נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ, אִם קַבְּלָן הוּא – נוֹתֵן לוֹ קַבְּלָנוּתוֹ.

אמר מר [החכם] והשאר מהיכן מגביהו — מן העידית. קא סלקא דעתך [עלתה על דעתך] לפרש מתחילה ש״עידית״ כאן פירושו מעידית שבנכסיו שהוא המובחר שבכל נכסיו של המוכר. ושואלים: ולא יהא קונה זה אלא כבעל חוב אחר, וכלל כתבה המשנה: בעל חוב דינו שהוא גובה בבינונית ולא במובחר מזה! ועוד: הא ארעא דיהיב זוזי [הרי נמצאת קרקע מסויימת שעליה נתן כסף] ומדוע יקבל קרקע מובחרת ממנה?

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – מַאי אִירְיָא שָׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת אוֹ שֶׁאֲחָזַתּוּ חַמָּה, דְּאָנֵיס? כִּי לָא אָנֵיס נַמִי – הָא אָמְרוּ רַבָּנַן יַד פּוֹעֵל עַל הָעֶלְיוֹנָה! אֶלָּא לָאו – רַבִּי דּוֹסָא הִיא, וּשְׁמַע מִינָּהּ: לָא שָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי דּוֹסָא בֵּין שְׂכִירוּת לְקַבְּלָנוּת.

אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה היא מעידית שבה — שמאותו שדה שקנה גובה מחלק העידית שבו. ו כן מה שנאמר בהמשך ״בזיבורית״ כוונתו מזיבורית שבה.

אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בְּדָבָר הָאָבוּד וְדִבְרֵי הַכֹּל.

רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: אפילו תימא [תאמר] ותפרש שהכוונה היא מעידית שבנכסיו כולם, אבל כאן יש טעם בדבר: כי סתם כרגיל מאן דזבין ארעא באלפא זוזי [מי שקונה קרקע באלף זוז] אין בידו סכום זה במזומן, אלא אוזולי [להוזיל] הוא מוזיל המחיר המקובל ומזבין [ומוכר] נכסיו בהפסד. ואם לא יקבל קרקע אחרת תמורתם — נמצא שמפסיד הרבה, ו משום כך הוה ליה [הריהו נחשב] כניזק, שהרי חזרתו של המוכר גרמה לו נזק של ממש. ותנן [ושנינו במשנה]: הניזקין שמין להן בעידית, ומשום כך משלם גם הוא כאן מעידית.

תְּנַן: כָּל הַמְשַׁנֶּה – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה, וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ – יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. בִּשְׁלָמָא כָּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה – דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה לְאַתּוּיֵי מַאי? לָאו לְאַתּוּיֵי פּוֹעֵל וּכְרַבִּי דּוֹסָא?

עוד שנינו שם שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מלמדין אותן שלא יחזרו. כיצד? — כותב לו: ״אני פלוני בן פלוני״ וכו׳. ושואלים: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב ליה הכי [שהוא כותב לו כך], הא [הרי] אם לא כתב הכי [היה כותב כך] — לא קני [היה קונה]?

אֶלָּא, רַבִּי דּוֹסָא תַּרְתֵּי קָאָמַר, וְרַב סָבַר לָהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא וּפָלֵיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנותן ערבון לחבירו לאחר שהסכימו ביניהם על מכר מסויים ואמר לו: ״אם אני חוזר בי — ערבוני מחול לך״, והלה אומר: ״אם אני חוזר בי — אכפול לך ערבונך״ — נתקיימו התנאין, כלומר, מקיימים את התנאים שהתנו ביניהם לפי חוזה זה, אלו דברי ר׳ יוסי.

אִיבָּעֵית אֵימָא: כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה – לְכִדְתַנְיָא: כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ – כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ בְּאֶלֶף זוּז – וְנָתַן לוֹ מָעוֹת מֵהֶן מָאתַיִם זוּז, בִּזְמַן שֶׁהַמּוֹכֵר חוֹזֵר בּוֹ – יַד לוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה;

ומעירים: ר׳ יוסי הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אסמכתא קניא [קונה], שאם מקבל אדם על עצמו לשלם כעין קנס דבר שאינו שווה לנזק הממשי שנגרם, הרי זה הסכם שיש בו קנין גמור, ואינו בטל גם אם מתחרט אחד הצדדים לאחר זמן.

רָצָה – אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי, אוֹ תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מְעוֹתַי. מֵהֵיכָן מַגְבֵּיהוּ? מִן הָעִידִּית. וּבִזְמַן שֶׁלּוֹקֵחַ חוֹזֵר בּוֹ – יַד מוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה, רָצָה – אוֹמֵר לוֹ: הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ, רָצָה – אוֹמֵר: הֵילָךְ קַרְקַע כְּנֶגֶד מְעוֹתֶיךָ. מֵהֵיכָן מַגְבֵּיהוּ? מִן הַזִּיבּוּרִית.

ר׳ יהודה אומר: דיו שיקנה כנגד ערבונו, כלומר, שיקבל מן הסחורה לפי סכום הערבון שנתן. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — בזמן שאמר לו בפירוש: ערבוני יקון, שאז קונה כנגד הערבון. אבל אם מכר לו שדה באלף זוז בלא לפרט תנאים ונתן לו הקונה מהם חמש מאות זוז — קנה הכל, ומחזיר לו את השאר אפילו לאחר כמה שנים. הרי שלדעת רבן שמעון בן גמליאל גם אם לא כתב חוזה מפורש — קנה הכל וחייב לשלם את השאר, ומדוע נאמר בברייתא שלדעת רבן שמעון בן גמליאל צריך לכתוב חוזה מפורש!

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ. כֵּיצַד? כּוֹתֵב לוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי מָכַרְתִּי שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי בְּאֶלֶף זוּז, וְנָתַן לִי מֵהֶם מָאתַיִם זוּז, וַהֲרֵינִי נוֹשֶׁה בּוֹ שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז. קָנָה, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁאָר אֲפִילּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] — דקא עייל ונפיק אזוזי [שהוא, המוכר, נכנס ויוצא על הכסף] שאז ברור שהמוכר עשה את העיסקה מפני שהיה זקוק לכסף, וכיון שלא קיבל את כל הכסף הריהו ניזוק, ואם לא פירטו בחוזה מכירה מיוחד — תתבטל העיסקה. הא [זה] — דלא קא עייל ונפיק אזוזי [שאינו נכנס ויוצא על הכסף], הרי המכר קיים גם בלא תנאי מפורש.

אָמַר מָר: מֵהֵיכָן מַגְבֵּיהוּ? מִן הָעִידִּית. קָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ מֵעִידִּית דִּנְכָסָיו. וְלֹא יְהֵא אֶלָּא בַּעַל חוֹב, וּתְנַן: בַּעַל חוֹב דִּינוֹ בְּבֵינוֹנִית! וְעוֹד: הָא אַרְעָא דְּיָהֵיב זוּזֵי.

שאמר רבא: האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי [מי שמכר דבר לחבירו ואחר כך הוא יוצא ונכנס כדי לקבל את הכסף] — לא קני [קנה] הקונה את הדבר, שהרי ברור שמכר המוכר רק משום שנזדקק לכסף מזומן מיד, ואם לא קיבל מיד — בטל המכר מעיקרו, שלא לכך נתכוון. אבל אם לא קא עייל ונפיק אזוזי — [איננו נכנס ויוצא על הכסף] — הריהו קני [קונה] ושאר הסכום הריהו כמלווה, וישלם לו הקונה כשיוכל.

אֲמַר רַבִּי נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מֵעִידִּית שֶׁבָּהּ, וּמִזִּיבּוּרִית שֶׁבָּהּ.

ואמר רבא: האי מאן דאוזפיה מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא [מי שהלוה מאה זוז לחבירו ופרע לו דינר דינר] — פרעון הוי [הוא], אלא דאית ליה [שיש לו] תרעומת גביה [עליו] על שמחזיר בדרך זו. דאמר ליה [שהמלוה אומר לו]: אפסדתינהו מינאי [הפסדת אותם עבורי], שכיון שאינו מקבל סכום כסף גדול בבת אחת — אינו יכול להשתמש בו.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מֵעִידִּית דִּנְכָסָיו. סְתָם מַאן דְּזָבֵין אַרְעָא בְּאַלְפָא זוּזֵי – אוֹזוּלֵי מוֹזִיל וּמְזַבֵּין נְכָסָיו, וַהֲוָה לֵיהּ כְּנִיזָּק, וּתְנַן: הַנִּיזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִּית.

מסופר: ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה [אדם אחד מכר חמור לחבירו] ופש ליה חד זוזא, וקא עייל ונפיק אזוזא [ונשאר דינר אחד שלא שילם לו הקונה, והיה נכנס ויוצא על אותו זוז לגבות אותו]. יתיב [ישב] רב אשי וקא [והיה] מעיין בה בבעיה זו: כי האי גוונא מאי [כגון זה מה הדין]? האם קני [קונה] או לא קני [קונה], האם נאמר כי כיון שדחוק בכסף וזקוק לזוז זה בטל המכר, או שמא כיון שהוא רק סכום קטן — לא יבטל את המכר כולו? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מן המקום הגרוניא משמיה [משמו] של רבא: זוזא כזוזי דמי, ולא קני [דינר אחד כדינרים רבים הוא נחשב, ואינו קונה].

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מְלַמְּדִין אוֹתָן שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ. כֵּיצַד? כּוֹתֵב לוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי כו׳. טַעְמָא דְּכָתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כָּתַב הָכִי – לָא קָנֵי?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: והא אמרינן [והרי אנו אומרים] משמיה [משמו] של רבא שבמקרה הזה קני [קונה]! אמר ליה [לו]: כדי ליישב את הסתירה תתרגם שמעתיך [תרגם הסבר את השמועה, ההלכה] שמסרת, שמדובר שם במוכר שדהו

וְהָתַנְיָא: הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵירוֹ וְאָמַר לוֹ: אִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי – עֵרְבוֹנִי מָחוּל לְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי – אֶכְפּוֹל לְךָ עֵרְבוֹנְךָ. נִתְקַיְּימוּ הַתְּנָאִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

נותן לו שכרו, אם קבלן הוא — נותן לו קבלנותו.

רַבִּי יוֹסֵי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר אַסְמַכְתָּא קַנְיָא.

ונברר: מני [כשיטת מי היא] הלכה זאת? אילימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים], מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] אמרו במקרה ששמע שמת לו מת או שאחזתו חמה דאניס [שהוא אנוס], כי לא אניס נמי [כאשר אינו אנוס גם כן] — הא [הרי] אמרו רבנן [חכמים] יד פועל על העליונה! אלא לאו [האם לא] שיטת ר׳ דוסא היא, ושמע מינה [ולמד מכאן] כי לא שאני ליה [שונה לו] לר׳ דוסא בין שכירות לקבלנות!

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דַּיּוֹ שֶׁיִּקְנֶה כְּנֶגֶד עֵרְבוֹנוֹ״. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ עֵרְבוֹנִי יִקּוֹן. אֲבָל מָכַר לוֹ שָׂדֶה בְּאֶלֶף זוּז וְנָתַן לוֹ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת זוּז – קָנָה, וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁאָר אֲפִילּוּ לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים!

אמר רב נחמן בר יצחק: בברייתא זו מדובר בדבר האבוד, שאז הדין עם בעל הבית, וכיון שאנוס הוא הרי זה כדברי הכל.

לָא קַשְׁיָא: הָא – דְּקָא עָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזֵי, הָא – דְּלָא קָא עָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזֵי.

תנן [שנינו במשנתנו]: כל המשנה — ידו על התחתונה, וכל החוזר בו — ידו על התחתונה. ושואלים: בשלמא [נניח] לענין כל המשנה ידו על התחתונה — שסתם לן [לנו] התנא בלי לפרש שם אומרה, הרי על ידי כך קבע הלכה כשיטת ר׳ יהודה. אלא, כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי מאי [להביא את מה] באה תוספת זו, מה היא באה ללמדנו? לאו לאתויי [האם לא להביא, ללמד] דין פועל וכ שיטת ר׳ דוסא שסבור שפועל אסור לו לחזור בו?

דְּאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּזַבֵּין מִידֵי לְחַבְרֵיהּ וְקָא עָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזֵי – לָא קָנֵי, לָא קָא עָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזֵי – קָנֵי.

וכיון שכך אין לצרף את דברי ר׳ דוסא ורב, אלא יש לומר כך: ר׳ דוסא תרתי קאמר [שתי הלכות אמר], ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא [סבור הוא כמותו באחת וחלק עליו באחת], שלענין יד פועל על התחתונה לא הסכים רב, אבל לענין דרך חישוב השכר הסכים.

וְאָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּאוֹזְפֵיהּ מֵאָה זוּזֵי לְחַבְרֵיהּ וּפְרָעֵיהּ זוּזָא זוּזָא – פֵּרָעוֹן הָוֵי, אֶלָּא דְּאִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת גַּבֵּיהּ. דַּאֲמַר לֵיהּ: אַפְסַדְתִּינְהוּ מִינַּאי.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שאין פירוש המשנה כמו שאמרנו, אלא ״כל החוזר בו ידו על התחתונה״ אינו דן בדיני פועלים אלא בענין אחר, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: כל החוזר בו כיצד? — הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו הקונה מעות מהן מאתים זוז, ואחר כך חזר בו אחד מהם. בזמן שהמוכר חוזר בו — יד הלוקח על העליונה, כיצד?

הַהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, וּפַשׁ לֵיהּ חַד זוּזָא, וְקָא עָיֵיל וְנָפֵיק אַזּוּזָא. יָתֵיב רַב אַשִׁי וְקָא מְעַיֵּין בָּהּ: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי? קָנֵי אוֹ לָא קָנֵי? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי: הָכִי אֲמַר אֲבִימִי מֵהַגְּרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: זוּזָא כְּזוּזֵי דָּמֵי, וְלָא קָנֵי.

רצה — אומר לו ״תן לי מעותי שנתתי לך ", או ״תן לי קרקע כנגד מעותי״, שאם אינך נותן לי כל הקרקע שהסכמנו עליה, על כל פנים מה ששילמתי לך אני רוצה לקבל בקרקע. מהיכן מגביהו (נותן לו) לקונה זה — מן העידית שבקרקעות. ובזמן ש הלוקח חוזר בו — יד המוכר על העליונה, רצה — אומר לו המוכר: הילך מעותיך, רצה — אומר לו המוכר: הילך קרקע כנגד מעותיך. מהיכן מגביהו — אפילו מן הזיבורית.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַב אַשִׁי: וְהָא אָמְרִינַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא קָנֵי! אֲמַר לֵיהּ: תְּתַרְגֵּם שְׁמַעֲתִיךְ בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ

רבן שמעון בן גמליאל אומר: מלמדין אותן שלא יחזרו, שדואגים מראש שההסכם לא יוכל להתבטל ולא יגיעו לסכסוך. כיצד? — כותב לו בשטר המכירה: ״אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז, ונתן לי מהם מאתים זוז, והריני נושה בו שמונה מאות זוז״, ואז קנה מיד את כל השדה כולו, ומחזיר לו את השאר, שמונה מאות זוז, אפילו לאחר כמה שנים, שהרי נעשה זה כשטר חוב רגיל. ומבררים ענייניה של ברייתא זו.