בְּמַלְוֶה צָרִיךְ לְמַשְׁכּוֹן קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: מִצְוָה קָא עָבֵיד שֶׁהִלְוָהוּ, וְהָוֵי שׁוֹמֵר שָׂכָר. וּמָר סָבַר: לָאו מִצְוָה קָא עָבֵיד, שֶׁלַּהֲנָאָתוֹ מִתְכַּוֵּין, וְהָוֵי שׁוֹמֵר חִנָּם.

במלוה צריך למשכון קמיפלגי [נחלקו], כלומר, אם המלוה רוצה להשתמש במשכון עצמו, וינכה את דמי השימוש בו מסכום ההלוואה. מר סבר [חכם זה סבור]: מצוה קא עביד [הוא עשה] שהלוהו, ואם כן מקבל שכר — שכר מצוה — גם על המשכון שבידו, והוי [והרי הוא] שומר שכר. ומר סבר [וחכם זה סבר]: לאו [לא] מצוה קא עביד [הוא עושה], שלהנאתו מתכוין, ו אם כן הוי [הרי הוא] עבור המשכון רק שומר חנם.

״אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מוּתָּר לְאָדָם לְהַשְׂכִּיר מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי לִהְיוֹת פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ״. אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמִּי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּאַבָּא שָׁאוּל. וְאַף אַבָּא שָׁאוּל לָא אֲמַר אֶלָּא בְּמָרָא וּפָסָל וְקַרְדוֹם, הוֹאִיל וְנָפֵישׁ אַגְרַיְיהוּ וְזוּטָר פַּחְתַּיְיהוּ.

שנינו במשנה שאבא שאול אומר: מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך מן ההלוואה. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כאבא שאול. ו אולם יש לסייג ולומר כי אף אבא שאול לא אמר דבריו אלא במרא (מעדר), ופסל (מפסלת), וקרדום, הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו [ומרובה שכרם ומועט הפחת שלהם].

מתני׳ הַמַּעֲבִיר חָבִית מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וְזֶה לִישָּׁבַע.

המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר. ר׳ אליעזר אומר: אכן זה וזה, שומר שכר ושומר חנם — ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. שאכן, כך שמעתי מרבותי, אבל אינני מבין מדוע פסקו כך.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּעֲבִיר חָבִית לַחֲבֵירוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּשְׁבָרָהּ, בֵּין שׁוֹמֵר חִנָּם בֵּין שׁוֹמֵר שָׂכָר – יִשָּׁבַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם. ״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר זֶה וְזֶה יִשָּׁבַע, וְתָמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וְזֶה לִישָּׁבַע״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר, אלו דברי ר׳ מאיר. ר׳ יהודה אומר: שומר חנם — ישבע וייפטר, נושא שכר — ישלם. רבי אליעזר אומר: זה וזה ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

לְמֵימְרָא דְּסָבַר רַבִּי מֵאִיר נִתְקַל לָאו פּוֹשֵׁעַ הוּא? וְהָתַנְיָא: נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִילְּקוֹ, נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ – רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶיזֵּיקָן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם. וְקָיְימָא לָן דִּבְנִתְקַל פּוֹשֵׁעַ פְּלִיגִי!

ושואלים כדי לברר את הסברות: למימרא [האם לומר] שסבר ר׳ מאיר כי נתקל לאו [לא] פושע [רשלן] הוא ויש בכך מעין אונס? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נשברה כדו של אדם ברשות הרבים ולא סילקו משם, נפלה גמלו ולא העמידה, ר׳ מאיר מחייב בהיזיקן שגרמו לאחרים, וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. שאמנם אי אפשר לחייבו בבית דין, ואולם מכל מקום יש לו אחריות מוסרית. וקיימא לן [ומוחזק בידינו] כי בשאלה של נתקל פושע פליגי [חלוקים הם] באיזו מדה אומרים שההתקלות באה מחמת פשיעה־רשלנות של הנתקל. ואם כן ברור שר׳ מאיר סבור שנתקל פושע הוא!

אֲמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תַּבְרָה, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה לְמֵימַר: שׁוֹמֵר חִנָּם – יִשָּׁבַע, נוֹשֵׂא שָׂכָר – יְשַׁלֵּם, הַאי כִּי דִּינֵיהּ וְהַאי כִּי דִּינֵיהּ. וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: אִין, גְּמָרָא כְּרַבִּי מֵאִיר. וּמִיהוּ, תָּמֵיהַּ אֲנִי אִם יְכוֹלִין זֶה וְזֶה לִישָּׁבַע.

אמר ר׳ אלעזר: תברה [שבורה], כלומר, באמת אין הדברים נאמרים לפי שיטה אחת, ועלינו לומר כי מי ששנה זו לא שנה זו, שיש שתי שיטות בדברי ר׳ מאיר. ואתא [ובא] ר׳ יהודה למימר [לומר] שיטה אחרת: שומר חנם — ישבע, נושא שכר — ישלם. האי כי דיניה והאי כי דיניה [זה כדינו וזה כדינו], שהרי שומר חנם פטור מגניבה ואבידה, ושומר שכר חייב בהם. ואתא [ובא] ר׳ אליעזר למימר [לומר] אין, גמרא [המסורת] היא כ שיטת ר׳ מאיר, וכך קבלתי מרבותי. ומיהו [אולם] תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

בִּשְׁלָמָא שׁוֹמֵר חִנָּם – מִשְׁתַּבַּע דְּלָא פָּשַׁע בָּהּ, אֶלָּא שׁוֹמֵר שָׂכָר אַמַּאי מִשְׁתַּבַּע? כִּי לָא פָּשַׁע נַמִי שַׁלּוּמֵי בָּעֵי. וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם נַמִי, הָתֵינַח בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, מִי מָצֵי מִשְׁתַּבַּע דְּלָא פָּשַׁע בָּהּ?

ומדוע — בשלמא [נניח] שומר חנם משתבע [נשבע] שלא פשע [התרשל] בה כפי ההלכה הכתובה בתורה, שעל כך חייב הוא להשבע: אלא שומר שכר אמאי משתבע [מדוע נשבע]? הלא אפילו כי [כאשר] לא פשע [התרשל] נמי שלומי בעי [גם כן לשלם הוא צריך], שהוא אחראי גם על אבידה. ואפילו שומר חנם נמי [גם כן], התינח [נניח] אם נשברה החבית במקום מדרון, שמפני הקושי להובילה אירעה התקלה. ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע [האם יכול הוא להשבע] שלא פשע [התרשל], הרי ברור אז שרשלנותו היא שגרמה!