עַד דַּאֲתָא אִגְנִיב. אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא חַיְּיבִינְהוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פַּפָּא: הָא שְׁמִירָה בַּבְּעָלִים הִיא! אִכְסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דְּהַהִיא שַׁעְתָּא שִׁכְרָא הֲוָה שָׁתֵי.

עד דאתא [שבא] וחזר — אגניב [נגנב]. אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא חייבינהו [וחייב אותם]. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: הא [הרי] שמירה בבעלים היא! אכסיף [התבייש]. לסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי [ולבסוף נתגלה הדבר שבאותה שעה שיכר היה שותה] ולא אפה, ולא היתה שם שמירה בבעלים.

הָנְהוּ בֵּי תְּרֵי דְּהָווּ קָא מַסְגּוּ בְּאוֹרְחָא, חַד אֲרִיךְ וְחַד גּוּצָא. אֲרִיכָא רָכֵיב חֲמָרָא וַהֲוָה לֵיהּ סְדִינָא, גּוּצָא מִיכַּסֵּי סַרְבְּלָא וְקָא מַסְגֵּי בְכַרְעֵיהּ. כִּי מָטֵי לְנַהֲרָא שְׁקַלֵיהּ לְסַרְבְּלֵיהּ, וְאוֹתְבֵיהּ עִילָּוֵי חֲמָרָא, וּשְׁקַלֵיהּ לִסְדִינֵיהּ דְּהַהוּא וְאִיכַּסֵּי בֵּיהּ. שְׁטַפוּהּ מַיָּא לִסְדִינֵיהּ.

מסופר: הנהו בי תרי דהוו קא מסגו באורחא, חד אריך וחד גוצא [שנים היו מהלכים בדרך, אחד היה גבוה ואחד נמוך]. אריכא רכיב חמרא והוה ליה סדינא [הגבוה היה רוכב על חמור והיה עליו סדין], גוצא מיכסי סרבלא וקא מסגי בכרעיה [והנמוך היה מכוסה במעיל צמר והיה הולך ברגליו]. כי מטי לנהרא [כאשר הגיע לנהר] לא רצה שיספוג הסרבל מים רבים בנהר ויכביד עליו, שקליה לסרבליה ואותביה עילוי חמרא [לקח את מעילו והניחו על החמור] ושקליה לסדיניה [ולקח את סדינו] של ההוא ואיכסי ביה [והתכסה בו] שטפוה מיא לסדיניה [ושטפו המים את סדינו].

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, חַיְּיבֵיהּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא: אַמַּאי? שְׁאֵלָה בַּבְּעָלִים הִיא! אִכְסִיף. לְסוֹף אִיגַּלַּאי מִילְּתָא דִּבְלָא דַּעֲתֵיהּ שְׁקַלֵיהּ, וּבְלָא דַּעֲתֵיהּ אוֹתְבֵיהּ.

אתא לקמיה [באו לדין לפני] רבא, חייביה [חייבו] לשלם עבור הסדין. אמרו ליה [לו] רבנן לרבא: אמאי [מדוע] מחייב אתה אותו? הלא שאלה בבעלים היא! אכסיף [התבייש] רבא. לסוף איגלאי מילתא [לבסוף נתגלה הדבר] שבלא דעתיה שקליה [דעתו, ידיעתו נטלו], ובלא דעתיה אותביה [דעתו הניחו] ואם כן לא היתה פה שאילה אלא גזילה.

הַהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי, לָא תֵּיזוֹל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנֶרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא. אָזֵיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד, וּמִית חֲמָרָא. כִּי אֲתָא אֲמַר: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, וּמִיהוּ לֵיכָּא מַיָּא.

מסופר: ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה [אדם אחד השכיר חמור לחבירו], אמר ליה [לו]: חזי, לא תיזול באורחא [ראה, אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים רבים בנהר], זיל באורחא [לך ברך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים]. אזיל באורחא [הלך בדרך] של נהר פקוד שלא כפי שאמרו לו, ומית חמרא [ומת החמור]. כי אתא [כאשר בא] בחזרה אמר: אין, באורחא [כן, אכן בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], ומיהו ליכא מיא [ואולם לא היו שם מים],

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: ״מַה לֵיהּ לְשַׁקֵּר״, אִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בְּאוֹרְחָא דְּנֶרֶשׁ אֲזַלִי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים – לָא אָמְרִינַן.

אמר רבא: כאן אפשר להאמין לו על פי הנימוק: מה ליה [לו] לשקר, שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: אנא באורחא [אני בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. אמר ליה [לו] אביי: הנימוק של ״מה לי לשקר״ במקום עדים — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שבמקום שיש עדים שיכולים לברר את הדבר אין אנו סומכים על הנימוק של ״מה לי לשקר״ להאמין לו. וכאן כיון שידוע שבדרך נהר פקוד יש תמיד מים, הרי הוא כסותר עדות הידועה לכל, ואינו נאמן.

״שְׁמוֹר לִי וְאָמַר לוֹ הַנַּח לְפָנַי שׁוֹמֵר חִנָּם״. אָמַר רַב הוּנָא: אָמַר לוֹ ״הַנַּח לְפָנֶיךָ״ – אֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: ״הַנַּח״ סְתָמָא מַאי? תָּא שְׁמַע: שְׁמוֹר לִי וְאָמַר לוֹ ״הַנַּח לְפָנַי״ – שׁוֹמֵר חִנָּם. הָא סְתָמָא – וְלֹא כְּלוּם.

שנינו במשנה שאם אמר לו ״שמור לי״, ואמר לו: ״הנח לפני״ — הרי זה שומר חנם. אמר רב הונא: ואם אמר לו ״הנח לפניך״ — אינו לא שומר חנם ולא שומר שכר, ואין עליו אחריות כלל. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אמר לו ״הנח״ סתמא [סתם], מאי [מה הדין]? ומציעים, תא שמע [בא ושמע]: שמור לי ואמר לו ״הנח לפני״ — שומר חנם. ונדייק: הא סתמא [הרי סתם] שלא אמר ״לפני״ — ולא כלום.

אַדְּרַבָּה, מִדְּאָמַר רַב הוּנָא: ״הַנַּח לְפָנֶיךָ״ – הוּא דְּאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵר חִנָּם וְלֹא שׁוֹמֵר שָׂכָר, הָא סְתָמָא – שׁוֹמֵר חִנָּם הָוֵי! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: אדרבה, מדאמר [ממה שאמר] רב הונא: ״הנח לפניך״ הוא שאינו שומר חנם ולא שומר שכר, הא [הרי] אם אמר ״הנח״ סתמא — שומר חנם הוי [הוא]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזה אי אפשר לשמוע, ללמוד, ממנו] בדרך הדיוק.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל חָצֵר – חַיָּיב, רַבִּי אוֹמֵר: בְּכוּלָּם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר.

ומציעים: לימא כתנאי [נאמר שיש מחלוקת תנאים] בדבר, ששנינו: אם הכניס חפציו לחצר חבירו ברשות בעל חצר וניזקו שם — חייב בעל הבית. רבי אומר: בכולם אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית במפורש לשמור. ולכאורה מדובר שם כשמכניסים סתם, ואם כן נחלקו כבר תנאים בשאלה מה אחריותו של האיש!

מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא בְּחָצֵר, דְּבַת נְטוּרֵי הִיא. וְכִי קָאָמַר לֵיהּ ״עַיֵּיל״ – ״עַיֵּיל דְּאִינְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא, שׁוּקָא לָאו בַּר נְטוּרֵי הוּא, ״אַנַּח וְתִיב נְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ.

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [חכמים שם] אלא בחצר, שבת נטורי [שמירה] היא, ולכן כי קאמר ליה ״עייל״ [כאשר אמר לו ״הכנס״] — ״עייל דאינטר [הכנס שאשמור] לך״ קאמר ליה [אמר לו], שלכך התכוון. אבל הכא, שוקא לאו בר נטורי הוא, ״אנח ותיב נטר לך״ קאמר ליה [כאן, בשוק לו לא מקום שמירה הוא, ״הנח ושב ושמור לך״ אמר לו].

אִי נַמִי, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם אֶלָּא בַּחֲצֵירוֹ, דִּלְעַיּוּלֵי רְשׁוּתָא קָא בְּעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ. וְכִי יָהֵיב לֵיהּ רְשׁוּתָא לְעַיּוּלֵי – ״תִּיב וּנְטַר לָךְ״ קָאָמַר לֵיהּ. אֲבָל הָכָא – ״הַנַּח וַאֲנָא מְנַטַּרְנָא״ קָאָמַר לֵיהּ, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ ״הַנַּח וְתִיב וּנְטַר״ קָאָמַר לֵיהּ, אִי לְאוֹתְבָהּ – רְשׁוּתָא בָּעֵי לְמִשְׁקַל מִינֵּיהּ? !

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר ההיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם] אלא בחצירו, דלעיולי רשותא קא בעי למשקל מיניה [שכדי להכניס רשות הוא צריך לקבל ממנו] וכי יהיב ליה רשותא לעיולי [וכאשר נתן לו רשות להיכנס] לא הבטיח לו דבר, אלא ״תיב ונטר [שב ואשמור] לך קאמר ליה [אמר לו]. אבל הכא [כאן] בשוק שאמר לו סתם ״הנח״ — ״הנח ואנא מנטרנא [ואני שומר] לך " קאמר ליה [אמר לו]. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר כי ״הנח ותיב ונטר [ושב ושמור] " קאמר ליה [אמר לו], אי לאותבה [אם רק להניחה] — וכי רשותא בעי למשקל מיניה [רשות הוא צריך לקבל ממנו] להניחה ברשות הרבים? ואם כן אין לקשר בהכרח בין השיטות.

״הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן שׁוֹמֵר שָׂכָר״. לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דְּתַנְיָא: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – יִשָּׁבַע וְיִטּוֹל מְעוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

שנינו במשנה שאם הלוהו על המשכון — הרי המלוה הוא שומר שכר על המשכון. ומעירים: לימא מתניתין [האם לומר כי משנתנו] שלא כ דעת רבי אליעזר היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון — ישבע שלא פשע בשמירתו ויטול מעותיו שהלווהו, אלו דברי ר׳ אליעזר.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: כְּלוּם הִלְוִיתָנִי אֶלָּא עַל הַמַּשְׁכּוֹן? אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן – אָבְדוּ מְעוֹתֶיךָ. אֲבָל הִלְוָהוּ אֶלֶף זוּז בִּשְׁטָר, וְהִנִּיחַ לוֹ מַשְׁכּוֹן עֲלֵיהֶם – דִּבְרֵי הַכֹּל: אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אָבְדוּ מְעוֹתָיו.

ר׳ עקיבא אומר: יכול הלווה לומר לו: כלום הלויתני אלא על המשכון? אבד המשכון — אבדו מעותיך. אבל אם הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם, במקרה זה דברי הכל: אם אבד המשכון — אבדו מעותיו. ולכאורה נובע מכאן שלדברי ר׳ אליעזר שומר המשכון הוא שומר חנם!

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן – שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, כָּאן שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ.

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כ דעת ר׳ אליעזר היא, ולא קשיא [ואינו קשה]; כאן בברייתא מדובר באופן שמשכנו בשעת הלואתו ונטילת המשכון אז היא כתזכורת בלבד. כאן — שמשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לקח ממנו לאחר זמן כדי לזרז את הגבייה, וכיון שכך — יש לו ענין בשמירת המשכון, ונעשה עליו כשומר שכר.

וְהָא אִידִי וְאִידִי

ומקשים: והא אידי ואידי [והרי זה וזה] גם במשנה וגם בברייתא,