אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: פּוֹעֵל, בִּכְנִיסָתוֹ – מִשֶּׁלּוֹ; בִּיצִיאָתוֹ – מִשֶּׁל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״.

פועל בכניסתו לעיר מעבודתו מוסיף קצת משלו, שעובד עד הערב ואז חוזר לביתו, ואולם ביציאתו לעבודה איננו מתחיל בעבודה בהשכמת הבוקר אלא משל בעל הבית, לפי שאינו יוצא לעבודה לפני הזריחה, וכפי שנאמר: ״תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון. יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב״ (תהלים קד, כב–כג). משמע שאדם יוצא לעבודתו בבוקר עם זריחת השמש, ועובד עד הערב.

וְלֶיחֱזֵי הֵיכִי נְהִיגִי! בְּעִיר חֲדָשָׁה. וְנֶיחֱזֵי מֵהֵיכָא קָא אָתוּ! בִּנְקוּטָאֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא, דַּאֲמַר לְהוּ: דְּאָגְרִיתוּ לִי כְּפוֹעֵל דְּאוֹרַיְיתָא.

כיון שכבר אמרו כי בזה הכל כמנהג המדינה, שואלים: וליחזי היכי נהיגי [ושיראה איך נוהגים] באותו מקום וכן יעשה, ולשם מה קבע ריש לקיש הלכה בזה? ומשיבים: מדובר פה בעיר חדשה שאין לה מנהג קבוע. ומקשים: וניחזי מהיכא קא אתו [ונראה מהיכן באו] אנשי אותה עיר — וינהגו כמנהג מקומם! ומשיבים: בנקוטאי [במלוקטים], שבאו אנשים ממקומות שונים בעלי מנהגים נבדלים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: אפילו במקום שיש בו מנהג, אלא שאמר להו [להם]: דאגריתו [שאתם נשכרים] לי לעשות כ דין פועל דאורייתא [מן התורה], ובא ריש לקיש לומר מה מנהג פועל מן התורה, אף שבכל מקום מותר לשנות ממנהג זה.

דָּרַשׁ רַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לָהּ תָּנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב: ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״? ״תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה; ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״ – אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיָּה שֶׁבַּיַּעַר.

כיון שהוזכר פסוק זה, מביאים מה שדרש ר׳ זירא ואמרי לה [ויש אומרים] כי תני [שנה] זאת רב יוסף בברייתא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״תשת חשך ויהי לילה בו תרמש כל חיתו יער״ (שם כ), ״תשת חשך ויהי לילה״ — זה העולם הזה, שדומה ללילה. ״בו תרמש כל חיתו יער״ — אלו רשעים שבו, שדומין לחיה שביער שעכשיו הם השולטים בעולם.

״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״: ״תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ״ – לַצַּדִּיקִים; ״יֵאָסֵפוּן״ – רְשָׁעִים לַגֵּיהִנָּם; ״וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן״ – אֵין לְךָ כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר לְפִי כְבוֹדוֹ. ״יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ״ – יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; ״וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב״ – בְּמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עֶרֶב.

אבל בעולם הבא: ״תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון״ (שם כב); ״תזרח השמש״ — לצדיקים, ״יאספון״ — רשעים לגיהנם, ״ואל מעונתם ירבצון״ — ללמד: אין לך כל צדיק וצדיק שאין לו בעולם הבא מדור לעצמו לפי כבודו. ״יצא אדם לפעלו״ (שם כג) — יצאו צדיקים לקבל שכרן, ״ולעבדתו עדי ערב״ (שם) — מדובר במי שהשלים עבודתו עדי ערב, עד ששקעה שמשו, עד יום מותו.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אַשְׁכַּח לְהַהוּא פַּרְהַגַוְנָא דְּקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי, אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי יָכְלַתְּ לְהוּ, לָאו כְּחֵיוָתָא מְתִילִי, דִּכְתִיב: ״בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר״? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵהַאי קְרָא קָאָמַר לֵיהּ: ״יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה״. דִּלְמָא שָׁקְלַתְּ צַדִּיקֵי וְשָׁבְקַתְּ רְשִׁיעֵי?

כיון שדנו בזמן שבו הולכים אנשים כרגיל לעבודתם, מביאים מעשה ארוך הקשור בכך. ר׳ אלעזר בר׳ שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי [מצא פקיד אחד שהיה תפקידו להיות תופס גנבים], אמר ליה [לו]: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי [כיצד יכול אתה לתפוס אותם, וכי לא נמשלו הגנבים כחיות]? שהרי נאמר ״בו תרמש כל חיתו יער״ (שם כ). איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה [יש אומרים שמפסוק זה אמר לו ראיה], שנאמר: ״יארב במסתר כאריה בסכה יארוב לחטוף עני... " (תהלים י, ט), וכיון שהרשעים ערומים כל כך, דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי [שמא לוקח אתה לבית הסוהר צדיקים, אנשים שלא גנבו, ואתה מניח את הרשעים]?

אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אַעֲבֵיד? הַרְמָנָא דְּמַלְכָּא הוּא! אֲמַר: תָּא אַגְמָרָךְ הֵיכִי תַּעֲבֵיד; עוּל בְּאַרְבַּע שָׁעֵי לַחֲנוּתָא. כִּי חָזֵית אִינִישׁ דְּקָא שָׁתֵי חַמְרָא וְקָא נָקֵיט כָּסָא בִּידֵיהּ וְקָא מְנַמְנֵם שְׁאוֹל עִילָּוֵיהּ.

אמר ליה [לו]: ומאי אעביד [ומה אעשה]? הלא הרמנא דמלכא הוא [פקודת המלך היא] שאהיה תופס גנבים, ואני עושה כמיטב יכולתי. אמר לו ר׳ אלעזר בר׳ שמעון: תא אגמרך היכי תעביד [בא ואלמד אותך מה תעשה]; עול [היכנס] בארבע שעי [שעות ביום], בערך בשעה עשר בבוקר לחנותא [לחנות] שבה מוכרים יין ומזונות, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה [כאשר תראה אדם השותה יין ומחזיק את הכוס בידו ומנמנם שאל עליו] לברר מי הוא,

אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן הוּא וְנָיֵים – אַקְדּוּמֵי קַדֵּים לְגִרְסֵיהּ. אִי פּוֹעֵל הוּא – קַדֵּים קָא עָבֵיד עֲבִידְתֵּיהּ. וְאִי עֲבִידְתֵּיהּ בְּלֵילְיָא – רַדּוּדֵי רַדֵּיד. וְאִי לָא – גַּנָּבָא הוּא, וְתַפְסֵיהּ.

אי צורבא מרבנן [אם תלמיד חכם] הוא וניים [והוא מנמנם] — מן הסתם אקדומי קדים לגרסיה [הקדים ללמודו בהשכמת הבקר] ומשום כך מנמנם הוא עכשיו. אי [אם] פועל הוא — קדים קא עביד עבידתיה [הקדים ועבד עבודתו], ואי עבידתיה בליליא [ואפילו אם עבודתו בלילה] — שמא רדודי רדיד [עיצב חוטים] שיתכן שלא שמעו אותו כשעובד. ואי [ואם] הוא לא אחד מאלה — מן הסתם גנבא [גנב] הוא ותפסיה [ותפוס אותו], שכיון שהיה גנב בלילה הוא ישן ביום.

אִישְׁתַּמַּע מִילְּתָא בֵּי מַלְכָּא. אֲמַרוּ: קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַנְקָא. אַתְיוּהּ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָא תָּפֵיס גַּנָּבֵי וְאָזֵיל. שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: חוֹמֶץ בֶּן יַיִן! עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה!

אישתמע מילתא בי מלכא [נשמע הדבר בבית המלך] שנתן עצה טובה זו, אמרו, לפי פתגם מפורסם: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא [קורא האיגרת הוא שיהיה שליח הביצוע], שמי שקרא ברבים את האגרת, הצו המלכותי, ייעשה הממונה על ביצוע הפקודה. ואף כאן כיון שאתה נותן עצות טובות כאלה — היה אתה הממונה על כך. אתיוה [הביאו אותו] את ר׳ אלעזר בר׳ שמעון לפני השלטונות, ומינו אותו לתפקיד זה, וקא תפיס גנבי ואזיל [והיה תופס גנבים והולך]. שלח ליה [לו] ר׳ יהושע בן קרחה את הדברים הבאים: ״חומץ בן יין״! כלומר, הרי אתה כרשע (חומץ) לעומת אביך הצדיק ר׳ שמעון (יין), עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה בידי המלכות?

שָׁלַח לֵיהּ: קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה מִן הַכֶּרֶם. שָׁלַח לֵיהּ: יָבֹא בַּעַל הַכֶּרֶם וִיכַלֶּה אֶת קוֹצָיו. יוֹמָא חַד פָּגַע בֵּיהּ הַהוּא כּוֹבֵס, קַרְיֵיהּ חוֹמֶץ בֶּן יַיִן. אֲמַר: מִדַּחֲצִיף כּוּלֵּי הַאי – שְׁמַע מִינָּהּ רְשִׁיעָא הוּא. אֲמַר לְהוּ: תִּפְסוּהוּ. תְּפַסוּהוּ.

שלח ליה [לו] ר׳ אלעזר: קוצים אני מכלה מן הכרם שהרי אני מבער מישראל רק את הרשעים. שלח ליה [לו] בחזרה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו, אבל אתה אל תעשה זאת עבור המלכות. וכנראה שדברים אלה נשמעו גם ברבים, ומסופר: יומא חד פגע ביה ההוא כובס, קרייה [יום אחד פגע בו כובס אחד עם הארץ וקראו] לר׳ אלעזר ״חומץ בן יין״. אמר ר׳ אלעזר: מדחציף כולי האי [מכיון שהוא חצוך כל כך] שקורא לתלמיד חכם בכינוי גנאי — שמע מינה רשיעא [למד מכאן שרשע] הוא. אמר להו [להם, לשוטרים]: תפסוהו כפושע. תפסוהו ודנו אותו למיתה,

לְבָתַר דְּנָח דַּעְתֵּיהּ אֲזַל בַּתְרֵיהּ לִפְרוּקֵיהּ וְלָא מָצֵי. קְרֵי עֲלֵיהּ: ״שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ״. זְקַפוּהוּ. קָם תּוּתֵי זְקִיפָא וְקָא בָּכֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: רַבִּי, אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהוּא וּבְנוֹ בָּעֲלוּ נַעֲרָה מְאוֹרָסָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

לבתר דנח דעתיה [לאחר שנחה דעתו, נרגע מכעסו] התחרט ר׳ אלעזר על ששלח אדם חף מפשע למות. אזל בתריה לפרוקיה [הלך אחריו לפדותו] ולא מצי [יכול]. קרי עליה [קרא עליו]: ״שמר פיו ולשונו שמר מצרות נפשו״ (משלי כא, כג), כלומר, לולא אמר הכובס דברים אלה לא היה נכנס בצרה זו. לבסוף זקפוהו [תלו אותו] את הכובס, קם תותי זקיפא וקא בכי [עמד ר׳ אלעזר תחת עץ התליה ובכה]. אמרו ליה [לו] אנשים: רבי, אל ירע בעיניך שכך עשית לו, לפי שכובס זה היה רשע גמור עד שהוא ובנו יחד בעלו נערה מאורסה ביום הכפורים ועברו כמה וכמה עבירות חמורות במעשה זה עצמו. ובודאי מגיע לו עונש זה.

הִנִּיחַ יָדוֹ עַל בְּנֵי מֵעָיו, אָמַר: שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי, שִׂישׂוּ! וּמַה סְּפֵיקוֹת שֶׁלָּכֶם כָּךְ, וַדָּאִית שֶׁלָּכֶם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מוּבְטָח אֲנִי בָּכֶם שֶׁאֵין רִמָּה וְתוֹלֵעָה שׁוֹלֶטֶת בָּכֶם.

הניח ר׳ אלעזר ידו על בני מעיו ואמר: שישו בני מעי, שישו! ומה ספיקות שלכם כך, כלומר, שרק משום שראה בו חוצפה אמר שוודאי רשע הוא, ודאית שלכם אותם גנבים שהוא מעניש לפי סברה ברורה — על אחת כמה וכמה ובוודאי יפה עשה, ולא תפס אנשים חפים מפשע. ואמר: מובטח אני בכם, בבני מעי, שאין רמה ותולעה שולטת בכם, שכן זה הוא סימנו של צדיק גמור.

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא מִיַּיתְבָא דַּעְתֵּיהּ. אַשְׁקִיּוּהוּ סַמָּא דְּשֵׁינְתָא, וְעַיְילוּהוּ לְבֵיתָא דְּשֵׁישָׁא, וּקְרָעוּ לִכְרֵיסֵיהּ. הָווּ מַפְּקוּ מִינֵּיהּ דִּיקוּלֵי דִּיקוּלֵי דְּתַרְבָּא וּמוֹתְבִי בְּשִׁמְשָׁא בְּתַמּוּז וְאָב וְלָא מַסְרְחֵי.

ואפילו הכי [כך] לאחר ששמע את המעשה לא מייתבא דעתיה וחשש שמא גרם מיתה שלא כהוגן, ולכן עשה נסיון בעצמו. אשקיוהו סמא דשינתא ועיילוהו לביתא דשישא וקרעו לכריסיה [השקו אותו סם שינה והכניסו אותו לבית של שיש שבו היו עושים ניתוחים וקרעו את כרסו]. הוו מפקו מיניה דיקולי דיקולי דתרבא ומותבי בשמשא [היו מוציאים ממנו סלים סלים של חלב ושמים בשמש] ב חדשי תמוז ואב ולא מסרחי [היה מסריח] ועל ידי כך הוכיח ר׳ אלעזר בעצמו שצדיק גמור הוא, וכל שעשה — כהוגן עשה.

כָּל תַּרְבָּא נַמִי לָא סְרִיחַ! כָּל תַּרְבָּא לָא סְרִיחַ – שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי מַסְרִיחַ; הָכָא – אַף עַל גַּב דְּאִיתָא שׁוּרַיְיקֵי סוּמָּקֵי – לָא מַסְרִיחַ. קָרֵי אַנַּפְשֵׁיהּ: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״.

ומקשים: דבר זה אינו הוכחה, כל תרבא נמי לא סריח [חלב גם כן אינו מסריח], שחלב נקי רק נמס בחמה ולא יותר! ומשיבים: כל תרבא לא סריח, שורייקי סומקי מסריח [חלב נקי אינו מסריח, אבל גידים אדומים של דם שבו מסריחים] ולכן חלב בלתי מעובד ריחו רע. הכא אף על גב דאיתא שורייקי סומקי [כאן אף על פי שהיו גידים אדומים] — לא מסריח [הסריח] והרי זו הוכחה שצדיק גמור הוא. קרי אנפשיה [קרא על עצמו] ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד... אף בשרי ישכן לבטח״ (תהילים טז, ח–ט).

וְאַף רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי מְטָא כִּי הַאי מַעֲשֶׂה לִידֵיהּ. פָּגַע בֵּיהּ אֵלִיָּהוּ.

מסופר: אף ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי מטא