חזור
בבא מציעא
דף עו.הָכִי הָשְׁתָּא? בִּשְׁלָמָא אִי אִיתְּמַר אִיפְכָא: הִתְקַבֵּל לִי גִּיטִּי וְאִשְׁתְּךָ אָמְרָה הָבֵא לִי גִּיטִּי וְהוּא אוֹמֵר הֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה – וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: מִשֶּׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ מְגוֹרֶשֶׁת – אַלְמָא דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידָהּ קָא סָמֵיךְ.
הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! בשלמא אי איתמר איפכא [נניח אילו היה נאמר ההיפך], שהיינו דנים במקרה הפוך; שהיא אמרה לשליח ״התקבל לי גיטי״ ו הוא הלך לבעל ואמר ״אשתך אמרה הבא לי גיטי״, והוא הבעל אומר: ״הילך כמו שאמרה״. ו אילו אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב על זה: משיגיע גט לידו הריהי מגורשת, הרי היתה זו ראיה — אלמא [מכאן] דאדיבורא דידה קא סמיך [שעל הדיבור שלה הוא סומך].
רש"י
דאי סלקא דעתך אדיבורא דידה סמיך ולא לדבריו האמין אלא הילך כמה שאמרה היא קאמר ליה אם כן עשאו שליח להולכה וזו בידו הוא וכי מטי גיטא לידה מיהא תיגרש:
תוספות
דאי ס״ד אדיבורא דידה סמיך כי מטי גיטא לידה מיהא תתגרש דאי אמרינן דגבי פועלים דעתיה אעילויא דבעה״ב ה״נ ה״ל למימר דדעתיה דבעל אעילויא דידה דאמרה הבא לי גיטא אע״ג דהאי דקאמר שליח התקבל לי גיטי הוי עילויא טפי לבעל שמתגרשת יותר במהרה אם היתה האשה אומרת כן מכל מקום השתא שאמרה האשה הבא הוי טפי זכות הבעל אי סמיך אמאי דקאמר שתתגרש מיהא כשיגיע גט לידה וכיון דלא מיגרשא אלמא לאו דעתיה דבעל אעילויא דידה ה״נ גבי פועלין לית לן למימר דדעתיה אעילויא דבעה״ב אבל אין לפרש דעילויא דבעל הוי מה שאינה מתגרשת במהרה דהא עדיף ליה ממתגרשת לאלתר כי עכשיו יהיה בידו עדיין אם לקיים אם לגרש והשתא פשיט ליה בפשיטות דבסמוך לא יתיישב דקאמר בשלמא אי איתמר איפכא כו׳ משהגיע גט לידו מגורשת דאדיבורא דידה קא סמיך ולפי זה היינו אגריעות׳ דידה שמתגרשת מהרה ופשיט דכ״ש דאעילויא דבעה״ב יש לסמוך וא״כ סותר פשיטות דלעיל דהוי פשיטא ליה דדעתיה אעילויא דקאמר שליח ולא אגריעותא דבעה״ב והכא סמיך בעל אגריעותא דידה:
אִי נַמִי: מִשֶּׁהִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ מְגוֹרֶשֶׁת – אַלְמָא דְּאַדִּיבּוּרָא דִּידֵיהּ קָא סָמֵיךְ. אֶלָּא הָתָם – מִשּׁוּם דְּעָקַר שָׁלִיחַ לִשְׁלִיחוּתֵיהּ לְגַמְרֵי, דַּאֲמַר לֵיהּ: שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה הָוֵינָא, לְהוֹלָכָה לָא הָוֵינָא.
אי נמי [או גם כן] אם באותו מקרה היה אומר: משהגיע גט לידה מגורשת — הייתי מוכיח אלמא [מכאן] דאדיבורא דידיה קא סמיך [שעל הדיבור שלו הוא סומך]. אלא התם [שם] במקרה שבאמת אמר רבה בר אבוה — אין הטעם משום שסמך או לא סמך על דעתה שלה, אלא משום שעקר השליח לשליחותיה [את שליחותו] לגמרי ובעצם אינו עוד שליח. ומדוע — שאמר ליה [לו] לבעל: ״שליח לקבלה הוינא [אני], ולהולכה לא הוינא [אינני] ", וכיון שלא נתמנה כלל להיות שליח לקבלה — פסקה שליחותו, ולכן אין בה ממש. והשאלה לא נפתרה איפוא.
רש"י
הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי ואמר רב נחמן וכו׳ כלומר ועלה שמעת לרב נחמן דאמר מגורשת היה לך ללמוד לפי דבריו שיאמר בהגעת הגט לידו או לידה דליהוי גירושין או אדיבורא דידיה סמיך או אדיבורא דידה סמיך כיצד אמר רב נחמן אם משיגיע גט לידו דשליח מגורשת יש ללמוד דאדיבורא דידה סמיך ולא לו האמין ונתרצה למסרו לו בתורת שליח לקבלה כדברי האשה והבעל עצמו גירש ואי הוה אמר רב נחמן עלה כשיגיע גט לידה מגורשת ולא בקבלת השליח יש ללמוד דאדיבורא דידיה סמיך ומהימנת לי דהכי אמרה קאמר ליה ועשאו שליח להולכה והשליח נתרצה להיעקר מתורת שליחות של אשה לקבלה ונעשה שליח לבעל לגרש והרי עשה שליחותו והגיעה לידה:
אִיבָּעֵית אֵימָא: הַאי תַּנָּא ״חָזְרוּ״ נַמִי ״הִטְעוּ״ קָרֵי לֵיהּ. דְּתַנְיָא: הַשּׂוֹכֵר אֶת הָאוּמָּנִין וְהִטְעוּ אֶת בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת הִטְעָה אוֹתָן – אֵין לָהֶם זֶה עַל זֶה אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.
ושוב אנו חוזרים לפירוש המשנה גופה, לגבי הביטוי של ״הטעו זה את זה״, ומציעים הצעה שונה לגמרי: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: האי תנא [תנא זה] במשנתנו גם אם ״חזרו״ בהם הצדדים נמי [גם כן] בלשון ״הטעו״ קרי ליה [קורא לו], דתניא [שכן שנינו בברייתא] כיוצא בזה: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או שבעל הבית הטעה אותן — אין להם זה על זה אלא תרעומת.
רש"י
אלא התם דשמעת ליה דאמר אינה מגורשת. אין לך ללמוד מדרב נחמן דאדיבורא דידיה סמיך ואין כאן שליחות כדאמרת דא״נ אמרינן דאדיבורא דידה סמיך דאף הבעל עשאו שליח להולכה כדברי האשה אין כאן שליחות שהרי השליח לא נתרצה דהא עקר ליה לשליחותיה לגמרי דאמר ליה שליח לקבלה איפשי להעשות שלא אטרח להגיע לידה אבל שליח להולכה לטרוח ולהגיע לידה אי אפשי להעשות הלכך אפילו נמלך והגיעו אצלה אין זה שליח שניתן לגירושין שכשקבלו לא קבלו על מנת כן ואי קשיא הא אמרינן גביה איפכא היכא דהיא אמרה התקבל והוא אמר לבעל אשתך אמרה הבא והוא אמר הילך כמה שאמרה דאי הוה אמר עלה משיגיע גט לידו מגורשת הוה שמעינן דאדיבורא דידה סמיך ומסרו לו על מנת קבלה ולא קשיא לן הא שליח עקר לשליחותיה ולא נתרצה הוא בשליחות קבלה איכא למימר דאי הוה אמר רב נחמן הכי הוה קמ״ל דהאי לאו עקירה הוא דהא מתרצה להיות שליח להולכה כל שכן דמתרצה בשליחות קבלה שהקבלה בכלל הולכה לענין הטורח:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא הָלְכוּ, אֲבָל הָלְכוּ חַמָּרִים וְלֹא מָצְאוּ תְּבוּאָה, פּוֹעֲלִין וּמָצְאוּ שָׂדֶה כְּשֶׁהִיא לַחָה – נוֹתֵן לָהֶן שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם, אֲבָל אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לַבָּא רֵיקָן, עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל.
וממשיכה הברייתא: במה דברים אמורים — שלא הלכו למקום העבודה אלא חזר בו בעל הבית מיד. אבל אם כבר הלכו החמרים ולא מצאו תבואה להוביל, או שהלכו הפועלין לעבוד ומצאו שדה כשהיא לחה ואי אפשר לעבד אותה בעידור — נותן להן בעל הבית שכרן משלם, אבל אינו נותן להם שכר עבודה מלא, כי אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, ואינו דומה העושה מלאכה ליושב ובטל.
רש"י
ואי בעית אימא כו׳ אשינויא דריש פירקא קאי:
הטעו קרי ליה וזה את זה דקתני במתני׳ בפועלים ובעל הבית נמי קאמר ולא בדאטעו פועלים אהדדי:
דתניא דגבי פועלים ובעל הבית נמי קרי להו הטעו:
אין להן זה על זה אלא תרעומת דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו:
תוספות
אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר״י דהא קי״ל כר״מ דדאין דינא דגרמי בהגוזל קמא (ב״ק דף ק.) א״כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי״ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאו להשתכר ומכל מקום יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע״י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו החמרים להלכו ומצאו שדה לחה הוה מצי לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולין עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט דבהלכו לא שכיח שימצאו עוד להשתכר ואם לא הלכו מסתמא כשבא לחזור חוזר מיד בעוד שימצא להשתכר:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה, אֲבָל הִתְחִילוּ בִּמְלָאכָה – שָׁמִין לָהֶן מַה שֶּׁעָשׂוּ. כֵּיצַד? קִבְּלוּ קָמָה לִקְצוֹר בִּשְׁנֵי סְלָעִים, קָצְרוּ חֶצְיָהּ וְהִנִּיחוּ חֶצְיָהּ, בֶּגֶד לֶאֱרוֹג בִּשְׁנֵי סְלָעִים, אָרְגוּ חֶצְיוֹ וְהִנִּיחוּ חֶצְיוֹ – שָׁמִין לָהֶן אֶת מַה שֶּׁעָשׂוּ.
במה דברים אמורים שאם חזרו בהם אין להם אלא תרעומת — כשלא התחילו כלל במלאכה, אבל אם כבר התחילו במלאכה — שמין (מעריכים) להן מה שעשו, ומקבלים תמורה מסויימת עבור מה שגמרו. כיצד? — קבלו קמה לקצור את כולה בקבלנות בשני סלעים, וקצרו חציה והניחו חציה. או שקיבלו על עצמם בגד לארוג את כולו בשני סלעים, וארגו חציו והניחו חציו — במקרה כזה שמין להן את מה שעשו, כיצד?
רש"י
בד״א דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:
בשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אמר להן חוזרני בי:
אבל אם הלכו אצל המלאכה כגון אם חמרים הן ששכרן להביא לו תבואה ממקום אחר והלכו ולא מצאו או אם פועלים הם ששכרם לעדור שדהו והלכו ומצאו שדה שהיא לחה במים ואינה ראויה לעידור:
נותן להם שכרם של כל היום משלם כפי הראוי להם וכדמפרש ואזיל:
אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם ואומדים את החמרים כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותה הדרך לבא ריקם מלבא טעון:
עושה מלאכה ליושב ובטל ואומדין את הפועלים כמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום וליטול כך וכך:
הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים – נוֹתֵן לָהֶן סֶלַע, אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. וְאִם סֶלַע – נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע.
— אם היה מה שצריכים להשלים יפה (שווה) ששה דינרים שהוא סלע וחצי, כגון שנתייקר שכר העבודה — נותן להם סלע כפי הסכום שהתנו מראש, שאין העובדים מפסידים שכר שנקצב להם, או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.
רש"י
בד״א דאין להם עליו ממון אם חוזר הוא:
בד״א שלא התחילו במלאכה ארישא קאי ועד השתא פריש מידי דשכירות והשתא פריש מילי דקבלנות:
בד״א דהיכא דחזרו בהן או הוא חזר אין להם אלא תרעומת בזמן שלא התחילו במלאכה:
אבל התחילו במלאכה יש דין אחר ביניהם מהו הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו כפי חשבון שעשו:
ארגו חציה ומגיע לשכרן סלע לפי תנאם:
רַבִּי דּוֹסָא אוֹמֵר: שָׁמִין לָהֶן מַה שֶּׁעָתִיד לְהֵעָשׂוֹת. הָיָה יָפֶה שִׁשָּׁה דִּינָרִים – נוֹתֵן לָהֶם שֶׁקֶל, אוֹ יִגְמְרוּ מְלַאכְתָּן וְיִטְּלוּ שְׁנֵי סְלָעִים. וְאִם סֶלַע – נוֹתֵן לָהֶם סֶלַע.
ואילו ר׳ דוסא אומר: שמין (מעריכים) להם את מה שעתיד להעשות, אם היה יפה לפי האומדן ששה דינרים, כלומר, שעדיין שווה ששה דינרים, שמה שצריך להיעשות אפשר לעשותו על ידי פועלים אחרים רק בששה דינרים — נותן להם שקל (חצי סלע), או שיגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים. ואם צריך להשלים כדי סלע — נותן להם סלע.
רש"י
היה יפה ו׳ דינרים שאם היה בא לשכור שכיר לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים ונמצא נפסד בעל הבית במה שעתיד להעשות אפ״ה אין הולכין אחר העתיד להעשות אלא שמין להן את מה שעשו לפי חשבון תנאו ונותן להם סלע דלית ליה להאי תנא הא דתנן במתניתין כל החוזר בו ידו על התחתונה:
ואם סלע ואם אין יפה אלא סלע דנמצאין פועלין לעשות חציה השני בסלע:
נותן להן במה שעשו סלע ולקמן (בבא מציעא דף עז.) פריך פשיטא:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּדָבָר שֶׁאֵין אָבוּד, אֲבָל בְּדָבָר הָאָבוּד – שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן אוֹ מַטְעָן. כֵּיצַד מַטְעָן? אוֹמֵר לָהֶן: סֶלַע קָצַצְתִּי לָכֶם – בֹּאוּ וּטְלוּ שְׁתַּיִם. וְעַד כַּמָּה שׂוֹכֵר עֲלֵיהֶן – עַד אַרְבָּעִים וַחֲמִשִּׁים זוּז.
במה דברים אמורים, שהפועלים מקבלים שכר על מה שעבדו ואין לבעל הבית אלא תרעומת — בדבר שאין אבוד על ידי שביתת הפועלים, אבל בדבר ה עלול להיות אבוד — שוכר עליהן (על חשבונם) פועלים אחרים ביוקר או מטען. כיצד מטען? — אומר להן למשל: סלע קצצתי לכם — באו וטלו שתים. ועד כמה שוכר עליהן — עד ארבעים וחמשים זוז, שיכול לשכור פועלים אחרים ולהוסיף להם הרבה מאוד על שכרם כדי שיגמרו את העבודה.
רש"י
שמין להן העתיד להעשות רבי דוסא סבירא ליה כתנא דידן דאמר החוזר בו ידו על התחתונה ויעכב שכר מה שעשו כדי לשכור פועלים ולגמור כפי תנאי הראשון:
היה יפה העתיד להעשות ו׳ דינרים:
נותן להן שקל כדי שתהא נגמרת בשני סלעים:
ואם סלע נותן להם סלע לקמן פריך פשיטא:
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר, אֲבָל יֵשׁ שָׁם פּוֹעֲלִים לִשְׂכּוֹר, וְאָמַר צֵא וּשְׂכוֹר מֵאֵלּוּ – אֵין לוֹ עֲלֵיהֶן אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת.
ובדבר האבוד, במה דברים אמורים — בזמן שאין שם פועלים אחרים לשכור באותו מקום ונמצא בעל הבית מפסיד הרבה, ומותר לו להשתמש בדרכים אלה. אבל אם יש שם פועלים אחרים לשכור, ואמר הפועל שחזר בו לבעל הבית: ״צא ושכור מאלו״ — אין לו עליהן אלא תרעומת.
רש"י
בד״א דאין החוזר נפסד אלא לפי חשבון לר׳ דוסא ולרבנן מקבלין במה שעשו:
בדבר שאינו אבוד ואע״ג דאין פועלים מצויין עכשיו כדמוקי ליה בסיפא שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבוד הוא:
אבל בדבר שהוא אבוד אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר פועלים אפי׳ לפי היוקר שנתייקרו:
שוכר פועלים אחרים עליהן ביותר מכדי שכרן:
או מטען לאלו:
במה דברים אמורים דשוכר עליהן בשאינו מוצא לשכור:
תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם. אֲמַר לֵיהּ: חֲבִיבִי אֲמַר: אִילּוּ אֲנָא הֲוַאי – לָא הֲוָה יָהֵיבְנָא לָהֶן אֶלָּא כְּפוֹעֵל בָּטֵל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ נוֹתֵן לָהֶם שְׂכָרָן מִשָּׁלֵם! וְהָא עֲלָהּ קָתָנֵי: אֵינוֹ דּוֹמֶה הַבָּא טָעוּן לְהַבָּא רֵיקָן, עוֹשֶׂה מְלָאכָה לְיוֹשֵׁב וּבָטֵל! לָא סִיְּימוּהָ קַמֵּיהּ.
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות בפני] רב בברייתא זו: נותן להם שכרן משלם. אמר ליה [לו]: חביבי [דודי, ר׳ חייא] אמר: אילו אנא הואי [אני הייתי פוסק] — לא הוה יהיבנא [הייתי נותן, פוסק] להן אלא כפועל בטל ולא יותר, ואת אמרת [ואתה אומר] נותן להם שכרם משלם! ושואלים: והא עלה קתני [והרי עליה, על קטע זה שבברייתא, שנו מיד אחר כך]: אינו דומה הבא טעון להבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל! ומשיבים: לא סיימוה, את הברייתא קמיה [לפניו] ולכן אמר שאין מגיע להם כל שכרם.
אִיכָּא דְּאָמְרִי: סִיְּימוּהָ קַמֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר: חֲבִיבִי אֲמַר: אִי הֲוַאי אֲנָא לָא הֲוָה יָהֵיבְנָא לֵיהּ כְּלָל, וְאַתְּ אָמְרַתְּ כְּפוֹעֵל בָּטֵל! אֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ!
איכא דאמרי [יש שאומרים] ושונים בנוסח אחר: שבאמת סיימוה קמיה [לפניו], והכי קאמר [וכך אמר], חביבי אמר: אי הואי אנא [אם הייתי אני] פוסק — לא הוה יהיבנא ליה [הייתי נון, פוסק לו] כלל, ואת אמרת [ואתה אומר] כפועל בטל! ושואלים: אלא אם כן קשיא [קשה באמת] וכיצד נסביר את ההבדל בין הברייתות והשיטות? ומשיבים: הך
רש"י
תני תנא בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו כו׳:
חביבי אמר דודי ר׳ חייא:
אי אנא הואי אי אני השוכר לא הוה יהבינא כו׳:
והא עלה קתני נמי דכפועל בטל הוא דשקלו:
לא סיימוה קמיה לא סיימו סוף הברייתא לפניו:
לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּסַיְּירָא לְאַרְעֵיהּ מִדְּאוֹרְתָא, הָא – דְּלָא סַיְּירָא לְאַרְעֵיהּ מֵאוֹרְתָא.
לא קשיא [זו אינה קשה]: הא [זה] שאמר שאינם מקבלים כלל — הרי זה באופן דסיירא לארעיה מדאורתא [שסייר ובדק את אדמתו מבערב] והוליך גם את הפועלים עימו, ומכיון שהם עצמם ראוה הרי שהיה להם להעלות על דעתם שיירדו גשמים ולא תהיה השדה ראויה לעיבוד, שעל דעת כן נשכרו לו, ולא היה להם איפוא ללכת אליה בבוקר, ולכך הפסידו. הא [זה] שאמר שהם מקבלים כפועל בטל — הרי זה באופן שלא סיירא לארעיה מאורתא [סייר באדמתו מבערב], שכיון שלא עשה את המוטל עליו ולא בדק כראוי — האחריות עליו.
רש"י
לא הוה יהבינא כלל דמזלייהו גרם ואינהו נמי הוה להו לאסוקי אדעתייהו שלא ימצאו שדה לחה:
כִּי הָא דַּאֲמַר רָבָא: הַאי מַאן דַּאֲגַר אֲגִירֵי לְרִפְקָא, וְאָתָא מִטְרָא וּמַלְיֵיהּ מַיָּא. אִי סַיְּירָא לְאַרְעֵיהּ מֵאוֹרְתָא
כי הא [כמו זו] שאמר רבא: האי מאן דאגר אגירי לרפקא ואתא מטרא ומלייה מיא [מי ששכר שכירים לעדור ובא הגשם ומילא את האדמה הזו מים] שאי אפשר לעדור בה, אי סיירא לארעיה מאורתא [אם סייר באדמתו מבערב] עם הפועלים ועשה כל מה שהוא יכול
רש"י
הא דסיירא לארעא מאורתא והוליך הפועלים לשם וראוה ולא הבינו שהיא לחה או שירדו גשמים בלילה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו ועל מנת כן נשתכרו לו והרי לא יכולין ולא היה להן לילך בבקר:
לא סיירוה מאורתא עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאו שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל: