יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ימות הגשמים — איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת תנא קמא כל ימות השנה ובכללם ימות הגשמים, ולדעת חכמים אינו כולל ימות הגשמים, שבהם אין הזבל מצוי.

״וּפוֹסֵק עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ״.

שנינו במשנה: ופוסק עמו כשער הגבוה (הזול), שיכול לקבוע מחיר ולומר כי אם יוזל המחיר יקנה לפי השער הזול יותר.

הַהוּא גַּבְרָא דְּיָהֵיב זוּזֵי לִנְדוּנְיָא דְּבֵי חֲמוּהּ. לְסוֹף זַל נְדוּנְיָא. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִי פָּסְקַתְּ עִמּוֹ כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שְׁקֵיל כְּהָשְׁתָּא, וְאִי לָא – שְׁקֵיל כִּי מֵעִיקָּרָא.

מסופר: ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה [אדם אחד שנתן כסף לנדוניה בשביל בית חמיו], שחותנו המיועד עשאו שליח לקנות את התכשיטים שישמשו חלק מן הנדוניה, לסוף זל [ולבסוף הוזלה] הנדוניא, שירד המחיר של המתנות שקנה, ורצה אותו אדם לחזור בו מן הקניה. אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא להתדיין. אמר ליה [לו]: אי [אם] פסקת עמו כשער הגבוה — שקיל כהשתא [קח כמו המחיר עכשיו] שהרי התנית על המחיר הזול ביותר. ואי [ואם] לא — שקיל כי מעיקרא [קח כמו מתחילה] ובאותו מחיר שקבעת.

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פַּפָּא: וְאִי לָא פְּסַק שָׁקֵיל כְּמֵעִיקָּרָא? מָעוֹת נִינְהוּ, וּמָעוֹת לֹא קָנוּ! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נַמִי לְקַבּוּלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״ קָא אָמִינָא. אִי פָּסַק כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ מוֹכֵר קָא הָדַר בֵּיהּ – מְקַבֵּל עֲלֵיהּ מוֹכֵר ״מִי שֶׁפָּרַע״; אִי לָא פָּסַק – לוֹקֵחַ קָא הָדַר בֵּיהּ, מְקַבֵּל עֲלֵיהּ לוֹקֵחַ ״מִי שֶׁפָּרַע״.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: ואי [ואם] לא — פסק שקיל כמעיקרא [יקח כמתחילה]? הלא מעות נינהו [הם], שנתן ומעות בלבד לא קנו! אמר להו [להם]: אף אני לא התכוונתי שהקנין גמור, אלא אנא נמי לקבולי עליה [אני גם כן לקבל עליו] קללת ״מי שפרע״ קא אמינא [הוא שאמרתי]. אי [אם] פסק כשער הגבוה הצדק עם הקונה, ואם כן המוכר קא הדר ביה [הוא שחוזר בו] מן העיסקה, ולכן מקבל עליה [יקבל עליו] המוכר ״מי שפרע״, אי [אם] לא פסק [פסק] — הלוקח קא הדר ביה [הוא זה שחוזר בו] ולכן מקבל עליו הלוקח ״מי שפרע״.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב פַּפָּא: וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמְרִי: מָעוֹת לֹא קָנוּ – וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי פָּסַק כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שָׁקֵיל כִּדְהָשְׁתָּא, אִי לָא פָּסַק, שָׁקֵיל כִּדְמֵעִיקָּרָא.

אמר ליה [לו] רבינא לרב פפא: וממאי [וממה, מהיכן] יודע אתה דרבנן [שכשיטת חכמים] היא אותם דפליגי עליה [שחלוקים עליו] על שיטת ר׳ שמעון דאמרי [שאומרים] מעות לא קנו, ואפילו הכי [כך] מסכימים הם: אי [אם] פסק כשער הגבוה — שקיל כדהשתא [לוקח כמו השער של עכשיו], אי [אם] לא פסק — שקיל כדמעיקרא [לוקח כמו מתחילה],

דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר מָעוֹת קוֹנוֹת. וְכִי פָּסַק כַּשַּׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שָׁקֵיל כִּי הָשְׁתָּא, אִי לֹא פָּסַק – שָׁקֵיל כְּמֵעִיקָּרָא, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לְהוּ זוּזֵי. אֲבָל לְרַבָּנַן, בֵּין פָּסַק בֵּין לֹא פָּסַק – שָׁקֵיל כִּי הָשְׁתָּא, דְּדַעְתֵּיהּ דְּאִינִישׁ אַתַּרְעָא זִילָא!

דלמא [שמא] כשיטת ר׳ שמעון היא, שאמר מעות קונות קנין גמור, ואז פשוט וכי [וכאשר] פסק כשער הגבוה — שקיל כי השתא [לוקח כמו עכשיו], אי [אם] לא פסק — שקיל כמעיקרא [לוקח כמו מתחילה] וטעמו אינו משום שפסק מראש אלא משום דקני להו זוזי [שקנה להם הכסף]. אבל לרבנן [לשיטת חכמים], בין שפסק בין שלא פסק — שקיל כי השתא [לוקח כמו עכשיו], דדעתיה דאיניש אתרעא זילא [שדעתו של אדם על השער הזול], וכיון שאין הוכחה בדבר ראוי היה ללכת בעקביות אחר שיטת חכמים!

אֲמַר לֵיהּ: אֵימוּר דַּאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד תַּרְעָא, בִּתְרֵי תַרְעֵי – מִי אֲמַר? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי ״מִי שֶׁפָּרַע״ בְּלוֹקֵחַ – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ!

אמר ליה [לו]: אימור [אמור] שאמר ר׳ שמעון בחד תרעא [בשער אחד], כלומר, שלא השתנה המחיר בינתים, שאז הכסף גומר את הקנין, ואולם בתרי תרעי מי [בשני שערים האם] אמר? ודאי גם הוא יודה שיכול לחזור בו כשנשתנה השער. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שאף לדעת ר׳ שמעון יש אפשרות של חזרה, אם כן ״מי שפרע״ בלוקח — לר׳ שמעון לית ליה [אין לו] כלל, כיון שנתן כסף אינו יכול להתחרט!

וְכִי תֵּימָא – הָכִי נַמִי? וְהָתַנְיָא: מִכָּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים ״מִי שֶׁפָּרַע״ כו׳.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן], שבאמת אינו סובר שיש ״מי שפרע״ בזה, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכל מקום כך הלכה, אבל אמרו חכמים ״מי שפרע״ וכו׳.

מַאי מִכָּל מָקוֹם? לָאו דְּלָא שְׁנָא לוֹקֵחַ וְלָא שְׁנָא מוֹכֵר מְקַבֵּל עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״? אֶלָּא, כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן – בְּחַד תַּרְעָא, בִּתְרֵי תַרְעֵי – לָא אֲמַר.

ונברר: מאי [מה פירוש] מכל מקום? לאו [האם לא] שלא שנא [שונה] אם היה זה לוקח ולא שנא [שונה] אם היה זה מוכר מקבל עליו קללת ״מי שפרע״? אלא, בהכרח יש לומר: כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ שמעון שכסף קונה — הרי זה בחד תרעא [בשער אחד], ואולם בתרי תרעי [בשני שערים] כשהשתנה השער לא אמר.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי: וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּשָׁלִיחַ שַׁוְיֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּתַגָּרָא דְּזָבֵין וּמְזַבֵּין.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: ותיפוק ליה [ותצא לו] לרב פפא הלכה זו מטעם פשוט יותר: ששליח שוייה מעיקרא [עשה אותו מתחילה], וכיון שהיה חתן זה שליח בלבד, יכול החותן־המשלח לומר לו: לא שלחתיך על מנת לקלקל, ובטלה שליחותך, וממילא בטל גם המקח! אמר ליה [לו]: כאן מדובר כשלא עשאו החותן שליח ממש, אלא בתגרא דזבין ומזבין [בתגר שקונה ומוכר], וכיון שידע בו שעשה מסחר מובן שלא תמיד ירויח במסחרו, ועל דעת כן עשה.

מתני׳ מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיוֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ – נוֹטֵל מֵהֶן כַּשַּׁעַר הַזּוֹל. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ.

מלוה אדם את אריסיו חטין בחטין לשם זרע ובשעת הקציר יוסיפו לו האריסים על חלקו גם את התבואה שהלוה להם, באותה כמות. אבל לא ילוה חיטים לאכול שיש בכך חשש ריבית, שמא יעלה המחיר. והוצרכו חכמים לומר הלכה זו כיון שהיה רבן גמליאל מלוה את אריסיו חטין בחטין לזרע, ביוקר והוזלו, או בזול והוקרו — היה נוטל מהן תמיד כשער הזול. ובאו חכמים ללמד שלא עשה כן מפני שהלכה כן, אלא שרצה להחמיר על עצמו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָרַד, אֲבָל יָרַד – אָסוּר. מַאי שְׁנָא תַּנָּא דִּידַן דְּלָא קָא מַפְלִיג בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד, וּמַאי שְׁנָא תַּנָּא בָּרָא דְּקָא מַפְלִיג בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד?

תנו רבנן [שנו חכמים]: מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע. במה דברים אמורים — שלא ירד עדיין האריס לשדה להתחיל לעבדו, אבל אם ירד כבר — אסור. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] התנא דידן דלא קא מפליג [שלנו במשנתנו שאינו מחלק] בין ירד ובין לא ירד, ומאי שנא [במה שונה] התנא ברא דקא מפליג [החיצון, של הברייתא, שמחלק] בין ירד ובין לא ירד?

אֲמַר רָבָא: רַבִּי אִידִי אַסְבְּרָהּ נִיהֲלִי: בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן אָרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא; בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד – כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב בִּיזְרָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ, וְכִי קָא נָחֵית לְבָצֵיר מֵהָכִי קָא נָחֵית.

אמר רבא: ר׳ אידי אסברה ניהלי [הסביר לי] את הדבר: באתרא [במקום] של התנא דידן [שלנו] אריסא יהיב ביזרא [האריס הוא שנוהג לתת את הזרעים משלו] ולכן, בין ירד ובין לא ירד — כמה (כל עוד) שלא יהיב ביזרא מצי מסליק ליה [נתן האריס את הזרע בשדה יכול המשכיר לסלק אותו מן השדה] ולכן כשנותן לו זרע הריהו גומר בכך את עיסקת האריסות, וכי קא נחית [וכאשר הוא יורד] לשדה — לבציר מהכי קא נחית [לפחות מזה הוא יורד], שיפחית מחלקו ביבול ויתן למשכיר את זרעיו.

בְּאַתְרָא דְּתַנָּא בָּרָא מָרֵי אַרְעָא יָהֵיב בִּיזְרָא. אִי לָא יָרַד דְּמָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ, כִּי קָא נָחֵית – לְבָצֵיר מֵהָכִי קָא נָחֵית; אִי יָרַד, דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ – אָסוּר.

ואילו באתרא [במקום] של התנא ברא מרי ארעא יהיב ביזרא [החיצון בעל הקרקע הוא שנותן את הזרעים] אי [אם] לא ירד עדיין דמצי מסליק ליה [יכול המחכיר לסלק אותו] כיון שנתן לו זרעים, כי קא נחית [אם כאשר הוא יורד] — לבציר מהכי קא נחית [לפחות מזה הוא יורד], אבל אי [אם] ירד דלא מצי מסליק ליה [שאינו יכול לסלק אותו עוד] — הרי זה אסור. שכיון שקיבל על עצמו לרדת לשדה ולעבדו מראש בלא קבלת זרעים מבעל השדה נמצא שזרעים אלה הם כהלוואה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ:

תנו רבנן [שנו חכמים]: אומר אדם לחבירו: