על ההלוואה. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין לגביהם איסורי ריבית,
רש"י
מתני׳ אין מקבלין צאן ברזל כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותם עליו במעות וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקין השכר ואע״ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל בבא מציעא דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליו פלגא בהפסד וכל שכן הכא דקיבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם:
תוספות
אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית פי׳ בקונטרס כל האחריות נכסים על המקבל ושם אותם במעות עליו וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר ואע״ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל בבא מציעא דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא דהפסד וכל שכן הכא דמקבל עליה כל אחריות נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם ולפירושו לא הוי רבית זו אלא מדרבנן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וקשה דמאי פריך בגמרא ממתניתין דהכא אמתני׳ דבכורות (דף טז. ושם: ד״ה אין) הא ע״כ ס״ל למקשה דמתניתין דבכורות בדלא קביל עליה נכרי אונסא וזולא מדפריך רבא אשינויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ואם כן על כרחך הויא רבית דרבנן ואפ״ה הוה אתי ליה שפיר הא דפטירי מן הבכורה משום כיון דלא נקיט מריה זוזי ברשותיה קיימי כדאמר בהדיא האי טעמא בפ״ב דבכורות (שם) מקמי דרמינן עלה ממתני׳ דהכא וא״כ מאי קשיא ליה ממתניתין דהכא ועוד דפריך בגמרא ולפלוג וליתני בדידיה אבל קיבל עליה אונסא וזולא מקבלין הא עיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמועי׳ דמן עכו״ם מקבלין כדפירש בקונטרס אבל בישראל דקביל עליה נותן אונסא וזולא דמקבלין לא אצטריך כלל דהא מרישא שמעינן לה אבל מקבלין עגלים וסייחים וכו׳ ונראה כמו שפי׳ רבינו תם דמתני׳ דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנווני שהוא רבית דרבנן והכא קמ״ל דהאי רבית דאורייתא הוא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע״ג דקתני לעיל (בבא מציעא דף סד:) לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפר״ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם אצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל האי מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ״ל וכפר״ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היה לו ק׳ צאן ואמר ליה הרי עשויות לך בק׳ דינרים של זהב ולדות וחלב וגיזות שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי שכר סלע מכל אחת ואחת משלך באחרונה אסור משמע בהדיא ששם עליו הקרן והשבח והשתא א״ש דאי לאו מתני׳ דהכא לא הוי קשה לן מתני׳ דבכורות אמאי פטורין דשפיר חשיבי ברשות הנכרי כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד אע״פ שנותן לו מהם קצבה בכל שנה ולהכי לא נפקי ולדות אכתי מרשות נכרי כי יש לו בהן עדיין קצת קנין אבל משום דחשיב ליה במתני׳ דהכא רבית דאורייתא פריך שפיר דא״כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהאי דפטור מן הבכורה לאו משום דקיימא ברשותא דמרה אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע כדמפרש ואזיל ובכל דהוא יד נכרי באמצע פטור דלא קרינא ביה כל מקנך תזכר (שמות ל״ד:י״ט) דמשמע שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל ופריך נמי שפיר לפלוג וליתני בדידיה אע״ג שכבר שמעינן לה מרישא כמו כן מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם אינו חידוש וטפי אית לן לאיפלוגי בדידיה:
וְלֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָב. מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל.
ולוין מהן בריבית ומלוין אותן ברבית. וכן בגר תושב גוי שחי בארץ ישראל וקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אם לא התגייר — לוה ומלוה בריבית, שהרי אינו ישראל. וכן מלוה ישראל מעותיו של גוי לישראל אחר מדעת הגוי בשליחותו, אבל לא מדעת ישראל.
רש"י
מדעת העכו״ם מפרש בגמרא:
גמ׳ לְמֵימְרָא דְבִרְשׁוּתָא דִּמְקַבֵּל קַיְימָא? וּרְמִינְהוּ: הַמְקַבֵּל צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים – וְלָדוֹת פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה!
ושואלים: למימרא דברשותא [האם לומר שברשות] של המקבל קיימא [עומד] ה״צאן ברזל״? שכל עוד הוא מחזיק בהם הם כרכושו (שהרי מטעם זה נחשב הדבר כהלוואה שיש בה ריבית)? ורמינהו [מטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: המקבל צאן ברזל מן הגוים — הולדות פטורין מן הבכורה ולכאורה מוכיח הדבר שהצאן נחשב כשייך עדיין לבעליו הגויים, ולכן אינו חייב בבכורה!
רש"י
גמ׳ למימרא דסתם צאן ברזל ברשותא דמקבל קיימא ובאחריותו מדקתני שהוא רבית:
ולדות פטורין מן הבכורה לא מיבעיא אמהות דפטורות מן הבכורה שאם ילדה בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של נכרי והתורה אמרה בישראל ולא באחרים אלא אפילו ולדות שחציים של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו וילדו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות דמקבל קיימי אמאי פטורין:
אֲמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא; הָא – דִּמְקַבֵּל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, הָא – דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא.
אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] לענין בכורות כאשר בעל הצאן מקבל עליה אונסא וזולא [עליו אחריות לאונס שיקרה לבהמה או הוזלה במחיר] ולכן נחשבת כשייכת עוד לבעליה הגויים. הא [וזה] במשנתנו — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל עליו אונס וזול].
רש"י
הא דקביל עליה נכרי אונסא וזולא מתניתין דבכורות כגון דקיבל עליה אונסא וזולא ומתני׳ דהכא דלא קביל עליה אונסא וזולא:
אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אִי דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ מָרָהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא – צֹאן בַּרְזֶל קָרֵית לֵיהּ?
אמר ליה [לו] רבא: אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא [אם שקיבל עליו בעליה אונס והוזלה] — צאן ברזל קרית ליה [אתה קורא לזה]? הלא זו היא עיסקת שותפות גמורה המותרת אף בישראל!
רש"י
אי דקביל עליה נכרי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה הלא הם פוחתים אצלו:
וְעוֹד: אַדְּתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַנָּכְרִים, לִיפְלוֹג בְּדִידֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, אֲבָל קַבֵּיל מָרָהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא – שַׁפִּיר דָּמֵי!
ועוד: אדתני סיפא [ששנה בסוף המשנה]: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ליפלוג בדידיה [שיחלוק בענין זה עצמו] שיש בו כמה צדדים, ויאמר: במה דברים אמורים — שלא קביל עליה אונסא וזולא [קיבל על עצמו אונס והוזלה] אבל אם קביל מרה אונסא וזולא [קיבל בעליה אונס והוזלה] — שפיר דמי [יפה, מותר הדבר]!
רש"י
ועוד אי איתא דהיכא דקביל עליה אונסא וזולא קרית ליה צאן ברזל:
אדתני סיפא דמתני׳ אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו״ם:
לפלוג וליתני בדידיה בישראל:
אֶלָּא אֲמַר רָבָא: אִידִי וְאִידִי דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מָרָהּ אוּנְסָא וְזוֹלָא, וְגַבֵּי בְּכוֹרוֹת הַיְינוּ טַעַם דִּוְלָדוֹת פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה – כֵּיוָן דְּאִי לָא יָהֵיב זוּזֵי אָתֵי נָכְרִי תָּפֵיס לָהּ לַבְּהֵמָה, וְאִי לָא מַשְׁכַּח לָהּ לַבְּהֵמָה תָּפֵיס לְהוּ לַוְּלָדוֹת, וְהָוֵי לֵיהּ יַד נָכְרִי בָּאֶמְצַע.
אלא עלינו לחזור מהסבר זה, ואמר רבא: אידי ואידי [זה וזה] במשנתנו ולענין בכורות מדובר באופן שלא קביל עליה מרה אונסא וזולא [קיבל עליו בעליה אונס והוזלה], וגבי [ואצל] בכורות היינו [זה] הטעם שהולדות פטורין מן הבכורה: כיון דאי שאם משום מה לא יהיב זוזי אתי [יתן את הכסף, יבוא] גוי תפיס לה [ויתפוס אותה] את הבהמה ואי [ואם] לא משכח לה [ימצא אותה] את הבהמה תפיס להו [יתפוס אותן] את הולדות, והוי ליה [והרי זה] מוכיח שיד הגוי באמצע, שיש לגוי בעלות מסויימת על גוף הוולדות.
רש"י
אידי ואידי דלא קביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא וברשותא דמקבל קיימי:
וגבי בכור היינו טעמא דפטורין מן הבכורה כיון דאי אתי נכרי תבע זוזי כמו ששמאן עליו ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה הראשונה שהיתה שלו ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות המגיעין לחלקו של ישראל:
הוה ליה יד נכרי באמצע יש לו כח בולדות הלכך אף הן פטורין מן הבכורה:
תוספות
ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד הוה ליה יד נכרי באמצע וא״ת מ״ש מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא בפ״ק דפסחים (דף ו. ושם ד״ה התם) היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי וה״נ אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לא לבהמה ולא לולדות וי״ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד נכרי באמצע אבל הכא דמתחילה הבהמה של נכרי כל זמן שיש לו לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי ומקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי:
וְכָל יַד נָכְרִי בָּאֶמְצַע – פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה.
וכלל בידינו: שכל בהמה שיש בבעלותה יד גוי באמצע — פטור מן הבכורה. אבל לגבי דיני ריבית בישראל — ״צאן ברזל״ הוא לגמרי בבעלותו של המקבל.
״מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לְחוֹנֵן דַּלִּים יְקַבְּצֶנּוּ״. מַאי ״לְחוֹנֵן דַּלִּים״? אֲמַר רַב: כְּגוֹן שָׁבוֹר מַלְכָּא.
נוסף לדיון ההלכתי בדיני ריבית מביאים כמה דברי מוסר ואגדה בנושא זה. נאמר ״מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו״ (משלי כח, ח). ושואלים: מאי [מה פירוש] ״לחונן דלים״, כיצד מגיע כסף זה לחונן דלים? אמר רב: כגון שבור מלכא, שבסופו של דבר מגיע הכסף למלכות והמלך הוא החונן דלים מרכושו של המלוה בריבית.
רש"י
שבור מלכא מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן בהם דלים נכרים שהם דלים מן המצות:
אֲמַר רַב נַחְמָן: אֲמַר לִי הוּנָא: לָא נִצְרְכָא, אֶלָּא דַּאֲפִילּוּ רִבִּית דְּנָכְרִי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ״. מַאי ״תַּשִּׁיךְ״? לָאו ״תִּשּׁוֹךְ״? לָא, ״תַּשִּׁיךְ״.
אמר רב נחמן, אמר לי הונא (רב הונא): לא נצרכא [נצרכה], אלא שאפילו רבית שנוטל הישראל מגוי — בסופו של דבר יורדת לטמיון ואינו מצליח. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן: והלא נאמר ״לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך״ (דברים כג, כא), משמע שמותר הדבר, ומאי [מה פירוש] ״תשיך״ — לאו [האם לא] הכוונה תשוך? כלומר, תלוה בריבית ותקבל נשך? ודוחים: לא, תשיך דווקא, כלומר, שאתה תשלם לו נשך.
רש"י
אפי׳ רבית דעובד כוכבים שישראל נוטל מן העובד כוכבים יורד לטימיון:
מאי לאו תשוך שמותר אתה ליקח הימנו נשך:
לא תשיך דוקא קאמר אתה תן לו רבית:
תוספות
תשיך לא סגי דלאו הכי אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא (דברים ז׳:ב׳) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא״ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי״ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע״ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור״ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי״ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי׳ ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא״ת כיון דרבית עכו״ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום [ירושלמי] של והוה כד שלח פרעה וי״ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע״ג דרבית לא אתי מגזל (לעיל בבא מציעא סא.) מ״מ כי היכי דדרשינן בפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נו:) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה״ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע״ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו״ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א״כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי״ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא לנכרי שרי ועי״ל דבני נח לא הוזהרו מן הרבית וההוא גברא דלא קם בבקעת דורא זה לא היה עונש שלא היה שעת תחיית כל המתים ולא נענש זה יותר משאר מתים שלא חיו באותה שעה אלא חביריו זכו בשביל שנזהרו מן הרבית אע״פ שלא נצטוו כמו שקיימו אבותינו את התורה אע״פ שלא ניתן להם:
לָא סַגִּי דְּלָאו הָכִי? לְאַפּוּקֵי אָחִיךָ דְּלָא.
ושואלים: וכי לא סגי דלאו הכי [די בלא כך]? כלומר, וכי בא הכתוב לחייבנו דווקא ללוות מן הגוי, ולשלם לו ריבית? ומשיבים: אין הכוונה שזו עצמה היא מצוה, אלא ללמד לאפוקי [להוציא] את אחיך הישראלי שלא תתן לו ריבית.
רש"י
לא סגיא דלאו הכי וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן רבית לנכרי דאילו להתיר קאמר פשיטא מהיכי תיתי ליה למיסרי:
אָחִיךָ בְּהֶדְיָא כְּתַב בֵּיהּ ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ״! לַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.
ומקשים: הלא אחיך בהדיא כתב ביה [בפירוש כתוב בו] באותו פסוק: ״ולאחיך לא תשיך״! ומשיבים: לעבור עליו ב׳עשה׳ ו׳לא תעשה׳, שאם נותן ריבית לישראל עובר גם משום ״לא תעשה״ של ״לא תשיך״ וגם משום מצות ״עשה״ של ״לנכרי תשיך״.
אֵיתִיבֵיהּ: לֹוִין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָם בְּרִבִּית, וְכֵן בְּגֵר תּוֹשָב! אֲמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְרַב הוּנָא: לָא נִצְרְכָא, אֶלָּא
איתיביה [הקשה לו] קושיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, ומשמע שמותר לכתחילה! אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו שבמשנה אלא