חזור
בבא מציעא
דף עא.עָרֵב לְמַאן? אִילֵימָא עָרֵב לְיִשְׂרָאֵל – וְהָא תָּנָא אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה, הֶעָרֵב וְהָעֵדִים!
ערב למאן [למי]? אילימא [אם תאמר] ערב לישראל, שמלוה בריבית והא תנא [והרי שנה החכם]: אלו עוברין ב״לא תעשה״: המלוה הלוה, הערב והעדים!
רש"י
ערב למאן מי הוא המלוה שאני מותר לעשות לו ערב:
אלו עוברין משום לא תשימון (שמות כב):
אֶלָּא לְנָכְרִי. וְכֵיוָן דְּדִינֵיה דְּנָכְרִי דְּאָזֵיל בָּתַר עָרְבָא – אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא!
אלא הכוונה היא לגוי המלוה לישראל בריבית, ואולם גם אז קשה: וכיון דדיניה [שדינו] של הגוי דאזיל בתר ערבא [שהוא הולך אחר הערב], שבדיניהם יכול המלוה להקדים ולגבות מן הערב, יצטרך הערב לפרוע ולקבל את הכסף מחבירו הלווה, ונמצא כי איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית]! וכיצד מותר הדבר?
רש"י
והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל אינו תובע אלא את הערב:
הוא ניהו דשקיל רבית ערב זה הלוה מן הנכרי וחזר והלוה לישראל:
אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל. אִי קִיבֵּל עָלָיו לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל – רִבִּית נַמִי לָא לִשְׁקוֹל! אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו לְזוֹ, וְלֹא קִיבֵּל עָלָיו לְזוֹ.
אמר רב ששת: כאן מדובר שקיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל ולכן יקדים להפרע מן הלווה. ומקשים: אי [אם] קיבל עליו הגוי לדון בדיני ישראל — אם כן רבית נמי [גם כן] לא לשקול [יקח], שהרי בדיני ישראל אסור הדבר! אמר רב ששת: כאן מדובר באופן שקיבל עליו דיני ישראל לזו, לענין סדרי ודרכי הפרעון, ולא קיבל עליו לזו את איסורי התורה.
רש"י
לדון בדיני ישראל יתבע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב והשתא אין הערב לוה מתחילה הלכך כי פרע לנכרי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה:
״מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי״ כו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה יִשְׂרָאֵל מְעוֹתָיו שֶׁל נָכְרִי מִדַּעַת הַנָּכְרִי, אֲבָל לֹא מִדַּעַת יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הַנָּכְרִי בְּרִבִּית, וּבִיקֵּשׁ לְהַחֲזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – אָסוּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל נָכְרִי – מוּתָּר.
שנינו במשנה: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי, אבל לא מדעת ישראל. תנו רבנן בברייתא שנינו: מלוה ישראל מעותיו של גוי מדעת הגוי אבל לא מדעת ישראל, כיצד? — ישראל שלוה מעות מן הגוי ברבית וביקש להחזירם לו, ובינתים מצאו ישראל אחר ואמר לו: כיון שאתה אינך נזקק עוד לכספים אלה, ואני צריך אותם להלוואה, תנם לי ואני אעלה (אשלם) לך בתוספת ריבית כדרך שאתה מעלה לו — אסור, מפני שיש כאן מתן ריבית לישראל. ואם העמידו אצל גוי, שהלווה הראשון הביא את השני אצל גוי, והסכים הגוי להסדר הזה — הרי זה מותר.
רש"י
אסור דהוא ניהו דקא מוזיף ליה ברבית:
ואם העמידו אצל נכרי אע״פ שישראל נותנו לחבירו במצות הנכרי:
מותר דשלוחו הוא:
תוספות
מצאו ישראל אחר אמר לו תנם לי ואני אעלה לך כו׳ ואם תאמר מאי איריא ואני אעלה לך אפילו אמר אני אעלה לנכרי אסור דלא שרי אלא בהעמידו אצל נכרי כיון דמלוה מעותיו לחבירו כדי שיפרע לנכרי רבית בשבילו פשיטא דהוי רבית דאפילו לא היה המלוה חייב לנכרי רבית כיון דמשכר הלואה נותן לנכרי הרבית ע״פ המלוה הרי הוא כנותן למלוה עצמו מדין ערב כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב בפ״ק דקדושין (דף ז.) וכן קשה בסיפא וי״ל דנקט לך משום העמידו לאשמועינן רישא דאפילו מקבל ישראל רבית שרי כיון שמקבלו בשביל נכרי וכן בסיפא כשהעמידו אצל ישראל אסור אפילו מקבל הנכרי רבית:
וְכֵן נָכְרִי שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּבִיקֵּשׁ לְהַחֲזִירָם לוֹ, מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ: תְּנֵם לִי, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לוֹ – מוּתָּר. וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל – אָסוּר.
וכן גוי שלוה מעות מישראל ברבית וביקש להחזירם לו, מצאו ישראל אחר לאותו גוי, ואמר לו: תנם לי ואני אעלה לך ריבית כדרך שאתה מעלה לו — מותר, שהרי הוא משלם ריבית לגוי ולא לישראל. אבל אם העמידו אצל ישראל — אסור.
רש"י
ואם העמידו אצל ישראל אסור ואף על פי שקיבלם זה מיד נכרי משום דנכרי שליח ישראל ושלוחו של אדם כמותו:
בִּשְׁלָמָא סֵיפָא – לְחוּמְרָא, אֶלָּא רֵישָׁא, כֵּיוָן דְּאֵין שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי – אִיהוּ נִיהוּ דְּקָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ רִבִּיתָא!
ומבררים: בשלמא סיפא [נניח בסופה של ההלכה], שאסרו לשלם כשישראל יודע בדבר — הרי זה משום חומרא של חשש ריבית, אלא רישא [במקרה הראשון] שאמנם העמידו לפני הגוי, והרי משמעות הדבר שנעשה שליח לגוי, ואולם כיון שעל פי ההלכה אין שליחות לגוי ושליחו אינו נחשב כמוהו, אלא כעושה על דעת עצמו, אם כן, נמצא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא [הוא הוא שלוקח ממנו ריבית], ומדוע מתירה הברייתא?
רש"י
בשלמא סיפא דקתני אם העמידו אצל ישראל אסור דמשמע שנכרי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר דהא דקי״ל דשלוחו של אדם כמותו. בשולח ישראל ושליח ישראל נאמר דמתרומה גמרינן בפרק שני דקדושין (דף מא:) אתם גם אתם. לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית. אף שלוחכם בני ברית:
אלא רישא דקתני אם העמידו אצל נכרי. מותר:
כיון דאין תורת שליחות לנכרי וישראל מישראל קיבלם הוא ניהו דשקיל רבית:
תוספות
בשלמא סיפא לחומרא תימה אמאי לא הוי רבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפילו מקבל הנכרי רבית שהרי נעשה ישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מידו של נכרי וי״ל דאפילו שיוכל לזכות לחבירו במציאה הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם היה נכרי מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהא שהנכרי אינו מפקירן אלא בא לזכות מעותיו למלוה על ידי זה הלוה אין לו כח לזכות שאם כן היה ישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה״ל להיות מותר אפי׳ העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן דיש שליחות לנכרי אלא רישא אמאי שרי בהעמידו אצל הנכרי כיון דאין שליחות לנכרי נמצא דישראל שני לא זכה בקבלתו לנכרי ואינו חייב לנכרי כלום אלא לישראל וכשנותן רבית לנכרי הרי הוא נותן עבור ישראל המלוה ופוטרו נגד הנכרי והוי כנותן לישראל עצמו ומשני דאמר ליה הניחם ע״ג קרקע והפטר והלוה יטלם מעל גבי קרקע בציווי הנכרי להתחייב לו קרן ורבית ואפילו שלא הפקיר ישראל המעות כשנתנם ע״ג קרקע והוי עדיין שלו כשנטלם ישראל שני מכל מקום כשפורע לנכרי רבית אינו בשביל ישראל ראשון שהרי כבר פטרו הנכרי אבל כשלא הניחם ע״ג קרקע אלא אמר תן לפלוני ישראל והפטר ואני אתנה עמו שיתן לי קרן ורבית היה אסור אע״פ שעתה נמי אינו פורע לו רבית לפטור את הראשון שהרי כבר פטרו הנכרי מכל מקום כיון שקבל המעות מיד ישראל הראשון שהיה עד עתה המעות באחריותו נראה כנותן לו רבית אע״פ שאינו מתנה עמו אלא הנכרי:
אֲמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: הַנִּיחֵם עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְהִיפָּטֵר. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא?
אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שאמר ליה [לו] הגוי בשעה שהחזיר לו הכסף: הניחם על גבי קרקע והיפטר, ואחר כך הלך הישראל האחר ולקח. ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך, מה יש לומר], שאם החזיר לגוי את כספו — יש פה שתי הלואות שונות, שגוי הלוה לשני ישראלים ובוודאי מותר!
רש"י
דאמר לו נכרי לישראל ראשון:
הניחם על גבי קרקע והפטר וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני:
אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: כְּגוֹן שֶׁנָּטַל וְנָתַן בַּיָּד. וְאַכַּתִּי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: נָכְרִי גּוּפֵיהּ כִּי עָבֵיד – אַדַּעֲתָא דְּיִשְׂרָאֵל קָא גָּמֵיר וְיָהֵיב, קָא מַשְׁמַע לָן.
אלא אמר רב פפא: יש לשנות קצת את ההסבר, וכאן מדובר כגון שנטל ונתן ביד, כלומר, שלקח הגוי את זה מיד הישראל הראשון והעבירו מיד לשני. ושואלים: ואכתי, מאי למימרא [ועדיין, מה יש לומר], שהרי בבירור היתה זו הלוואה של גוי?! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הגוי גופיה כי עביד [עצמו כאשר הוא עושה] ומלוה זאת — אדעתא [על דעת] הישראל קא גמיר ויהיב [הוא גומר ונותן], שהרי הוא סומך על נאמנותו של הלווה השני משום תווכו של הראשון, ואפשר היה לומר שהוא נחשב כמעורב בהלוואה, ולכן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.
רש"י
כגון שנשא ונתן הנכרי ביד וקבלם מן הראשון ונתנם לשני:
אדעתא דידיה דישראל שהרי הוא הביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדמחמרינן בסיפא:
תוספות
כגון שנשא ונתן ביד אומר רבינו תם דהשתא תו לא אמרינן סיפא לחומרא כדהוה אמרינן מעיקרא אלא מיירי נמי כגון שנטל ונתן ביד שקיבל ישראל המעות מן הנכרי ונתנם לחבירו וקמ״ל דלא אמרינן אדעתא דנכרי גמר ומקני ליה וה״נ איכא בשלמא בס״פ ארבעה אחין (יבמות דף לד.) דלא קאי גבי בשלמא כולהו משכחת להו דשוו שליח ומתוך פ״ה ור״ח משמע דלעולם סיפא לחומרא כתוב בירושלמי ישראל שמנהו נכרי אפוטרופוס או סנטר מותר ללוות ממנו ברבית ונכרי שמנהו ישראל אפוטרופוס או סנטר אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של נכרי שמופקדין ביד ישראל אסור ללוות ממנו ברבית מעותיו של ישראל שמופקדין ביד נכרי מותר ללוות ממנו ברבית זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות נכרי מותר ובתשובה אחת כתב רבינו תם דהיתר גמור הוא כהאי גוונא שישלח ישראל הלוה משכנותיו על ידי נכרי או על ידי עבדו והמלוה יקבל משכונות מיד נכרי ויתן. המעות לנכרי או אפי׳ לישראל אך שיאמר המלוה אני מלוה לך בשביל הנכרי ולא יהא סומך המלוה כלל על הלוה כ״א על המשכונות והלוה הוא מסולק מן המשכון שהרי אם אבד אין לו דין ודברים עם המלוה שהרי לא קבלו אלא מיד נכרי ומותר לישראל להיות ערב בשביל נכרי דישראל המלוה לא בתר ערבא אזיל אלא בתר לוה אזיל ואי לא יפרע הנכרי יפרע הערב הקרן והרבית דהשתא הוא דמוזיף לנכרי:
רַב אַשִׁי אֲמַר: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי – הָנֵי מִילֵּי בִּתְרוּמָה, אֲבָל בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – יֵשׁ שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי.
רב אשי אמר שאפשר לתרץ באופן אחר: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] את הכלל אין שליחות לגוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] בהפרשת תרומה, ששם נרמזה הלכה זו בתורה, אבל בכל התורה כולה בשאר הלכות — יש שליחות לגוי.
וְהָא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא. מַאי שְׁנָא תְּרוּמָה דְּלָא – דִּכְתִיב: ״אַתֶּם״, ״גַּם אַתֶּם״; מַה ״אַתֶּם״ בְּנֵי בְרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם נַמִי בְּנֵי בְרִית.
ומעירים: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, שאיננה דבר שאפשר לסמוך עליו. כי, מאי שנא [במה שונה] תרומה שלא עושים גוי שליח — משום דכתיב [שנאמר] ״כן תרימו גם אתם תרומת ה׳" (במדבר יח, כח) ודורשים ״אתם״ — ״גם אתם״, כהשוואה: מה אתם התורמים הנכם בני ברית — אף שלוחכם נמי [גם כן] צריכים להיות בני ברית.
שְׁלִיחוּת דְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ נַמִי מִתְּרוּמָה גָּמְרִינַן לָהּ. אֶלָּא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא.
ואולם דין שליחות שבכל התורה כולה נמי [גם כן] מתרומה גמרינן לה [אנחנו לומדים אותו], שזה המקור להנחה ששליחו של אדם כמותו, ואם כן, האמור בתרומה חל על כל דיני התורה. אלא חייבים לומר שסברה זו שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא ואין להתחשב בה.
רש"י
שליחות דכל התורה כולה שיהא שלוחו כמותו:
מתרומה גמרינן לה בקדושין:
אִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר רַב אַשִׁי: כִּי אָמְרִינַן אֵין שְׁלִיחוּת לְנָכְרִי – הָנֵי מִילֵּי אִינְהוּ לְדִּידַן, אֲבָל אֲנַן לְדִידְהוּ הָוֵינָא לְהוּ שָׁלִיחַ. וְהָא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא. מַאי שְׁנָא אִינְהוּ לְדִּידַן דְּלָא – דִּכְתִיב: ״אַתֶּם״, ״גַּם אַתֶּם״ לְרַבּוֹת שְׁלוּחֲכֶם; מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית – אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְרִית.
איכא דאמרי [יש אומרים] שבנוסח אחר אמר רב אשי: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] שאין שליחות לגוי — הני מילי אינהו לדידן [דברים אלה אמורים שהם יהיו שלוחים עבורנו], אבל אנן לדידהו הוינא להו שליח [אבל אנחנו עבורם נעשים להם שלוחים]. ועל כך אמרו: והא [וסברה זו] של רב אשי ברותא [חיצונית] היא, והטעם: מאי שנא אינהו לדידן [מה שונה הם עבורנו] שלא — דכתיב [שנאמר] ״אתם״, ואילו ״גם אתם״ בא לרבות שלוחכם כמותכם, ומכתוב זה עצמו נובע גם: מה אתם בני ברית — אף שלוחכם בני ברית.
רש"י
אבל אנן לדידהו כגון רישא דברייתא הוי שליח וסיפא לחומרא כדאמרן:
אֲנַן לְדִידְהוּ נַמִי, מָה אַתֶּם בְּנֵי בְרִית קָאָמַר. אֶלָּא הָא דְּרַב אַשִׁי בָּרוּתָא הִיא.
ואם כן, אנן לדידהו נמי [אנו עבורם גם כן] מה אתם בני ברית קאמר [אמר], ושאינם בני ברית — לא למדנו שעושים שליח. אלא ודאי הא [סברה זו] של רב אשי ברותא [חיצנית] היא ואין לסמוך עליה.
רש"י
אנן לדידהו נמי מה אתם בני ברית ואתם היינו שולחים לא נאמרה שליחות אלא בשולח ישראל ושליח ישראל מאן דגריס הכא אף שלוחכם בני ברית משתבש:
רָבִינָא אָמַר: נְהִי דִּשְׁלִיחוּת לְנָכְרִי לֵית לֵיהּ, זְכִיָּה מִדְּרַבָּנַן אִית לֵיהּ. מִידֵי דְּהָוֵי אַקָּטָן, קָטָן לָאו אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ שְׁלִיחוּת
רבינא אמר תירוץ אחר: נהי [אם אמנם] ששליחות לגוי לית ליה [אין לו], ואולם כוח זכיה על ידי אחר הזוכה עבורו לפחות מדרבנן אית ליה [מדברי סופרים יש לו], מידי דהוי [כמו שהוא הדין] ביחס לקטן מישראל. כי קטן לאו אף על גב דלית ליה [באם לא אך על פי שאין לו] דין שליחות, שהרי אינו בר דעת,
רש"י
זכיה מדרבנן אית ליה שיהא ישראל זוכה לצורך נכרי הלכך ההוא ישראל זוכה ליה מדרבנן בהלואה זו מישראל שני:
קטן לית ליה שליחות דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו׳ (שמות כ״ה:ב׳):