כָּל יְמֵי גָרִיד – אֶחָד; כָּל יְמֵי רְבִיעָה – אַחַת. לֹא יֹאמַר לוֹ: חֲרוֹשׁ עִמִּי בַּגָּרִיד וַאֲנִי אֶחֱרוֹשׁ עִמְּךָ בָּרְבִיעָה.

כל ימי גריד (ימי היובש) — שיעורם אחד. שמי שהסכים לעבוד יום תמורת יום מחשיבים אנו את ימי הגריד כאילו היו באותו אורך בדיוק (למרות ההבדל הקטן בין יום ליום), וכן כל ימי רביעה נחשבים לתקופה אחת, אבל לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה וכיוצא בזה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית מוּקְדֶּמֶת, וְיֵשׁ רִבִּית מְאוּחֶרֶת. כֵּיצַד? נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת הֵימֶנּוּ, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁתַּלְוֵנִי – זוֹ הִיא רִבִּית מוּקְדֶּמֶת. לָוָה הֵימֶנּוּ וְהֶחֱזִיר לוֹ אֶת מְעוֹתָיו, וְהוּא מְשַׁלֵּחַ לוֹ, וְאוֹמֵר: בִּשְׁבִיל מְעוֹתֶיךָ שֶׁהָיוּ בְּטֵילוֹת אֶצְלִי – זוֹ הִיא רִבִּית מְאוּחֶרֶת.

ולענין הגדרת תחומה של ריבית: רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, ושתיהן אסורות. כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו (ממנו), שרצונו ללוות מחבירו, והוא משלח לו כסף או מתנה ואומר: הריני נותן לך מתנה זו בשביל שתלוני — זו היא רבית מוקדמת, שהרי משלם לו יותר על ההלוואה אף כי עדיין לא לוה. וכן אם לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו אחר כך מתנה ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות מלהרויח עבורך והיו אצלי — זו היא רבית מאוחרת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ רִבִּית דְּבָרִים; לֹא יֹאמַר לוֹ ״דַּע כִּי בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״.

ר׳ שמעון אומר: יש רבית לא רק בכסף ושווה כסף, אלא גם בדברים. וכגון: לא יאמר לו הלווה למלוה ״דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני״ כשהוא יודע שהמלוה היה מעונין בידיעה זו, שכיון שמתכוון לעשות הנאה למלווה, ונמצא כמשלם לו תמורה נוספת על הכסף שהלווהו, ויש בכך משום ריבית.

וְאֵלּוּ עוֹבְרִין בְּ״לֹא תַעֲשֶׂה״: הַמַּלְוֶה וְהַלֹּוֶה וְהֶעָרֵב וְהָעֵדִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף הַסּוֹפֵר. עוֹבְרִים מִשּׁוּם ״לֹא תִתֵּן״, וּמִשּׁוּם ״אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנוֹשֶׁה״, וּמִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, וּמִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳״.

ואלו עוברין במצוות ״לא תעשה״ שבריבית: המלוה, והלוה, והערב על שטר זה, והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר הכותב את השטר. משום איסורים אלה עוברים המשתתפים בהלוואה, כל אחד לפי עניינו משום ״את כספך לא תתן לו בנשך״ (ויקרא כה, לז), ומשום ״אל תקח מאתו נשך ותרבית״ (שם לו), ומשום ״לא תהיה לו כנשה״ (שמות כב, כד), ומשום ״לא תשימון עליו נשך״ (שם), ומשום ״ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה׳" (ויקרא יט, יד).

גמ׳ תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְאֵינוֹ רָגִיל לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם שֶׁאָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״ – אֲפִילּוּ דִּיבּוּר אָסוּר.

תניא [שנויה ברייתא], ר׳ שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל בדרך כלל להקדים לו שלום למלוה, שאסור לאחר ההלוואה להקדים לו שלום — תלמוד לומר: ״נשך כל דבר אשר ישך״ (דברים כג, כ) — לומר: אפילו דיבור (״דבר״) אסור, שגם הוא יש בו משום ריבית.

״וְאֵלּוּ עוֹבְרִין״. אָמַר אַבַּיֵי: מַלְוֶה עוֹבֵר בְּכוּלָּן, לֹוֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תַשִּׂיךְ לְאָחִיךָ״, ״וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׂיךְ״, ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״; עָרֵב וְהָעֵדִים אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״.

שנינו במשנה: ואלו עוברין משום ריבית, ורשימה של לאוין האמורים בענין זה. אמר אביי: מלוה בריבית עובר בכולן, בכל מצוות לא תעשה הללו. לוה עובר משום ״לא תשיך לאחיך״ (שם), שהרי הוא מסייע לאחיו לנשוך. והוא המשיך: ועוברים משום ״ולאחיך לא תשיך״ (שם כא), ומשום ״ולפני עור לא תתן מכשל״ (ויקרא יט, יד), הערב והעדים אין עוברין אלא משום ״לא תשימון עליו נשך״.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מַלְוֵי רִבִּית יוֹתֵר מִמַּה שֶׁמַּרְוִיחִים – מַפְסִידִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמְּשִׂימִים מֹשֶׁה רַבֵּינוּ חָכָם וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת. וְאוֹמְרִין: אִילּוּ הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁיִּהְיֶה רֶיוַח בַּדָּבָר לֹא הָיָה כּוֹתְבוֹ.

תניא, ר׳ שמעון אומר: מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים — מפסידים, שהרי לבסוף ייענשו בידי שמים. ולא עוד אלא שבעשיית הלוואה כזו יש משום חילול השם שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת. כלומר, אמר בלשון נקיה וכוונתו שבמעשיהם שמים הם ללעג את משה ותורת משה, ואומרים: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו, שיש איסור בכך, ונמצא שלא רק שעברו על המצוה אלא אף זלזלו בתורה. ועוד מביאים דברים אחדים בענין ההלוואות בכלל.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: מִנַּיִן לַנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ, שֶׁאָסוּר לַעֲבוֹר לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה״.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו לחבר לשלם שאסור לעבור לפניו שלא יתבייש ולא יצטער החבר — תלמוד לומר: ״לא תהיה לו כנשה״ (שמות כב, כד), שגם אם אינו נושה ותובע — הריהו כנושה, ומצער אותו.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: כְּאִילּוּ דָּנוֹ בִּשְׁנֵי דִינִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם״.

ור׳ אמי ור׳ אסי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מי שמצער את חבירו הרי זה כאילו דנו בשני דינין, בשני מיני יסורים, שנאמר: ״הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים״ (תהילים סו, יא), שאם נעשה לו כנושה הרי זה כאילו מביאו באש ובמים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – עוֹבֵר מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: גּוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדּוֹבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק״.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים — עובר משום ״ולפני עור לא תתן מכשל״ (ויקרא יט, יד), שעלול להגרם מכשול בדבר שמא יתפתה אותו אדם ולא ירצה לפרוע. וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר: ״תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז

אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב אַשִׁי: קָא מְקַיֵּים רָבִינָא כָּל מַה דַּאֲמוּר רַבָּנַן. שָׁלַח לֵיהּ בַּהֲדֵי פַנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא: לִישְׁדַר לִי מָר עֲשָׂרָה זוּזֵי, דְּאִתְרְמִי לִי קְטִינָא דְּאַרְעָא לְמִזְבַּן. שְׁלַח לֵיהּ: נֵיתֵי מָר סָהֲדֵי, וְנִכְתַּב כְּתָבָא. שְׁלַח לֵיהּ: אֲפִילּוּ אֲנָא נַמִי? שְׁלַח לֵיהּ: כָּל שֶׁכֵּן מָר, דִּטְרִיד בְּגִירְסֵיהּ מִשְׁתְּלֵי וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמִי.

"(תהלים לא, יט), שהרי כשיבוא המלוה לתבוע, ולא תהיה בידו ראיה, יאמרו הבריות שהעליל לחינם על אחר, ונמצא שהביא קללה על עצמו מידי הבריות. אגב כך מספרים, אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב אשי: קא מקיים רבינא את כל מה דאמור רבנן [שאמרו חכמים] דבר קטן ודבר גדול. רצה רב אשי לנסותו, שלח ליה [לו] שליח בהדי פניא דמעלי שבתא [סמוך לערב של יום ששי] קרוב לשבת, בשעה שהכל טרודים, לומר לו: לישדר [ישלח] לי מר [אדוני] עשרה זוזי [זוזים] בהלוואה דאתרמי [שהזדמנה] לי קטינא דארעא למזבן [חלקה קטנה של קרקע לקנות] ואני זקוק לכסף. שלח ליה [לו]: ניתי מר סהדי ונכתב כתבא [שיביא אדוני עדים ושיכתוב כתב], שטר על ההלוואה הזאת. שלח ליה [לו] רב אשי: אפילו אנא נמי [אני גם כן]?! האם גם בי אתה חושד שלא אשלם? שלח ליה [לו]: כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי [אדוני שהוא טרוד בלימודו ועלול באמת לשכוח] ונמצא אני גורם קללה לעצמי.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁלֹשָׁה צוֹעֲקִין וְאֵינָן נַעֲנִין. וְאֵלּוּ הֵן: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת וּמַלְוֶה אוֹתָן שֶׁלֹּא בְּעֵדִים, וְהַקּוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, וּמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ מוֹשֶׁלֶת עָלָיו.

בדומה לזה תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה צועקין ואינן נענין כיון שהם גרמו לעצמם, ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו.

קוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ מַאי הִיא? אִיכָּא דְּאָמְרִי: תּוֹלֶה נְכָסָיו בְּנָכְרִי; אִיכָּא דְּאָמְרִי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו בְּחַיָּיו; אִיכָּא דְּאָמְרִי: דְבִישׁ לֵיהּ בְּהָא מָתָא וְלָא אָזֵיל לְמָתָא אַחֲרִיתָא. הדרן עלך איזהו נשך

ומסבירים: קונה אדון לעצמו מאי היא [מה הוא מה עניינו]? איכא דאמרי [יש אומרים]: תולה נכסיו בגוי, שלעיתים רצונו להשתמט ואומר על נכסיו שהם של גוי, ומזדמן שהגוי משתמש בהודעה זו, ובא ולוקח את נכסיו. איכא דאמרי [יש אומרים] שהכוונה היא לזה הכותב (נותן במתנה) נכסיו לבניו בחייו, שעושה אותם אדונים עליו, ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא [מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת] שנמצא שהוא גרם לעצמו את הצרה.

מתני׳ הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְהִטְעוּ זֶה אֶת זֶה – אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. שָׂכַר אֶת הַחַמָּר וְאֶת הַקַּדָּר לְהָבִיא פִּרְיָיפָרִין וַחֲלִילִים לַכַּלָה אוֹ לַמֵּת, וּפוֹעֲלִין לְהַעֲלוֹת פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה, וְכָל דָּבָר שֶׁאָבֵד, וְחָזְרוּ בָּהֶן – מָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם אָדָם, שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן.

הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְחָזְרוּ בָּהֶן – יָדָם עַל הַתַּחְתּוֹנָה.

השוכר את האומנין והטעו זה את זה — אין להם זה על זה אלא תרעומות, ואולם אין כאן מקום לגבות כספים על הנזקים שנגרמו. אבל אם שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין (מוטות לאפיריון), או חלילים ל נגן לכבוד הכלה או למת, או ששכר פועלין להעלות את פשתנו מן המשרה (המים שהפשתן שרוי בהם כשלב ראשון של עיבוד), ו כן כל דבר שאבד אם לא יעשוהו בזמנו, וחזרו בהן אלה, אם היה זה מקום שאין שם אדם אחר לעשות מלאכה זו — שוכר עליהן במקומם אנשים בשכר מרובה או מטען (מטעה ומרמה אותם) כדי שיחזרו לעבודה.