נִקְרָא גַּזְלָן.

נקרא גזלן, שכיון שעשה שלא כפי ההסכם, שהרי לכך לא קיבל רשות — נחשב כאילו גזל את הבהמה מבעליה, והרי הגזלן חייב בכל אונס שיארע.

הֵי רַבִּי מֵאִיר? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר דְּצַבָּע, דִּתְנַן: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לְצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ.

ושואלים: הי [איזה] מדברי ר׳ מאיר מלמדנו שהוא מחזיק בשיטה זו? אילימא [אם תאמר] שזו שיטת ר׳ מאיר בענין הצבע, ששנינו במשנה: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אותו אדום וצבעו שחור, או לצובעו שחור וצבעו אדום, ר׳ מאיר אומר: נותן לו הצבע לבעל הצמר את דמי צמרו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.

ר׳ יהודה אומר: אם השבח, תוספת הערך שבאה על ידי הצביעה יתר על היציאה (הוצאה) שהוציא הצבע — נותן לו בעל הצמר את היציאה בלבד, ואם היציאה יתירה על השבח — נותן לו את השבח, שידו על התחתונה. ולכאורה אפשר ללמוד שר׳ מאיר סבור שכיון ששינה הצבע מדעת בעל הצמר — הרי זה כאילו גזלו, ומחזיר הכל.

מִמַּאי? דִּלְמָא שָׁאנֵי הָתָם דְּקַנְיָא בְּשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה.

אך יש לדחות: מכאן אין להוכיח, ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא שאני התם דקניא [שמא שונה שם שקנה] הצבע את הצמר בשינוי מעשה ולא בגלל השינוי מדעת הבעלים, אלא בגלל מעשה של ממש נחשב הדבר כגזילה.

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּמִגְבַּת פּוּרִים; דְּתַנְיָא: מִגְבַּת פּוּרִים – לְפוּרִים, מִגְבַּת הָעִיר – לְאוֹתָהּ הָעִיר. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בַּדָּבָר, אֲבָל לוֹקְחִין אֶת הָעֲגָלִים וְשׁוֹחֲטִין וְאוֹכְלִים אוֹתָן, וְהַמּוֹתָר יִפּוֹל לְכִיס שֶׁל צְדָקָה.

אלא הא [זו] דברי ר׳ מאיר של מגבת פורים; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מגבת פורים — לפורים, שכסף שגובים בפורים לחלק לעניים לצורך הסעודה ניתנת רק לפורים. מגבת העיר, שגובים כסף עבור עניי העיר, נותנים אותו לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר לצמצם בדיוק כדי צורך הסעודה. אבל לוקחין (קונים) מכסף זה את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר, אם נשאר מן הסכום יתר על דמי הסעודה, יפול לכיס של צדקה, וינתן למטרות צדקה אחרות.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִגְבַּת פּוּרִים לְפוּרִים, וְאֵין הֶעָנִי רַשַּׁאי לִיקַּח מֵהֶן רְצוּעָה לְסַנְדָּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יַעֲקֹב שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר. וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מֵיקֵל.

ר׳ אליעזר אומר: אינו כן, אלא מגבת פורים לסעודת פורים בלבד, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר שיכול לעשות בכסף כרצונו, אלו דברי ר׳ יעקב שאמר משום (בשם) ר׳ מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל. משמע שאסור לשנות מדעתו של נותן הצדקה כלל.

דִּלְמָא הָתָם נַמִי, דְּאַדַּעֲתָּא דְּפוּרִים הוּא דְּיָהֵיב לֵיהּ, אַדַּעֲתָא דְּמִידֵי אַחֲרִינָא – לָא יָהֵיב לֵיהּ.

ועדיין דוחים: דלמא התם נמי, דאדעתא [שמא שם גם כן, שעל דעת] פורים הוא דיהיב ליה [שנותן לו], אדעתא דמידי אחרינא [על דעת דבר אחר] — לא יהיב ליה [נתן לו], שהרי זה כתנאי מפורש בענין, ואז אם שינה מדעת הנותן — מובן מדוע ר׳ מאיר מחמיר.

אֶלָּא הָא רַבִּי מֵאִיר דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: הַנּוֹתֵן דִּינָר לְעָנִי לִיקַּח לוֹ חָלוּק, לֹא יִקַּח בּוֹ טַלִּית, טַלִּית – לֹא יִקַּח בּוֹ חָלוּק, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

אלא הא [זו] מדברי ר׳ מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ שמעון בן אלעזר אומר משום ר׳ מאיר: הנותן דינר לעני ליקח (לקנות) לו בו חלוק — לא יקח בו העני טלית, לקנות טלית — לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית.

וְדִלְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָתוּ לְמִחְשְׁדֵיהּ, דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אֲמַר פְּלָנְיָא זָבְנִינָא לֵיהּ לְבוּשָׁא לִפְלוֹנִי עָנְיָא, וְלָא זְבַן לֵיהּ, אִי נַמִי זָבְנִינָא לֵיהּ גְּלִימָא וְלָא זְבַן לֵיהּ.

ודוחים: ודלמא שאני התם דאתו למחשדיה [ושמא שונה שם שיבואו לחשוד אותו, את הנותן], דאמרי אינשי [שאומרים אנשים], אמר פלניא [פלוני]: זבנינא ליה לבושא [אני קונה לבוש] לפלוני עניא [העני], ולא זבן ליה [קנה לו]. אי נמי [או גם כן] שהוא אומר: זבנינא ליה [אני קונה לו] גלימא ולא זבן ליה [קנה לו], שהרי הנותן חשב שהעני אכן קונה לבוש, והעני קנה דבר אחר, וכדי שלא ייחשד הנותן — אסור לעני לשנות.

אִם כֵּן לִיתְנֵי ״מִפְּנֵי הַחֲשָׁד״. מַאי ״מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲבִיר עַל דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת״? שְׁמַע מִינָּהּ מִשּׁוּם דְּשַׁנֵּי הוּא, וְכָל הַמַּעֲבִיר עַל דַּעַת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת נִקְרָא גַּזְלָן.

ומשיבים: אם כן, זהו אם זה היה הטעם, ליתני [שישנה] בלשון: ״מפני החשד״, מאי [מה] משמעות הלשון: ״מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית״ — שמע מינה [למד מכאן] משום דשני [ששינה] הוא שאסור לו, וכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן, והרי הוכחה שזו היא שיטת ר׳ מאיר.

״הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה״. מַאי וְהִבְרִיקָה? הָכָא תַּרְגִּימוּ נְהוֹרִיתָא. רָבָא אֲמַר: אַבְזֶקֶת.

שנינו במשנה כי השוכר את החמור והבריקה אין האחריות על המשכיר. ושואלים: מאי [מה פירוש] ״והבריקה״? ואומרים: הכא תרגימו [כאן, בבבל תרגמו] ״נהוריתא״, שהוא לובן הנכנס לאישון עינו של החמור ומעוור אותו בכך. רבא אמר: הכוונה היא לאבזקת, תולעים השורצים ברגלי החמור.

הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: אַבְזֶקֶת בְּמִילְּתָא דְּמַלְכָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: בְּמַאי? בִּטְלֵי כֶסֶף אוֹ בִּטְלֵי דְהַב? אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּטְלֵי כֶסֶף אֲמַר, וּקְטַלוּהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בִּטְלֵי דְהַב אֲמַר, וּשְׁבַקוּהּ.

וכיון שנזכרה המלה ״אבזקת״, מסופר, ההוא דאמר להו [אדם אחד שאמר להם]: ראיתי אבזקת במילתא דמלכא [עש שאוכל את בגדי המלך], אמרו ליה [לו]: במאי [במה] ראית? האם בטלי [בכלי] כסף, כלומר, פשתן, או בטלי דהב [או בכלי זהב, בבגדי צמר]? איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי [בכלי] כסף אמר, וקטלוה [והרגוהו], משום שבכלים אלה אין התולעים מצויים. איכא דאמרי [יש שאומרים] שבטלי דהב [בכלי זהב, בבגדי צמר] אמר, ושבקוה [והניחוהו].

״אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא אוֹמֵר לוֹ הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ״. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת, אֲבָל אַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.

שנינו במשנה: או שנעשית אנגריא אומר לו הרי שלך לפניך. אמר רב: לא שנו שכן הדין אלא באנגריא חוזרת, כלומר, שלקחו את החמור רק לזמן מסויים, ואחר כך יחזירו אותו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, שהחרימו את החמור לגמרי, חייב להעמיד לו חמור אחר.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בֵּין אַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת בֵּין אַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת, אִם בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָה נִיטְּלָה – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ; וְאִם לָאו בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.

ושמואל אמר: בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת, אם בדרך הליכה ניטלה, שהוחרם החמור לצורך האנגריא וממשיך ללכת באותו כיוון שהלך בו זה מתחילה — אומר לו: הרי שלך לפניך. ואם לאו [לא] בדרך הליכתה ניטלה אלא לכיוון אחר — חייב להעמיד לו חמור [אחר].

מֵיתִיבֵי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּטְּתָה, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: השוכר את החמור והבריקה או שנשתטתה הבהמה, אומר לו המשכיר: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור.

בִּשְׁלָמָא לְרַב – לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בְּאַנְגַּרְיָא חוֹזֶרֶת, כָּאן – בְּאַנְגַּרְיָא שֶׁאֵינָהּ חוֹזֶרֶת. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל קַשְׁיָא!

ומעתה, בשלמא [נניח] ל שיטת רב לא קשיא [אינו קשה] מן הברייתא למשנה, שיכול להסביר כי כאן במשנה מדובר באנגריא חוזרת אינו חייב להעמיד לו אחר, כאן בברייתא באנגריא שאינה חוזרת. אלא לשמואל קשיא [קשה]!

וְכִי תֵּימָא: לִשְׁמוּאֵל נַמִי לָא קַשְׁיָא: כָּאן – שֶׁבְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה, כָּאן – שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה.

וכי תימא [ואם תאמר]: לשמואל נמי [גם כן] לא קשיא [קשה], שהרי הוא יכול לתרץ בצורה דומה: כאן שבדרך הליכתה ניטלה, כאן שלא בדרך הליכתה ניטלה.

הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ, וְאִם לָאו – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. מִכְּלָל דִּלְתַנָּא קַמָּא לָא שָׁאנֵי לֵיהּ!

הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של אותה ברייתא]: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: אם בדרך הליכתה ניטלה — אומר לו: הרי שלך לפניך, ואם לאו [לא] — חייב להעמיד לו חמור. מכלל הדברים אתה למד כי ל דעת התנא קמא לא שאני ליה [הראשון אינו שונה] באיזו דרך ניטלה, וקשה לשמואל!

אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: לָאו מִי אִיכָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר דְּקָאֵי כְּוָותִי? אֲנָא דַּאֲמַרִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. אִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְחַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר וְהִבְרִיקָה אוֹ נִשְׁתַּטֵּית אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. מֵתָה אוֹ שֶׁנַּעֲשֵׂית אַנְגַּרְיָא – חַיָּיב לְהַעֲמִיד לוֹ חֲמוֹר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ נִיטְּלָה, אֲבָל נִיטְּלָה בְּדֶרֶךְ הֲלִיכָתָהּ – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ,

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: לאו מי איכא [האם לא ישנו] ר׳ שמעון בן אלעזר דקאי כוותי [העומד בשיטתי]? אנא דאמרי [אני שאמרתי] כ דברי ר׳ שמעון בן אלעזר. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: כל הברייתא כולה כשיטת ר׳ שמעון בן אלעזר היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה הברייתא וכך יש לשנותה]: השוכר את החמור והבריקה או נשתטית, אומר לו: הרי שלך לפניך. מתה או שנעשית אנגריא — חייב להעמיד לו חמור אחר. במה דברים אמורים — שלא בדרך הליכתה ניטלה, אבל כאשר ניטלה בדרך הליכתה — אומר לו: הרי שלך לפניך.