חזור
בבא מציעא
דף עט.נֵימָא לֵיהּ: הַב לִי הַהוּא חַמְרָא, וַאֲנָא מַיְיתִינָא סְפִינְתָא!
נימא ליה [שיאמר לו] המשכיר: הב לי [תן] ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא [את היין ההוא ואני אביא ספינה להוביל אותו], וכיון שהיין איננו קיים — אין השוכר יכול למלא התנאי, וחייב לשלם.
רש"י
נימא ליה הב לי ההוא חמרא גופיה ואנא מייתינא ספינתא אחריתי הואיל והספן יש בידו להשלים תנאו וזה מעכב ישלם כל השכר:
אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא מַשְׁכַּחַת לָהּ אֶלָּא בִּסְפִינָה זוֹ וְיַיִן זֶה, אֲבָל בִּסְפִינָה סְתָם וְיַיִן סְתָם – חוֹלְקִין.
אמר רב פפא: לא משכחת לה [תמצא אותה], כלומר, אין אפשרות להבין זאת אלא כאשר התנה אתו ״בספינה זו״ ו״יין זה״, שאז שניהם יכולים לטעון זה כנגד זה. אבל אם היה מדובר על ספינה סתם ויין סתם — חולקין.
רש"י
לא משכחת להא דר׳ נתן:
אלא ביין זה וספינה זו ולא ביד זה וזה להשלים הלכך יד תובע על התחתונה דאמר ליה היאך אנא לא מעכבנא מכי מייתית דידך:
חולקין אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו:
תוספות
אי אתה מוצא אלא ביין זה וספינה זו דהמוחזק יאמר לחבירו לית לך גבאי ולא מידי דקיים תנאך וא״ת דמ״מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר דחצי הדרך שלא הלך וכי בשביל שמשכיר מוחזק ירויח ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ולמה יפסיד השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך וי״ל כיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר אע״ג דאינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר אם לא ישאר בו וריב״ם פי׳ הא דפריך בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן לא פריך אלא אמאי לא יתן שכר חצי הדרך שכבר הלך אבל שכר חצי הדרך שלא הלך פשיטא שלא יתן כיון שהוא אנוס מ״מ אהא דקתני אם נתן לא יטול דמשמע דלא יטול כלל אפילו שכר חצי הדרך שלא הלך לא קשה ליה דכיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ניחא ליה שלא יחזיר כלל ומשני ביין זה וספינה זו דמאן דתפיס לא מפקינן מיניה דהמוחזק יאמר לחבירו כיון שאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם המוציא מחבירו עליו הראיה:
אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין בהא מספקא ליה לריב״ם אם חולקין שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקין כל השכירות ויתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַסְּפִינָה וּפְרָקָהּ לָהּ בַּחֲצִי הַדֶּרֶךְ – נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ שֶׁל חֲצִי הַדֶּרֶךְ, וְאֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא דְּקָא מַשְׁכַּח לַאֲגוּרָהּ – אַמַּאי אִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת? וְאִי דְּלָא קָא מַשְׁכַּח לַאֲגוּרָהּ – כּוּלֵּיהּ אַגְרָהּ בָּעֵי שַׁלּוּמֵי!
תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את הספינה ופרקה לה פרק את משאה של הספינה בחצי הדרך ואינו רוצה להוביל בה עוד — נותן לו שכרו של חצי הדרך, ואין לו למשכיר הספינה עליו אלא תרעומת. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דקא משכח לאגורה [אם תאמר שבמקום שיכול להשכירה] לאחר — אמאי אית ליה [מדוע יש לו] תרעומת? ואי דלא קא משכח לאגורה [ואם שאינו מוצא להשכירה] — כוליה אגרה בעי שלומי [את כל השכר צריך לשלם] המשכיר. שהרי קיבל על עצמו לשכור ספינה לכל הדרך!
רש"י
השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך קא סלקא דעתיה שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פרקה והוציא חבילותיו ממנה:
ואין לו לבעל הספינה עליו אלא תרעומת:
לאגורה להשכירה לאחרים:
תוספות
כוליה אגרא בעי למיתב ליה לאו דוקא כוליה אלא כלומר כפועל בטל:
לְעוֹלָם דְּקָא מַשְׁכַּח לַאֲגוּרָהּ. אֶלָּא אַמַּאי אִית לֵיהּ תַּרְעוֹמֶת? מִשּׁוּם רַפְסְתָא דִּסְפִינְתָא. אִי הָכִי, טַעַנְתָּא מְעַלְּיְיתָּא הוּא, וּמָמוֹנָא אִית לֵיהּ גַּבֵּיהּ!
ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר באופן דקא משכח לאגורה [שהוא מוצא להשכירה], אלא אמאי אית ליה [מדוע יש לו] תרעומת — משום רפסתא דספינתא [התרועעות הספינה] בהכנסת והוצאת הסחורות פעם נוספת, שלא לפי ההסכם. ותוהים: אי הכי [אם כך] וזו היא טענתו — טענתא מעלייתא הוא וממונא אית ליה גביה [טענה מעולה היא וממון יש לו אצלו], שיש בכך יותר מתרעומת בלבד, וחוב כספי של ממש הוא.
רש"י
רפסתא דספינה ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות:
אֶלָּא מַאי פְּרָקָהּ? דִּפְרָקָהּ – לְטוֹעֲנֵיהּ בְּגַוֵּיהּ. אֶלָּא מַאי תַּרְעוֹמֶת? מִשּׁוּם שִׁינּוּי דַּעֲתָא. אִי נַמִי: לְאַשְׁלָא יְתֵירָא.
אלא יש להבין להיפך: מאי [מה פירוש] ״פרקה״ — שפרקה לטועניה בגויה [שפרק את המטען שלו בתוכה], שבאמצע הדרך הוסיף בה השוכר משא נוסף. ושואלים: אלא מאי [מה היא] התרעומת — משום שינוי דעתא [הדעת], שלא לכך התכוון בשעת ההשכרה. אי נמי לאשלא יתירא [או גם כן משום החבלים היתרים] שזקוק להם כדי לקשור את החבילות הנוספות.
רש"י
דפרקה לטועניה בגויה בחצי הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו לשם והוא התנה מתחילה לכך ליתן בתוכה כאשר ירצה והשכר לפי חשבון המשואות והדרך הלכך נותן לו שכר תוספת המשאוי של חצי הדרך:
משום שינוי דעתא הייתי סבור ללכת מהר ולחזור מהר:
לאשלא יתירתא צריך אני לקנות חבלים ביוקר כאן שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה אל אמצעית הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גוששת וצריך חבלים ארוכים ואתה לא הודעתני שאכניס חבלים הצריכים לה:
תוספות
דפרקיה לטועניה בגויה פי׳ בקונטרס שהוסיף המשא בחצי הדרך וקשה דהוה ליה למימר פריק לה כיון שממקום אחר היה פורק לספינה ועוד דקאמר ושינוי דעתא מה מפסיד דכל שכן טוב לו שמרויח יותר ור״ח פירש דפרקיה לטועניה שמוכר סחורה שבספינה לאחר היינו שינוי דעת כי שמא זה אדם הקונה הוא אדם קשה א״נ לאשלא יתירא שצריך חבלים להוציא כלים של ראשונים ולהכניס של אחרונים וא״ת ואמאי מוקי לה הכי לימא לעולם דשכיח לאוגורי וכ״ת מאי תרעומת איכא משום שינוי דעתא וי״ל כיון דמסיק טעמא דרפסא דספינה תו לא מצי למימר הכי דטענתא מעלייתא הוא וריב״ם פי׳ דהכי קאמר לעולם דשכיח לאוגורי וליכא רפסא דספינה דאיירי דפרקיה לטועניה בגויה כלומר שהתיר חבילה בתוך הספינה והוציא על יד על יד וכן אחרון שהכניס סחורה במעט מעט דלא רפסה ספינה ותרעומת הוי משום שינוי דעת שלא הורגל עם זה האחר ולא ידע להתנהג לפי דעתו אי נמי לאשלא יתירא שאם ירבה זה במשא יצטרך לקנות כאן ביוקר חבלים חזקים כי אם היה יודע בביתו היה קונה שם בדמים מועטים וליכא אלא תרעומת דלאו טענה מעלייתא היא שכנגד זה מרויח שנוטל שכר יותר מחבילה מחמת גודלה:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ – שׂוֹכֵר מַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוּ וּלְגִנוּתוֹ וּמְזוֹנוֹת שֶׁל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. מִכָּאן וְאֵילָךְ חַמָּר מְעַכֵּב עָלָיו. חַמָּר – מַנִּיחַ עָלָיו שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם. מִכָּאן וְאֵילָךְ שׂוֹכֵר מְעַכֵּב עָלָיו.
תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את החמור לרכוב עליה — השוכר מניח עליה כסותו ולגנותו (קנקן מים שלו) ומזונות של אותה דרך, מכאן ואילך אם בא להוסיף יותר — חמר מעכב עליו ואומר שאינו רוצה להעמיס על החמור עוד. והחמר מניח עליו שעורים ותבן עבור החמור ומזונותיו שלו של אותו היום, מכאן ואילך אם רצה להוסיף עוד — שוכר מעכב עליו.
תוספות
כסותו ר״ח גריס כסתו כסת שמניח מראשותיו דכסת הוא הקטן וכר הוא הגדול כדתנן במסכת [כלים] (פכ״ח מ״ה) כר שעשאו סדין וכסת שעשאה מטפחת:
הֵיכִי דָּמֵי? אִי דִּשְׁכִיחַ לְמִזְבַּן – חַמָּר נַמִי לִיעַכֵּב. וְאִי דְּלָא שְׁכִיחַ לְמִזְבַּן – שׂוֹכֵר נַמִי לָא לִיעַכֵּב!
ושואלים: היכי דמי [כיצד היה הדבר]? אי דשכיח למזבן [אם שמצוי לקנות] דברי אוכל בדרך — שהחמר נמי ליעכב [גם כן יעכב] על שהשוכר לוקח את כל המזונות עמו, ואי [ואם] שלא שכיח למזבן [מצוי לקנות מזון] — השוכר נמי [גם כן] שלא ליעכב [יעכב] את החמר מלהניח את מזונותיו!
רש"י
חמר נמי ליעכב השוכר שלא יניח עליה אלא מזונות של יום אחד:
אֲמַר רַב פַּפָּא: לָא צְרִיכָא, דִּשְׁכִיחַ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן מֵאַוְונָא לְאַוְונָא. חַמָּר דַּרְכֵּיהּ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן, שׂוֹכֵר לָאו דַּרְכֵּיהּ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן.
אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא [שמצוי לטרוח ולקנות מתחנה לתחנה] ולכן, החמר דרכיה למטרח ולמזבן [דרכו לטרוח ולקנות], שוכר לאו דרכיה למטרח ולמזבן [אין דרכו לטרוח ולקנות].
רש"י
מאוונא לאוונא ממלון דלילה למלון דלילה:
למטרח לחזור ולשאול בעיר מי מוכר מזונות:
תוספות
מאוונא לאוונא נקט הכי משום דאי שכיח למטרח ולמזבן אפילו בחצי היום אם כן למה מניח חמר מזונות של כל היום ומעיקרא דקאמר אי דשכיח למזבן חמר נמי ליעכב ה״מ למימר שוכר נמי ליעכב לחמר להניח מזונו כלל של אותו היום כיון דשכיח בכל מקום למזבן מדלא קאמר אי דשכיח מאוונא לאוונא אלא לא חש להאריך כל כך:
תָּנוּ רַבָּנַן: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכּוֹב עָלֶיהָ אִישׁ – לֹא תִּרְכַּב עָלֶיהָ אִשָּׁה, אִשָּׁה – רוֹכֵב עָלֶיהָ אִישׁ. וְאִשָּׁה – בֵּין גְּדוֹלָה וּבֵין קְטַנָּה אֲפִילּוּ מְעוּבֶּרֶת וַאֲפִילּוּ מֵנִיקָה.
תנו רבנן [שנו חכמים]: השוכר את החמור כדי לרכוב עליה איש — לא תרכב עליה אשה. אם שכרו שתרכב עליו אשה — רוכב עליה איש. ו אם השכירו שתרכב עליו אשה יכול להרכיב כל אשה, בין גדולה ובין קטנה, ואפילו היתה מעוברת שיש תוספת משא בוולד שבמעיה, ואפילו מניקה שלוקחת את התינוק אתה.
רש"י
ואשה בין גדולה ובין קטנה פסק לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה:
תוספות
אשה בין גדולה ובין קטנה באיש לא רצה לשנות בין קטן בין גדול משום דגברי שכיח שהם גדולים ופשיטא דאדעתא דגדול נמי אגריה ניהליה:
הָשְׁתָּא מֵנִיקָה אָמְרַתְּ, מְעוּבֶּרֶת מִיבָּעֲיָא? אֲמַר רַב פַּפָּא: מְעוּבֶּרֶת וְהִיא מֵנִיקָה קָאָמַר.
ושואלים: השתא [עכשיו] הרי מניקה אמרת שאין המשכיר יכול לעכב, אף שהיא לוקחת איתה ילד נוסף, אם כן מעוברת מיבעיא [נצרכה לומר] שיכולה לרכב?! אמר רב פפא: הכוונה היא מעוברת והיא מניקה קאמר [אמר], שיש פה תוספת יתירה.
רש"י
השתא מניקה שהיא שני גופים והוולד כבד אמרת תרכב עם וולדה:
מעוברת דחד גופא הוא מיבעיא:
תוספות
השתא מניקה אמרת דרכבה מעוברת מבעיא כן גרסת הספרים ואין נראה לר״ת דאין זה פירכא דזו ואף זו קתני ועוד דאין מתיישב שפיר לפי גרסא זו הא דקאמר ש״מ ביניתא אגב כרסה תקלה וע״כ נראה לו כגירס׳ שמצא השתא מעוברת אמרת אין מניקה מבעיא דאשה מעוברת כבידה יותר ממניקה עם בנה לפי שהחי נושא את עצמו ומיקל אבל כשהוא במעי אמו מכביד ואבריה כבידים עליה וגם מליאה דם והשתא א״ש הא דקאמר שמע מינה ביניתא אגב כריסה תקלה שאם היה חוצה לה לא יכבד כ״כ בין הכל ויש ליישב גירסת הספרים ומכל מקום פריך שפיר דלא שייך כה״ג למתני זו ואף זו כיון דאיתיה בכלל מאי דקאמר בסוף כמו גבי מפנין ארבע וחמש קופות (שבת ד׳ קכו:) דפריך חמש מפנין ארבע מיבעיא ומשני ארבע וחמש כדאמרי אינשי אבל אי לאו הכי אמרי אינשי לא שייך לשנויי דזו ואף זו קתני כיון דארבע בכלל חמש אלא שמוסיף. והכא נמי מעוברת שהוא גוף אחד בכלל מניקה שהם שני גופים וקאמר ש״מ ביניתא אגב כריסה תקלה פי׳ מדקתני ברישא בין גדולה ובין קטנה ובכלל זה נמי יש במשמע בין גסה ובין דקה ולמאי איצטריך למתני ואפילו מעוברת דהיינו נמי גסה דגוף אחד הוא אפילו למ״ד עובר לאו ירך אמו הוא לענין לשון בני אדם במשא ובמתן חשובים הם גוף אחד אלא ודאי שמע מינה דגסה מחמת עיבור כבידה יותר מגסה מחמת עצמה כי העובר מכביד:
אֲמַר אַבַּיֵי: שְׁמַע מִינָּהּ בִּינִיתָא אַכְּרֵסַהּ תָּקְלָה. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
אמר אביי: שמע מינה ביניתא אכרסה תקלה [מכאן אתה למד שהדג בכרסו משקלו] ולפי גודל הכרס מתרבה המשקל. שהרי כך אפשר ללמוד מענין המעוברת. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] ממה שאמר אביי בענין דג? ומשיבים: למקח וממכר, שידע אדם כיצד להעריך את משקלו של הדג, ולא יטעה בדבר.
רש"י
ש״מ מדקתני אפילו מעוברת דמשמע שהמעוברת כבידה מן הריקנית:
האי ביניתא דג הנמכר בשוק במשקל:
אכרסה תקלה לפי כריסה כובדה אם כריסה גדול משקלה יותר:
למקח וממכר אם ראית דג שכריסו גדול לא תקנהו במשקל אלא אם כן יוציא את מעיו: