חזור
בבא מציעא
דף ח:שְׁמָעִית מִינֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל תַּרְתֵּי, רָכוּב וּמַנְהִיג – חַד קָנֵי וְחַד לָא קָנֵי, וְלָא יָדַעֲנָא הֵי מִינַּיְיהוּ.
שמעית מיניה [שמעתי ממנו] ממר שמואל תרתי [שתים], שתי הלכות בענין רכוב ומנהיג בהמה, חד [באחד מהם] שמעתי כי קני [קונה] על ידי כך וחד [ואחד] שמעתי שלא קני [קונה] ולא ידענא הי מנייהו ואיני יודע איזה מהם] אמר לי.
רש"י
שמעית מיניה דמר שמואל תרתי שמעתי ממנו שני דברים דין רכוב ודין מנהיג בחד אמר לי קני ובחד אמר לי לא קני ולא ידענא כו׳:
הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא רָכוּב לְחוּדֵיהּ וּמַנְהִיג לְחוּדֵיהּ – מַנְהִיג לְחוּדֵיהּ מִי אִיכָּא מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי? אֶלָּא אִי אִיכָּא לְמֵימַר דְּלָא קָנֵי – רָכוּב הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר.
ומבררים תחילה היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] אילמא [אם תאמר] שמדובר ברכוב לחודיה [לעמצו], לבדו בלי שותף ומנהיג לחודיה [לעצמו] — מנהיג בהמה לחודיה מי איכא מאן דאמר לא קני [האם יש מי שאומר שאינו קונה? והרי דרך קניה מעולה היא זו!] אלא אי איכא למימר דלא קני [אם יש מקום לומר על אחד שאינו קונה] רכוב הוא דאיכא למימר [שיש לומר] שלא יקנה על ידי רכיבה בלבד, ואם כן אין כאן מקום לספיקו של רב יהודה.
רש"י
אי נימא רכוב לחודיה שאין אחר מנהיג עמו ובא אחד מן השוק וחוטפו ממנו בפנינו ומושכה לקנותה וכן מנהיג ואין רכוב עמו ובא אחד וחוטפו ממנו בפנינו לקנותה וקאמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ומאן דחטף שפיר חטף ומבעיא ליה לרב יהודה בהי מינייהו:
מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר דלא קני הא משיכה היא זו ובהמה נקנית במשיכה ומאי תיבעי ליה לרב יהודה אי ודאי אמר שמואל בחד מינייהו דלא קני ברכוב הוא דקאמר דקסבר משיכה בעינן שתעקור יד ורגל כדאמרינן בקדושין (דף כב:):
תוספות
מנהיג לחודיה מי איכא מאן דאמר לא קנה אע״ג דלר״ש אית ליה בפ״ק דקדושין (דף כה: ושם) דבהמה [בין דקה בין גסה] אינה נקנית אלא בהגבהה מ״מ פריך מכח סתם מתניתין דהא תנן אחד רכוב ואחד מנהיג כו׳ והא דתנן בפ״ק דקדושין (שם) בהמה גסה נקנית במסירה דברי ר״מ ור״א אף במסירה קאמר וכ״ש במשיכה וכן התם בגמ׳ דהיכא דמזכיר מסירה הוי פי׳ אף במסירה ובמקום שמזכיר משיכה דוקא ולא מסירה ובלאו הכי צריך לומר כן התם:
רכוב הוא דלא קני ומתני׳ דאחד רכוב דחי לקמן במנהיג ברגליו:
אֶלָּא, רָכוּב בִּמְקוֹם מַנְהִיג אִיבַּעֲיָא לֵיהּ, מַאי? רָכוּב עֲדִיף – דְּהָא תָּפֵיס בָּהּ, אוֹ דִּלְמָא מַנְהִיג עֲדִיף – דְּאָזְלָא מֵחֲמָתֵיהּ?
אלא בענין רכוב במקום שיש אחר מנהיג אבעיא ליה [נסתפק לו] מי מהם קונה. מאי [מה] נאמר? האם נאמר כי רכוב עדיף דהא תפיס [שהרי תופס] ומחזיק בה, בבהמה, או דילמא [שמא] מנהיג עדיף משום דאזלא מחמתיה [שהיא הולכת בגללו]?
רש"י
אלא רכוב במקום מנהיג שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי אמר שמואל חד קני ומבעיא ליה לרב יהודה היכא דאיתנהו לתרוייהו הי עדיף רכוב עדיף דהא תפיס בה וכי אמרינן משיכה קני היכא דליכא רכוב אבל במקום רכוב לא:
או דלמא מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה והיא הגדולה בקנין:
תוספות
רכוב עדיף דתפיס בה אין לפרש דתפיס ברגליו או במה שיושב עליה דהאי לא מיקרי תפיס בה אלא במה שהוא תפוס במוסירה קרי תפיס בה דהא בסמוך נקט האי לישנא וצריך לומר דתפיס בה ואזלא נמי מעט מחמתיה או דלמא מנהיג עדיף דאזלא מחמתיה טובא דאי לא מיבעיא ליה ברכוב אלא משום דתפיס בה גרידא א״כ מה פושט בסמוך מיושב דפטור והכי נמי דרכוב לא קני והלא לענין כלאים אינו תלוי כלל בתפיסה אלא באזלא מחמתיה ולענין קנין אינו תלוי כי אם בתפיס בה ולא באזלא מחמתיה:
או דלמא מנהיג עדיף כו׳ תימה דלפשוט ממתני׳ דמנהיג קונה במקום רכוב ואי רכוב איירי במנהיג ברגליו כ״ש דמנהיג עדיף דאפילו במקום רכוב ומנהיג ברגליו קני כ״ש במקום רכוב לחודיה וי״ל דמן המשנה אין להוכיח דקני מנהיג במקום רכוב דאפילו לא קני מיקרי מוחזק דכיון דמנהיג לחודיה שלא במקום רכוב קני מקרי מוחזק אפי׳ במקום רכוב ומ״מ לקמן מוכיח שפיר ממתניתין דרכוב לחודיה קני מאחר שקרוי מוחזק דאי אפילו לחודיה לא קני סברא הוא דאפי׳ מוחזק נמי לא הוי וכן לעיל דקאמר אילימא מהא שנים אוחזין האי אמר כולה אגבהתי׳ אבל שנים שהגביהו לא קנו התם נמי אע״ג דכמו שהם שניהם תפוסים לא קנו מקרי מוחזק כיון דאם היה מגביה לחודיה אילו לא היה חבירו תפוס בצד השני היה קונה לכך איקרי מוחזק אפילו עם חבירו ומסיפא אין להוכיח דרכוב ומנהיג קנו שניהם זה במקום זה דקתני אם היו שניהם מודים יחלוקו דאין שניהם מודים שכך קנו אותה ביחד זה ברכיבה וזה בהנהגה אלא שניהם בהנהגה או בקנין אחר:
אֲמַר רַב יוֹסֵף, אֲמַר לִי רַב יְהוּדָה: נֶחֱזֵי אֲנַן. דִּתְנַן: הַמַּנְהִיג סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְהַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, רַבִּי מֵאִיר פּוֹטֵר אֶת הַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן.
אמר רב יוסף, אמר לי רב יהודה: אמנם אינני זוכר מה אמר לי שמואל, אבל נחזי אנן [נראה אנחנו] ונדון בנושא ונפתור אותו ממה דתנן [ששנינו במשנה]: אם היה קרון שהיו רתומות לו שתי בהמות כלאיים, כגון שור וחמור, המנהיג את הבהמות הללו סופג (לוקה) את הארבעים מלקות משום שעבר על מצות ״לא תעשה״ שבתורה (״לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו״. דברים כב, י) ו כן היושב בקרון סופג את הארבעים, ואילו ר׳ מאיר פוטר את היושב בקרון, כיון שלדעתו אינו עושה כל מעשה.
רש"י
למאן אי לר׳ מאיר כו׳ עד לרבנן לא גרס:
נחזי אנן אית לן למפשט משמעתא דמר שמואל בהי מינייהו אמר:
המנהיג בשור וחמור:
פוטר קסבר לאו מידי עביד:
וּמִדְּאַפִּיךְ שְׁמוּאֵל וְתָנֵי: וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין אֶת הַיּוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן, שְׁמַע מִינָּהּ: רָכוּב לְחוּדֵיהּ לָא קָנֵי, וְכָל שֶׁכֵּן רָכוּב בִּמְקוֹם מַנְהִיג.
ומדאפיך [ומכיון שהפך] שמואל את גירסת משנה זו ותני [ושנה] בה: וחכמים פוטרין את היושב בקרון, נשמע שלדעתו פסק ההלכה הוא שהיושב בקרון אינו כעושה מעשה. שמע מינה [למד מכאן] שרכוב לחודיה [לעצמו, לבדו] לא קני [אינו קונה], שעצם הרכיבה אינה קרוייה מעשה חשוב כדי שיכול לקנות בו, וכל שכן רכוב במקום שיש אחר מנהיג.
רש"י
ומדאפיך שמואל כו׳ ש״מ סבירא לשמואל רכוב לאו מידי מעשה עביד ומשום דיחיד ורבים הלכה כרבים אפכה למתניתין לאוקמא פטורא כרבנן:
הכי גרסינן שמע מינה ס״ל לשמואל רכוב לחודיה לא קני ולא גרס לרבנן:
תוספות
רכוב לחודיה לא קני נראה דרב יהודה היה מסופק אם שמע משמואל ברכוב לחודיה ומנהיג לחודיה ואז פשיט ליה דרכוב הוא דלא קני או אם שמיע ליה ברכוב במקום מנהיג ואז מספקא ליה הי מינייהו קני דאי לא מספקא ליה אלא שמע משמואל ברכוב במקום מנהיג ותו לא א״כ ס״ל לשמואל דרכוב לחודיה קני והשתא פשיט רב יהודה דאפילו לחודיה לא קני:
אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הָא זִמְנִין סַגִּיאִין אֲמַרְתְּ לָן נֶחֱזֵי אֲנַן, וְלָא אֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה!
אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: הא זמנין סגיאין [הרי פעמים רבות] אמרת לן [לנו] בענין הלכה זו: נחזי אנן [נראה אנחנו] ולא אמרת לן [לנו] שהדבר משמיה [משמו] של רב יהודה, וכיון שחלה רב יוסף ושכח את תלמודו כדיוקו, שמא טעה, וייחס לרב יהודה מה שלא אמר.
רש"י
והא זמנין סגיאין אמרת להא שמעתין נחזי אנן:
ולא אמרת לן אלא משמך למפשט ספיקו דרב יהודה:
אֲמַר לֵיהּ: אִבְרָא, וּדְכַרְנַן נַמִי דַּאֲמַרִי לֵיהּ: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר רָכוּב מִיּוֹשֵׁב – יוֹשֵׁב לָא תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה, רָכוּב – תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה, וַאֲמַר לִי: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ מוֹסֵירָה לָא קָנֵי.
אמר ליה [לו] רב יוסף: אברא [באמת] כך אמר ר׳ יהודה וסימן לדבר כי ודכרנן נמי דאמרי ליה [וזוכר אני גם כן שאמרתי לו] בשעה שאמר לי זאת: היכי פשיט מר [כיצד פותר אדוני] דין רכוב מ דין של יושב? הרי יושב לא תפיס [אינו תופס, מחזיק] במוסירה של הבהמה, ואילו רכוב תפיס [תופס] במוסירה! ואמר לי רב יהודה על כך: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שהמחזיק במוסירה עצמו לא קני [אינו קונה] לכל דבר. ולכן אין הבדל בין רוכב ויושב בקרון.
רש"י
אברא אמת הוא אמר לי נחזי אנן וזכור אני שאמרתי לו היכי תפשוט מר רכוב מיושב בקרון:
מוסירה קבישטר״א:
מוסירה אינה קונה במציאה עד שיוליכנה ותעקור יד ורגל ואף על גב דבמכירה קני כדתנן (קדושין דף כה:) בהמה גסה נקנית במסירה לגבי מציאה לא קני כדאמרינן טעמא לקמן בשמעתין:
אִיכָּא דְּאָמְרִי אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: הֵיכִי פָּשֵׁיט מָר רָכוּב מִיּוֹשֵׁב? יוֹשֵׁב – לָא תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה, רָכוּב – תָּפֵיס בְּמוֹסֵירָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי תָּנָא אִידִי: מוֹסֵירָה לָא קָנֵי.
איכא דאמרי [יש שאומרים] שחילופי הדברים בין אביי ורב יוסף היו בנוסח אחר, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף עצמו: היכי פשיט מר [איך פותר אדוני] רכוב מיושב? הרי יושב לא תפיס [אינו תופס] במוסירה, ואילו רכוב תפיס [תופס] במוסירה! אמר ליה [לו]: הכי תנא [כך שנה] החכם אידי בברייתא: החזקת המוסירה לא קני [אינה קונה].
רש"י
איכא דאמרי רב יוסף משמיה דנפשיה קאמר נחזי אנן וא״ל אביי היכי תפשוט רכוב כו׳:
אידי שם חכם:
אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: מוֹסֵירָה, מֵחֲבֵירוֹ – קָנָה, בִּמְצִיאָה וּבְנִכְסֵי הַגֵּר – לָא קָנֵי.
אתמר נמי [נאמר גם כן] בדומה לזה, שאמר ר׳ חלבו אמר רב הונא: החזקת ה מוסירה לענין קנין, אם היה זה בקבלת קנין כאשר קיבל את הבהמה מחבירו — קנה. ואולם במציאה ובנכסי הגר שמת ללא יורשים, ונכסיו מופקרים לכל, ורוצה לקנות לעצמו בהמה מאלה — לא קני [אינו קונה בכך].
רש"י
מחבירו מקח וממכר:
בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין וכל הקודם בנכסיו זכה בהן:
מַאי לְשׁוֹן מוֹסֵירָה? אֲמַר רָבָא: אִידִי אַסְבְּרָא לִי – כְּאָדָם הַמּוֹסֵר דָּבָר לַחֲבֵירוֹ. בִּשְׁלָמָא מֵחֲבֵירוֹ קָנֵי – דְּקָא מָסַר לֵיהּ חַבְרֵיהּ, אֶלָּא בִּמְצִיאָה וּבְנִכְסֵי הַגֵּר – מַאן קָא מָסַר לֵיהּ דְּלִיקְנֵי?
ומסבירים: מאי [מה היא] לשון מוסירה? אמר רבא: החכם אידי אסברא [הסביר אותה] לי: כאדם המוסר דבר לחבירו. ומשום כך, בשלמא [נניח] כי המחזיק במוסירה שניתנה לו מחבירו קני [קונה] כיון דקא מסר ליה חבריה [שמוסר לו חבירו] את הבהמה, אלא במציאה ובנכסי הגר מאן קא מסר ליה דליקני [מי מוסר לו שיקנה]? ובעצם ההחזקה במוסירה לא קנה.
רש"י
ומהו לשון מוסירה שמוסרין אותו בו ללוקח:
מֵיתִיבִי: ״הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה״ וכו׳. מַנִּי? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר – הָשְׁתָּא יוֹשֵׁב קָנֵי, רָכוּב מִיבָּעֵי? אֶלָּא לָאו – רַבָּנַן, וּשְׁמַע מִינָּהּ: רָכוּב קָנֵי!
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו במשנתנו: היו שנים רוכבים על גבי בהמה או שהיה אחד רוכב ואחד מהניג וכו׳. ונברר: מני [כדעת מי היא] משנה זו? אילימא [אם תאמר] כי שיטת ר׳ מאיר היא — השתא [עכשיו] הרי לדעתו אפילו יושב קני [קונה] שהרי היושב בקרון כלאיים חייב, רכוב מיבעי [נצרכה לומר] שקונה?! אלא לאו רבנן [האם לא כדעת חכמים היא] ושמע מינה [ולמד מכאן] כי רכוב קני [קונה], שהרי זכה בחלקו בבהמה, ודוחים:
רש"י
אי נימא ר׳ מאיר דאמר היושב בקרון סופג את הארבעים ומתניתין יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה:
השתא לר״מ יושב קני דקאמר היושב בקרון סופג את הארבעים:
רכוב מיבעיא ולמה לי לאשמועינן בתרתי:
אלא לאו רבנן ואשמועינן דביושב הוא דפטור אבל רכוב לא ותיובתא לרב יהודה דפשט רוכב מיושב:
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּמַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי הַיְינוּ מַנְהִיג! תְּרֵי גַּוְונֵי מַנְהִיג. מַהוּ דְּתֵימָא: רָכוּב עֲדִיף – דְּהָא מַנְהִיג וְתָפֵיס בָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.
הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — במנהיג את הבהמה ברגליו, שלא רק רכב עליה, אלא שהוא מוליך אותה על ידי לחץ או בעיטה ברגליו. ושואלים: אי הכי היינו [אם כך זהו] איפוא מנהיג, שהרי אף זה מנהיג את הבהמה לפי דרכו! ומשיבים: אכן כן הוא, שאף הוא בכלל מנהיג, אלא שתרי גווני [שני גוונים, סוגים] של מנהיג שנה, וטעם הדבר — מהו דתימא [שתאמר] כי רכוב עדיף דהא [שהרי] הוא גם מנהיג ותפיס [וגם תופס בה], ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לו עדיפות על מנהיג סתם.
רש"י
במנהיג ברגליו דקנייה במשיכה שבועט בה ברגליו והולכת מחמתו כדרך רוכבי סוסים:
היינו מנהיג והו״ל למיתני או שהיו שניהם מנהיגים:
תרי גווני מנהיג דאי אשמועינן בשני מנהיגים דיחלוקו לא היינו יודעים להאי מהו דתימא כו׳: חמור דרכו בהנהגה וגמל דרכו במשיכה:
תוספות
מהו דתימא רכוב עדיף פי׳ חזקתו עדיף ויבטל את חזקת המנהיג קמ״ל דשניהם מוחזקים ויחלוקו אבל אין לפרש מהו דתימא דרכוב עדיף ויבטל את קנין המנהיג קמ״ל דשניהם קנו כדפרישית לעיל דאפילו לא הוי קני במקום רכוב מקרי מוחזק כיון דמנהיג לחודיה קני וא״ת לעיל כי פריך השתא יושב קני רכוב מיבעיא לישני דקא משמע לן דלא מבטל חזקת רכוב דתפיס בה ואזלא מחמתיה את חזקת המנהיג וי״ל דאין צריך להשמיענו דפשיטא דרכוב לחודיה בלא מנהיג ברגליו לא חשיב לבטל את חזקת המנהיג דאי משום דתפיס בה מנהיג נמי אזלא מחמתיה טפי מרכוב אבל השתא דמיירי במנהיג ברגליו דכיון דכל מה שיש במנהיג יש ברכוב ועוד דתפיס בה יבטל את חזקת המנהיג קא משמע לן ולפי מאי דאוקימנא השתא במנהיג ברגליו אתיא כרבנן וכל שכן כרבי מאיר:
תָּא שְׁמַע: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין בְּגָמָל וּמַנְהִיגִין בַּחֲמוֹר, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מוֹשֵׁךְ וְאֶחָד מַנְהִיג,
תא שמע [בו ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא: שנים שהיו מושכים יחד בגמל, או מנהיגים יחד בחמור, או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג,