רַב מָרִי בַּר רָחֵל מִשְׁכֵּן לֵיהּ הַהוּא נָכְרִי בֵּיתָא. הֲדַר זַבְּנָהּ לְרָבָא. נְטַר תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא, שְׁקַל אֲגַר בֵּיתָא אַמְטֵי לֵיהּ לְרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: הַאי דְּלָא אַמְטַאי לְמָר אֲגַר בֵּיתָא עַד הָאִידָּנָא דִּסְתָם מַשְׁכַּנְתָּא שַׁתָּא, אִי בָּעֵי נָכְרִי לְסַלְּקִי לָא הֲוָה מָצֵי מְסַלֵּק לִי. הָשְׁתָּא לִשְׁקוֹל מָר אֲגַר בֵּיתָא.

רב מרי בר רחל משכן ליה ההוא [אותו] גוי ביתא [בית] עבור הלוואה שהלוה לו. הדר זבנה [אחר כך מכר] הגוי אותו בית לרבא. נטר תריסר ירחי שתא [המתין רב מרי בן רחל שנים עשר חדשי שנה], שקל אגר ביתא ואמטי ליה [לקח שכר הבית והביא לו] לרבא, שהוא היה מעתה בעל אותו הבית. ואמר ליה [לו] בהתנצלות: האי [זה] שלא אמטאי למר אגר ביתא [הבאתי לאדוני את שכר הבית] עד האידנא [עכשיו] משום שסתם משכנתא היא לתקופה של שתא [שנה], אי בעי [ואם היה רוצה] אותו גוי לסלקי [לסלקני] ממנו לא הוה מצי מסלק לי [לא היה יכול לסלק אותי], ואם כן, במובן מסויים היה הבית כל אותה שנה ברשותי, ורק עכשיו עבר לגמרי לרשות רבא, השתא לשקול מר אגר ביתא [עכשיו יקח אדוני את שכר הבית].

אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה יָדַעֲנָא דַּהֲוָה מְמוּשְׁכָּן לֵיהּ לְמָר לָא הֲוָה זָבֵינְנָא לֵיהּ. הָשְׁתָּא כְּדִינֵיהֶם עָבְדִינַן לָךְ, כָּל אֵימַת דְּלָא מְסַלְּקִי בְּזוּזֵי לָא שָׁקִיל אֲגַר בֵּיתָא; אֲנָא נַמִי לָא שָקֵילְנָא מִינָּךְ אֲגַר בֵּיתָא עַד דִּמְסַלַּקְנָא לָךְ בְּזוּזֵי.

אמר ליה [לו] רבא: אי הוה ידענא דהוה [אם הייתי יודע שבית זה היה] ממושכן ליה למר [לו לאדוני] לא הוה זביננא ליה [הייתי קונה אותו] כלל. השתא [עכשיו, לפיכך] כדיניהם של הגויים עבדינן לך [אעשה, אנהג בך], שהרי אני בא במקום הגוי כאן, ובדיניהם כל אימת [מתי], כל זמן שלא יכול הלווה מסלקי בזוזי לסלק את המלוה בכסף] הוא גם לא שקיל אגר ביתא [לוקח ממנו שכר הבית], שהרי אין הגויים נמנעים מתשלום ריבית. ואם כן, אנא נמי [אני גם כן] לא שקילנא מינך אגר ביתא [אקח ממך את שכר הבית] עד דמסלקנא [שאסלק] לך בזוזי [את הכספים] שחייבים לך.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנִישׁ לְרַב אַשִׁי: חֲזֵי מָר רַבָּנַן דְּקָא אָכְלִי רִבִּיתָא, דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַחַמְרָא בְּתִשְׁרִי וּמַבְחֲרִי לָהּ בְּטֵבֵת.

מסופר, אמר ליה רבא מברניש לרב אשי: חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא [ראה אדוני את החכמים שאוכלים, נהנים, מריבית], דיהבי זוזי אחמרא [שנותנים לאנשים כסף עבור יין] ב חודש תשרי ומבחרי לה [ובוררים להם אותו] אחר כך ב חודש טבת. שאם היו לוקחים מיד — שמא היה מחמיץ, ועכשיו בשכר הקדמת התשלום הם מובטחים ביין שלא החמיץ!

אֲמַר לֵיהּ: אִינְהוּ נַמִי, אַחַמְרָא קָא יָהֲבִי, אַחַלָּא לָא קָא יָהֲבִי. מֵעִיקָּרָא דְּחַמְרָא – חַמְרָא, דְּחַלָּא חַלָּא, הַהִיא שַׁעְתָּא הוּא דְּקָמַבְחֲרִי.

אמר ליה [לו]: אינהו נמי, אחמרא קא יהבי, אחלא [הם מתחילה גם כן על יין הם נתנו, שילמו, ועל חומץ] לא קא יהבי [נתנו, שילמו], מעיקרא דחמרא [ומתחילה ומה שהיה יין] — חמרא [יין הוא], דחלא [ומה שהיה חומץ] — חלא חומץ הוא], אלא שלא ידעו וההיא שעתא [ובאותה שעה] הוא דקמבחרי [שהם בוחרים] את היין שקנו בשעתו.

רָבִינָא הֲוָה יָהֵיב זוּזֵי לִבְנֵי אַקְרָא דְּשַׁנְוָותָא וְשָׁפְכִי לֵיהּ טְפֵי כּוּפִיתָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אַשִׁי. אֲמַר לֵיהּ: מִי שָׁרִי? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַחוּלֵי הוּא דְּקָא מָחֲלִי גַּבָּךְ.

מסופר: רבינא הוה יהיב זוזי [היה נותן, משלם, כסף] מראש לבני אקרא [מבצר] שנוותא ושפכי ליה טפי כופיתא [והיו שופכים לו כד אחד יותר] במתנה, אם כי לא היה כלל תנאי כזה ביניהם. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לשאול אם יש בזה משום ריבית. אמר ליה [לו]: מי שרי [האם מותר] לעשות זאת? אמר ליה [לו]: אין, אחולי הוא דקא מחלי גבך [כן, מחילה היא שהם מוחלים לך] על מידה מדוייקת, כדי להיות ביחסים טובים ולא כתמורה בעד הקדמת התשלום.

אֲמַר לֵיהּ: הָא אַרְעָא לָאו דִּידְהוּ הִיא! אֲמַר לֵיהּ: אַרְעָא לְטַסְקָא מְשַׁעְבְּדָא, וּמַלְכָּא אָמַר: מַאן דְּיָהֵיב טַסְקָא – לֵיכוּל אַרְעָא.

אמר ליה [לו] רבינא: הא ארעא לאו דידהו [הרי הקרקע לא שלהם] היא! שהם היו מעבדים שדותיהם של אנשים שעזבו את שדותיהם משום שלא יכלו לשלם מיסים, ואלה היו משלמים את מיסי הקרקע ומשתמשים בה. ונמצא שמחלו על דבר שאינו שלהם! אמר ליה [לו] רב אשי לא כן היא, ארעא לטסקא משעבדא [הקרקע משועבדת לתשלום המסים] למלכות. ומלכא [המלך] אמר: מאן דיהיב טסקא [מי שנותן את המס] — הוא ליכול ארעא [יאכל מפירות הקרקע] ולכן משלמי המיסים יש להם בעלות על היין מכוח דין המלכות.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: חֲזֵי מָר הָנֵי רַבָּנַן דְּיָהֲבִי זוּזֵי אַכַּרְגָּא דֶּאֱינָשֵׁי וּמְשַׁעְבְּדֵי בְּהוּ טְפֵי! אֲמַר לֵיהּ: הָשְׁתָּא אִיכוּ שְׁכִיבָא לָא אֲמַרִי לְכוּ הָא מִילְּתָא. הָכִי אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוֹהַרְקַיְיהוּ דְּהָנֵי בְּטַפְסָא דְּמַלְכָּא מָנַח, וּמַלְכָּא אֲמַר: מַאן דְּלָא יָהֵיב כַּרְגָּא לִשְׁתַּעְבֵּיד לְמַאן דְּיָהֵיב כַּרְגָּא.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: חזי מר הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי [ראה אדוני את החכמים הללו שנותנים את דמי הגולגולת של אנשים ומעבידים אותם אחר כך הרבה] יותר מן התמורה הראויה עבור תשלום מס זה! אמר ליה [לו]: השתא איכו שכיבא [אמר לו: עכשיו אילו הייתי מת] לא אמרי לכו הא מילתא [הייתי אומר לכם דבר זה], כלומר, טוב עשית שהזכרת לי הלכה זו. הכי [כך] אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח [כתב העבדות של כל אלה באוצרו של המלך מונח] שכל בני המדינה נחשבים עבדיו, ומלכא [והמלך] אמר: מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא [מי שאיננו משלם דמי גולגולת שישתעבד למי שמשלם דמי גולגולת] ומכוח דין המלכות יכולים הם לעבוד באלה כמה שירצו.

רַב סְעוֹרָם אֲחוּהּ דְּרָבָא הֲוָה תַּקִּיף אֱינָשֵׁי דְּלָא מָעֲלוּ, וּמְעַיֵּיל לְהוּ בְּגוֹהַרְקָא דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: שַׁפִּיר קָא עָבְדַתְּ, דְּתָנֵינָא: רָאִיתָ שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה, מִנַּיִן שֶׁאַתָּה רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְעוֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם״. יָכוֹל אֲפִילּוּ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו״ וגו׳.

מסופר: רב סעורם אחוה [אחיו] של רבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו ומעייל להו בגוהרקא [רב סעורם אחיו של רבא היה תופס אנשים שאינם הגונים ומכניס אותם לשאת את אפיריונו] של רבא. אמר ליה [לו] רבא: שפיר קא עבדת [יפה עשית], דתנינא [שכן שנינו]: ראית אדם מישראל שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו — תלמוד לומר: ״לעולם בהם תעבדו ובאחיכם״ (ויקרא כה, מו) — שאף באחיכם מותר לפעמים לנהוג כבעבדים. יכול אפילו נוהג כשורה יעשו לו כן — תלמוד לומר הפסוק בשלמותו: ״ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך

אֲמַר רַב חַמָא: הַאי מַאן דְּיָהֵיב זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ לְמִיזְבַּן לֵיהּ חַמְרָא, וּפְשַׁע וְלָא זְבֵין לֵיהּ – מְשַׁלֵּם לֵיהּ כִּדְקָא אָזֵיל אַפַּרְוָותָא דְזוֹלְשְׁפָט.

"(שם). אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא [מי שנותן כסף לחבירו לקנות לו יין] ופשע [והתרשל] אותו אדם ולא זבין ליה [קנה לו] — משלם ליה [לו] כדקא אזיל אפרוותא [כמו שהולך, נמכר היין בנמל] של זולשפט ששם היה שוק היינות הגדול, ולפי המחיר שם יקנה לו יין, אפילו המחיר יותר על מה שנתן לו בשעתו.

אֲמַר אַמֵימָר: אָמְרִיתָא לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא. אֲמַר: כִּי קָאָמַר רַב חַמְָא – הָנֵי מִילֵּי בְּיַיִן סְתָם, אֲבָל בְּיַיִן זֶה – לָא, מִי יֵימַר דִּמְזַבְּנֵי לֵיהּ נִיהֲלֵיהּ?

אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, ההלכה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, ומששמעה אמר לי: כי קאמר [כאשר אמר] רב חמא — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא כשאמר לו קנה לי ״יין״ סתם ולא פירש איזה, אבל ב״יין זה״, שפירש מין היין שרוצה בו — לא אמר, ואינו חייב לקנות ביותר, כי מי יימר דמזבני ליה ניהליה [מי אמר שימכרו לו אותו]? ונמצא שמתחילה לא היה קנין ברור, וההתחייבות של המקבל היא רק להחזיר את הכסף, ובזה אין להוסיף על הסכום מפני הריבית.

רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ סְתָם נַמִי לָא. מַאי טַעְמָא? אַסְמַכְתָּא הִיא, וְאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא.

רב אשי אמר: אפילו אמר לו ״יין סתם״ — נמי [גם כן] לא חייב לקנות ביותר מכדי הסכום שנתן לו, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — אסמכתא היא, שכל שפורע לו יותר מכפי שקיבל מתחילה — הרי הוא כהתחייבות לשלם קנס והיא אסמכתא, ואסמכתא לא קניא [אינה קונה], שאין קנין מועיל לגבי קבלת קנס על עצמו.

וּלְרַב אַשִׁי, מַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן: אִם אוֹבִיר וְלָא אַעֲבֵיד – אֲשַׁלֵּם בְּמֵיטָבָא! הָתָם בְּיָדוֹ

ושואלים: ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן [מה שונה הדבר ממה ששנינו במשנה] לגבי חוזה שכירת קרקעות שכותב האריס: ״אם אוביר, אשאיר את השדה בור ולא אעביד [אעבד] אותו אשלם במיטבא [במיטב], ונמצא שהאריס משלם על מה שהפסיד לבעלים בחוסר מעשה, ומדוע לא ישלם גם כן? ומשיבים: התם [שם בעיבוד השדה] הדבר בידו אם לעבוד או לא לעבוד,