חזור
בבא מציעא
דף פ.שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שְׂעוֹרִים – חַיָּיב. הָא שְׁלֹשֶׁת קַבִּין – פָּטוּר! תִּרְגְּמָהּ אַבַּיֵי בִּמְחִיקָתָא.
שש עשרה סאין שעורין — חייב. ומכאן נדקדק: הא [הרי] אם הוסיף רק שלשת קבין — פטור! תרגמה [הסבירה] אביי: כאן מדובר במחיקתא [במחוקות], שלא מדד את נפח השעורים במידה גדושה אלא במחוקה, שהביא פחות קצת מן השיעור ולכן ההבדל שם הוא בכדי סאה.
רש"י
שש עשרה תוספת סאה להשוותן למשאוי החטין:
חייב בשביל הנפח:
הא שלשת קבין פטור כדרבא:
במחיקתא אני שמעתי שעורין שהתליעו וכן בפירוש תשובת הגאונים אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו והרי יש כאן נפח של לתך ושלשת קבין וקתני פטור ולאביי נפח כמשאוי דהא לאו התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב להו אביי משום ניפחא ונראה לי שמשא החמור לתך ומדידתן טפופות ט״ו סאין ולא מחוקות ומוקי לה אביי בט״ז מחוקות שהמחק פחות ג׳ קבין ואין כאן אלא תוספת נפח שלש קבין של לתך טפופות. טפופות לא מחוק ולא גדוש:
מחוקות ריש״ש:
תוספות
תרגמה אביי במחיקתא מה שהקשה בקונטרס לפי תשובת הגאונים נראה דלאו פירכא היא דכי אם התנה עמו להוליך ברזל או אבנים והוליך סובין או נוצה ה״נ דאם יוסיף יהא חייב:
תָּנוּ רַבָּנַן: קַב לַכַּתָּף, אַדְרִיב לַעֲרֵיבָה, כּוֹר לַסְּפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִים לְבוּרְנֵי גְדוֹלָה.
תנו רבנן [שנו חכמים]: קב הוא תוספת גדולה מדי לכתף [לסבל], ואם ניזק בהוספה — חייב לשלם לו. אדריב (חצי כור) לעריבה (לאניה קטנה), כור הוא תוספת גדולה מדי לספינה, שלשת כורים לבורני (לאניה) גדולה.
רש"י
קב לכתף קב הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהן חמש סאין דתנן תוספת החמור שלשה קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט״ז סאין אלמא תוספת אחד משלשים במשא הוא ואשמועינן דאם הוסיף עליו קב חייב לקמן פריך והרי הוא בן דעת אי לא מצי ביה לשדייה אארעא:
אדריב לעריבה לתך הוי תוספת למשאוי ספינה קטנה:
כור הוי תוספת לספינה בינונית:
אָמַר מָר: קַב לַכַּתָּף. אִם אִיתָא דְּלָא מָצֵי בֵּיהּ – בַּר דַּעַת הוּא, לְשַׁדֵיהּ! אֲמַר אַבַּיֵי: בְּשֶׁחֲבָטוֹ לְאַלְתַּר. רָבָא אֲמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁלֹּא חֲבָטוֹ לְאַלְתַּר. לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַגְרָא יְתֵירָא. רַב אַשִׁי אֲמַר: הוּא סָבוּר חוּלְשָׁא הוּא דְּנָקֵיט לֵיהּ.
אמר מר: קב לכתף. ושואלים לגופו של ענין: אם איתא דלא מצי ביה [אמנם אינו יכול לעמוד בו] במשא זה הלא הסבל בר דעת הוא, לשדיה [שיזרוק אותו] ממנו ולא יינזק! אמר אביי: מדובר ב אופן ש המשא חבטו, הפילו לאלתר [מיד] לפני שהספיק להורידו מעליו. רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בשלא חבטו לאלתר [מיד], לא צריכא [נצרכה] אלא לאגרא יתירא [לשכר יתר] שיכול הוא לדרוש על תוספת זו. רב אשי אמר: אף על פי שבר דעת הוא יתכן שלא ידע שהמשא יתר, והוא, הסבל סבור שחולשא הוא דנקיט ליה [שתקפה אותו] לפי שעה, ולא שהוסיפו במשאו.
רש"י
בשחבטו לאלתר לא הספיק לפרק המשא מעל כתפו עד שרבץ תחת משאו:
״כּוֹר לַסְּפִינָה, שְׁלֹשֶׁת כּוֹרִין לְבוּרְנֵי גְדוֹלָה״. אֲמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינָּהּ סְתָם סְפִינוֹת בַּת תְּלָתִין כּוֹרִין. לְמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר.
שנינו: כור לספינה, שלשת כורים לבורני גדולה. אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] מן השיעורים הללו כי סתם ספינות בת תלתין כורין [בנות שלושים כורים] הן, שזהו נפח מטען הספינה. שהרי בכל המקרים שיעור התוספת לנזק הוא אחד משלושים של המשא הרגיל. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן]? ומשיבים: למקח וממכר, שהקונה ספינה סתם ידע שזה צריך להיות שיעורה.
רש"י
ה״ג א״ר פפא ש״מ סתם ספינה וכו׳ למאי נ״מ למקח וממכר:
בת תלתין כורין צריכה שתהא [גדולה ותהא] בכך הולכת על פני המים דהא תוספת אחד מל׳ הוא ומדקתני כור לספינה ש״מ ספינה בת שלשים:
תוספות
סתם ספינה בת תלתין כורין משמע דתוספת אחד משלשים ואם כן מדתנא סאה לגמל משמע דמשא גמל כור וק׳ לריב״ם דבפ׳ מי שהחשיך (שבת ד׳ קנה:) אמר רב ירמיה מדפתי לדידי חזי לי ההוא טייעא דאוכלה כורא ואטענה כורא משמע דשאר גמלים אין טוענים כל כך אלא ההוא שהיה משונה וי״ל כדפ״ה התם דאטענה כורא למזונות אותו הדרך לבד שאר המשאוי וכן נראה דאין סברא שיוכל להאכיל לגמל אפילו ע״י אביסה כדי משאו בפעם אחת:
מתני׳ כָּל הָאוּמָּנִין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר הֵן, וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. ״שְׁמוֹר לִי וְאֶשְׁמוֹר לְךָ״ – שׁוֹמֵר שָׂכָר. ״שְׁמוֹר לִי״ וְאָמַר לוֹ ״הַנַּח לְפָנַי״ – שׁוֹמֵר חִנָּם.
כל האומנין הלוקחים לביתם חומרי גלם לעבד אותם — שומרי שכר הן על אותו חפץ, עד שיוחזר לבעלים. וכולן שאמרו לבעלים: סיימתי את העבודה טול את שלך והבא מעות — הרי האומן הזה מאז נעשה שומר חנם. אמר אדם לחבירו: שמור לי ואשמור לך — הרי אותו שומר נעשה שומר שכר, שהרי מקבל שכר שמירה עבור שמירתו. אמר לו חבירו: שמור לי, ואמר לו: הנח לפני — הרי זה שומר חנם.
רש"י
מתני׳ כל האומנין קבלנין המקבלין עליהן לעשות המלאכה בבתיהם:
שומרי שכר להתחייב בגניבה ואבידה וטעמא מפרש בגמרא:
וכולן שאמרו טול את שלך שכבר גמרתי׳ ומשתוציאנו הבא מעות שאיני מעכבו לתופסו על שכרי הרי הוא מעתה ש״ח:
הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן – שׁוֹמֵר שָׂכָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הִלְוָהוּ מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם. הִלְוָהוּ פֵּירוֹת – שׁוֹמֵר שָׂכָר. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: רַשַּׁאי אָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹסֵק וְהוֹלֵךְ עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמֵשִׁיב אֲבֵידָה.
הלוהו על המשכון — הרי המלוה המחזיק במשכון הוא שומר שכר על משכון זה. ר׳ יהודה אומר: אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם על המשכון, ואם הלוהו פירות — הריהו שומר שכר. אבא שאול אומר: רשאי אדם להשכיר משכונו של עני שנמסר לידו להיות פוסק והולך עליו מחיר שימושו, ועל ידי כך יפחית מעט מעט מן החוב מפני שהוא כמשיב אבידה, שהרי על ידי כך נמצא העני מרויח, ואם לא יעשה כן — לא העני נהנה מן החפץ ולא אחר נהנה ממנו.
רש"י
הלוהו מעות על המשכון:
שומר שכר שכר מצוה:
הלוהו מעות שומר חנם דלית ליה לר׳ יהודה שכר מצוה לענין דינא:
הלוהו פירות שומר שכר דדרך פירות להרקיב:
מותר אדם להשכיר לאחרים:
משכונו של עני שבידו:
להיות פוסק עליו שכר:
והולך תמיד ופוחת מן החוב בגמרא מפרש אאיזה משכון קאמר:
גמ׳ לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר!
ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כ שיטת ר׳ מאיר היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שוכר שלא נתפרש בתורה מה דינו, כיצד הוא משלם? ר׳ מאיר אומר: דינו כשומר חנם. ר׳ יהודה אומר: דינו כשומר שכר. ואומן דינו כשוכר, שהרי הוא מחזיק את החפץ בידו כדי להרויח בו, ונמצא כאילו שכרו מנותן העבודה. ואם כן, משנתנו אינה כדעת ר׳ מאיר!
רש"י
גמ׳ שוכר בהמה:
כיצד משלם דשומר חנם ושומר שכר ושואל כתיבי שוכר לא כתיב ומהו דין חיובו לענין גניבה ואבידה פטור או חייב:
ר׳ מאיר אומר כשומר חנם דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו ואומן דמי לשוכר שלהנאת שכר אומנותו היה אצלו אבל לא שכר שמירה הוא נוטל אלא שכר פעולה:
רבי יהודה אומר כשומר שכר הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע״פ שנותן שכר פעולתו. ש״ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב ליה אגרא לא הוי שואל והוי ש״ש:
תוספות
נימא תנן סתמא דלא כר׳ מאיר מדמי ליה אומן לשוכר דכי היכי דאומן הוי שומר שכר אע״פ שאינו נוטל שכר על השמירה אלא שכר טורחו ה״נ שוכר הוי כשומר שכר אף על פי שאינו נוטל שכר שמירה אלא כיון שנהנה ממנה בשכר שנותן:
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר. בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וְאָגֵיר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִי הָכִי, שׂוֹכֵר נַמִי, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא שָׁבֵיק כּוּלֵּי עָלְמָא וּמוֹגַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר!
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שכשיטת רבי מאיר היא משנתנו, ואולם האומן דינו כשומר שכר כי בההיא [באותה] הנאה דקא שביק כולי עלמא ואגיר ליה לדידיה [שהוא מניח את כולם ושוכר אותו] — הוי עילויה [הרי הוא נעשה עליו] שומר שכר. ומקשים: אי הכי [אם כן] שוכר נמי [גם כן] אפשר לומר כי בההיא [באותה] הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה [שהוא מניח את כל העולם ומשכיר לו] — הוי עילויה [הרי הוא עליה] שומר שכר.
אֶלָּא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר: בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ טְפֵי פוּרְתָא – הָוֵי עִילָּוֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
אלא יש לדחות מה שאמרנו, ולומר באופן אחר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כ שיטת ר׳ מאיר היא, אלא בההיא באותה] הנאה דקא יהיב ליה טפי פורתא [שהוא נותן לו משהו יותר] — הוי עילויה [הרי הוא עליה] שומר שכר.
רש"י
דקא יהיב ליה טפי פורתא שאי אפשר לצמצם שכר קבלנות לשכר דמי פעולה שלא יטול יותר:
תוספות
דקא יהיב ליה [טפי] פורתא הוי עליה שומר שכר והוה מצי לאקשויי מי לא עסקינן דלא יהיב טפי פורתא אלא בלאו הכי פריך ליה שפיר:
שׂוֹכֵר נַמִי, מִי לָא עָסְקִינַן דְּקָא מַשְׁוֵי לֵיהּ טְפֵי פוּרְתָא? אֶלָּא, אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר: בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּתָפֵישׂ לֵיהּ אַאַגְרֵיהּ, דְּלָא בָּעֵי לְמֵיעַל וּלְמֵיפַּק אַזּוּזֵי – הֲוֵי עֲלֵיהּ שׁוֹמֵר שָׂכָר.
ומקשים: השוכר נמי [גם כן], מי לא עסקינן דקא משוי ליה טפי פורתא [האם אין אנו עוסקים באופן שהוא מוסיף לו קצת יותר], ובכל זאת נחשב לר׳ מאיר כשומר חינם! אלא יש לדחות את מה שאמרנו, ולומר כך: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר׳ מאיר היא, אלא בההיא [באותה] הנאה שיש לאומן דתפיש ליה אאגריה [שהחזיק אותו, את החפץ, ומובטח על ידי כך בשכרו], דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי [ושאינו צריך להיכנס ולצאת כדי לתבוע ממנו מעות], שהרי החפץ בידו, ויכול להחזיקו עד שיקבל תשלום — הוי עליה [הרי הוא עליה] שומר שכר.
רש"י
מי לא עסקינן דקא משוי ליה אוזיל משאר משכירי בהמה מי לא אמר רבי מאיר נמי דהוי שומר חנם:
משוי לישנא דמוזיל ומשכיר בשוה כמו (סוכה דף לד:) אשוי זביני (לעיל בבא מציעא ד׳ נב.) ושוי לכרסיך:
תוספות
דקא תפיס ליה אאגריה הוי שומר שכר וא״ת הא דתנן במתני׳ הלוהו על המשכון שומר שכר ודחיק לאשכוחי טעמא בגמ׳ דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר וי״ל דהתם לא איתהני מלוה מידי דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו משכון וא״ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס ליה אשכרו שנתן ליהוי שומר שכר וי״ל דאומן ודאי הוי שומר שכר במאי דתפיס אאגריה לפי שרוב אומנים עושין מלאכה בבית בעל הבית ואינם תופסים כלום בשכרם וזה שעושה בביתו ותפוס בכלי נהנה הרבה אבל שוכר אין לו הנאה שכל שוכרים תפוסים בדבר ששכרו דאין יכולין לעשות מלאכתן אם לא שיהא ברשותם:
אִיבָּעֵית אֵימָא כִּדְמַחֲלִיף רַבָּה בַּר אֲבוּהּ וְתָנֵי: שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם? רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּשׁוֹמֵר חִנָּם.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] כמשמעות המשנה, ללא הסברים אלה, ואף על פי כן שיטת ר׳ מאיר היא, כדמחליף [כפי שהיה מחליף] רבה בר אבוה ותני [והיה שונה] באותה ברייתא כך: שוכר כיצד משלם? ר׳ מאיר אומר: כשומר שכר, ר׳ יהודה אומר: כשומר חנם. ועל כן משנתנו כר׳ מאיר.
רש"י
ואיבעית אימא אי נמי דמי אומן לשוכר קא מיתוקמא מתני׳ כרבי מאיר כדמחליף וכו׳ ומהדר לאוקמא כר׳ מאיר משום דסתם משנה ר״מ:
״וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת שׁוֹמֵר חִנָּם״. תְּנַן הָתָם: אָמַר לוֹ שׁוֹאֵל ״שְׁלַח״, וּשְׁלָחָהּ וּמֵתָה – חַיָּיב, וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁמַּחֲזִירָהּ.
שנינו במשנה: וכולן, האומנים, שאמרו לבעלים: ״טול את שלך והבא מעות״ — נעשה האומן שומר חנם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: אמר לו השואל למשאיל ״שלח את הבהמה אותה שאלתי, אלי ", ושלחה אליו ומתה בדרך — חייב השואל, וכן בשעה שמחזירה — שאם שלחה ביד אחר, כל עוד לא חזרה ממש ליד הבעלים — חייב באחריותה.
רש"י
תנן התם לקמן בפרק השואל (בבא מציעא ד׳ צח:) אמר לו השואל שלח אותה לי ביד עבדך או שלוחך:
ושלחה ומתה כדרכה בדרך קודם שתיכנס לביתו:
חייב באונסים שמשעה שמסרה לשלוחו במצות השואל נתחייב השואל באונסיה ואם לא אמר לו שלח אלא המשאיל שלחה לו כשאמר לו זה השאילני פרתך אמר לו הן ועמד ושלחה ומתה בדרך פטור:
וכן בשעה שמחזירה אם מסרה השואל ליד השליח להשיבה לבעלה ולא אמר המשאיל שלחה לי ביד פלוני ומתה חייב דלא קמה ברשותיה דמשאיל:
אֲמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי שְׁאִילָתָהּ, אֲבָל לְאַחַר יְמֵי שְׁאִילָתָהּ – פָּטוּר. מְתִיב רַב נַחְמָן בַּר פַּפָּא: וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ טוֹל אֶת שֶׁלְּךָ וְהָבֵא מָעוֹת – שׁוֹמֵר חִנָּם.
אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו שהשואל חייב אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה, שהרי קיבל על עצמו אחריות שמירתה כל זמן שהיא שאולה אצלו, וכל עוד לא בטלה ההשאלה — האחריות עליו. אבל אם החזירה לאחר ימי שאילתה — פטור, שעל ידי מסירה לשליח יצא ידי חובתו. מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר פפא: הרי שנינו: וכולן שאמרו ״טול את שלך והבא מעות״ — הרי זה שומר חנם.
רש"י
לא שנו שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל:
אלא שהחזירה בתוך ימי שאילתה שא״ל השאילני עד זמן פלוני והחזירה בתוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים:
אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפילו בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה:
וכולן שאמרו וכו׳ טעמא דגלי דעתיה שאינו חפץ להיות עוד שומר עליה: