אָמְרוּ חֲכָמִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ. אָמְרוּ נְבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִילָּה.

אמרו חכמים (״מי האיש החכם״) ולא פירשוהו, אמרו נביאים (״ואשר דבר ה׳ אליו״) ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו. שנאמר: ״ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם״ (ירמיהו ט, יב). אמר רב יהודה אמר רב: לא שלא למדו תורה כלל, אלא שלא ברכו בתורה תחילה — שעסקו בתורה אבל לא התייחסו אליה כנושא של קדושה, כתורת ה׳.

אָמַר רַב חָמָא: מַאי דִּכְתִיב: ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדַע״? ״בְּלֵב נָבוֹן תָּנוּחַ חָכְמָה״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן תַּלְמִיד חָכָם. ״וּבְקֶרֶב כְּסִילִים תִּוָּדַע״ – זֶה תַּלְמִיד חָכָם בֶּן עַם הָאָרֶץ. אֲמַר עוּלָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי: אַסְתֵּירָא בְּלָגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא.

אמר רב חמא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בכתוב ״בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע״ (משלי יד, לג), ״בלב נבון תנוח חכמה״ — זה תלמיד חכם בן תלמיד חכם, ״ובקרב כסילים תודע״ — זה תלמיד חכם בן עם הארץ, שכיון שהוא בן עם הארץ הוא מתפאר קצת בחכמתו. אמר עולא: היינו דאמרי אינשי [זה שאומרים בני אדם] בפתגם עממי: אסתירא בלגינא קיש קיש קריא [מטבע קטנה בכד מקשקשת וקוראה בקול] ואילו כד מלא מטבעות גדולות אין קולן נשמע.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: מַאי דִּכְתִיב: ״קָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו״? אַטוּ לָא יָדְעִינַן דְּקָטָן וְגָדוֹל שָׁם הוּא? אֶלָּא, כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשֶׂה גָּדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל הַמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּעֶבֶד עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה – נַעֲשֶׂה חָפְשִׁי לָעוֹלָם הַבָּא.

אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בכתוב ״קטן וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדניו״ (איוב ג, יט) אטו לא ידעינן [וכי אין אנו יודעים] שבשאול קטן וגדול שם הוא? אלא כך צריך לפרש: כל המקטין עצמו על דברי תורה בעולם הזה — נעשה גדול לעולם הבא, וכל המשים עצמו כעבד על קניית דברי תורה בעולם הזה — נעשה חפשי לעולם הבא.

רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּין מְעָרָתָא דְּרַבָּנַן. כִּי מְטָא לִמְעָרְתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא אִיעַלְמָא מִינֵּיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ. אֲמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא פִּלְפַּלְתִּי תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ, תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ לֹא רִיבַּצְתָּ.

ועוד בשבחם של חכמים. ריש לקיש הוה [היה] מציין מערתא דרבנן [את מערות הקבורה של חכמים], כי מטא למערתיה [כאשר הגיע אל מערתו] של ר׳ חייא איעלמא מיניה [נעלמה ממנו] ולא יכול היה למוצאה. חלש דעתיה [חלשה דעתו מבושה] מדוע אינו זוכה לכך. אמר: רבונו של עולם! וכי לא פלפלתי תורה כמותו? יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו פלפלת, ואולם תורה כמותו לא ריבצת (לימדת ברבים).

כִּי הָווּ מִינְצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְצֵית? חַס וְחָלִילָה, אִי מִשְׁתַּכְּחָא תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מְהַדַּרְנָא לָהּ מִפִּילְפּוּלִי! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי חֲנִינָא: בַּהֲדֵי דִּידִי קָא מִינְצֵית, דַּעֲבַדִי לַתּוֹרָה דְּלָא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל?

וכעין מה שמסופר: כי הוו מינצו [כאשר היו רבים] ר׳ חנינא ור׳ חייא, אמר ליה [לו] ר׳ חנינא לר׳ חייא: וכי בהדי דידי קא מינצית [עמי את רב]? חס וחלילה, אי משתכחא [אם תשתכח] תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי [אחזיר אותה בפלפולי], שאוכל לשחזר את כל דברי התורה שנשתכחו, על פי סברתי. אמר ליה [לו] ר׳ חייא לר׳ חנינא: בהדי דידי קא מינצית [עמי את רב]? דעבדי [שעשיתי] לתורה שלא תשתכח מישראל.

מַאי עָבֵידְנָא? אָזְלִינָא וְשָׁדֵינָא כִּיתָּנָא, וְגָּדְלֵינָא נִישְׁבֵּי, וְצָיִידְנָא טָבֵי וּמַאֲכִילְנָא בִּשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי, וַאֲרִיכְנָא מְגִילָתָא וּכְתַבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא וּמַקְרֵינָא חֲמִשָּׁה יָנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא יָנוּקֵי שִׁיתָּא סִדְרֵי, וַאֲמַרְנָא לְהוּ: עַד דְּהָדַרְנָא וְאָתֵינָא – אַקְרוּ אַהֲדָדֵי וְאַתְנוּ אַהֲדָדֵי, וַעֲבַדִי לָהּ לַתּוֹרָה דְּלָא תִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל.

מאי עבידנא [מה אני עושה] — אזלינא ושדינא כיתנא וגדלינא נישבי, וציידנא טבי ומאכילנא בשרייהו ליתמי [אני הולך וזורע פשתן ושוזר ממנו רשתות, וצד צבאים ומאכיל מבשרם ליתומים] ואריכנא מגילתא וכתבנא [ועושה מגילות מעורם וכותב] חמשה חומשי תורה עליהם, וסליקנא למתא ומקרינא [ואני הולך לעיר ומלמד] לחמשה ינוקי [תינוקות] בחמשה חומשי תורה, לכל אחד מהם חומש אחד, ומתנינא שיתא ינוקי שיתא סדרי [ומלמד אני משנה לששה תינוקות ששה סדרים] ואמרנא להו [ואני אומר להם]: עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי [שאחזור ואבוא לכאן תלמדו מקרא זה לזה ולמדו משנה זה לזה] ועל ידי כך עבדי [עושה אני] לתורה שלא תשתכח מישראל.

הַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּיא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מִמָּר? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲפִילּוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְחָלִילָה, לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.

ומעירים, היינו [וזהו] שאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא! אמר ליה [לו] ר׳ ישמעאל בר׳ יוסי: וכי מעשיו גדולים אפילו ממר [ממעשי אדוני]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ושאל עוד: אפילו מ מעשיו של אבא התנא ר׳ יוסי? אמר ליה [לו] חס וחלילה! לא תהא כזאת בישראל לומר על מישהו שהוא גדול מר׳ יוסי.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. אָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָּקוּעַ? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי יַנַּאי. וְרַבִּי יַנַּאי אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא. וְרַבִּי חֲנִינָא אֵצֶל מִי? אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא. אָמַרְתִּי לוֹ: וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּיא לֹא? אֲמַר לִי: בַּאֲתַר דְּזִקּוּקִין דְּנוּרָא וּבְעוּרִין דְּאֶשָּׁא – מַאן מְעַיֵּיל בַּר נַפָּחָא לְתַמָּן?

ועוד לענין גדולתו של ר׳ חייא, אמר ר׳ זירא: אמש בלילה נראה לי בחלום ר׳ יוסי בר׳ חנינא. אמרתי לו: בעולם עליון אצל מי אתה תקוע, ליד מי אתה נמצא שם? אמר לי: אצל ר׳ יוחנן. והוספתי לשאול אותו: ור׳ יוחנן אצל מי? אמר לי: אצל ר׳ ינאי. ור׳ ינאי אצל מי? — אצל ר׳ חנינא, ור׳ חנינא אצל מי — אצל ר׳ חייא. אמרתי לו: ור׳ יוחנן אצל ר׳ חייא סמוך לו, לא היה ראוי להיות שם? אמר לי: באתר דזקוקין דנורא ובעורין דאשא [במקום שיש ניצוצות של אור ובעירה של אש] — מאן מעייל בר נפחא לתמן [מי יכניס את בן הנפח, ר׳ יוחנן, לשם]?!

אֲמַר רַב חֲבִיבָא: אִשְׁתָּעֵי לִי רַב חֲבִיבָא בַּר סוּרְמָקֵי: חֲזִי לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ, דִּלְצַפְרָא הָווּ שַׁפִּירָן עֵינֵיהּ, וּלְאוֹרְתָא דַּמְיָין כִּדְמִיקְלִין בְּנוּרָא. אֲמַרִי לֵיהּ: מַאי הַאי? וַאֲמַר לִי: דַּאֲמַרִי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ: אַחֲוֵי לִי רַבָּנַן כִּי סָלְקִי לִמְתִיבְתָּא דְּרָקִיעַ. אֲמַר לִי: בְּכוּלְּהוּ מָצֵית אִסְתַּכּוּלֵי בְּהוּ, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּלָא תִּסְתַּכֵּל בֵּיהּ. מַאי סִימַנְיַיהוּ? בְּכוּלְּהוּ אָזְלִי מַלְאֲכֵי כִּי סָלְקִי וְנָחְתִי, לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּיא דְּמִנַּפְשֵׁיהּ סָלֵיק וְנָחֵית.

אמר רב חביבא: אשתעי [ספר] לי רב חביבא בר סורמקי: חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח [ראיתי אחד החכמים שהיה מצוי] ומתגלה אליהו הנביא גביה [אצלו], דלצפרא הוו שפירן עיניה, ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא [שבבוקר היו עיניו יפות ובריאות ולערב היו נראות כאילו נשרפו באש]. אמרי ליה [אמרתי לו]: מאי האי [מה זאת]? ואמר לי: דאמרי ליה [שאמרתי לו] לאליהו: אחוי [הראה] לי רבנן כי סלקי למתיבתא [את החכמים כאשר הם עולים לישיבה] שברקיע. אמר לי: בכולהו מצית אסתכולי בהו, לבר מגוהרקא [בכולם יכול אתה להסתכל בהם, חוץ מאשר במרכבתו] של ר׳ חייא דלא תסתכל ביה [שאין אתה יכול להסתכל בה]. ושאל: מאי סימנייהו [מה הסימנים] שידע מרכבתו של מי היא? בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי [בכולם הולכים מלאכים כאשר הם עולים ויורדים], שהמלאכים נושאים אותם, לבר מגוהרקא [חוץ מאשר המרכבה] של ר׳ חייא דמנפשיה סליק ונחית [שמעצמה היא עולה ויורדת], מפני גודל מעלתו.

לָא מְצַאי לְאוֹקְמָא אַנַּפְשַׁאי, אִסְתַּכַּלִי בָּהּ. אָתוּ תְּרֵי בּוּטִיטֵי דְּנוּרָא וּמַחְיוּהוּ לְהַהוּא גַּבְרָא וְסַמֵינְהוּ לְעֵינֵיהּ. לִמְחַר אֲזַלִי אִשְׁתַּטְחִי אַמְּעָרְתֵיהּ. אָמִינָא: מַתְנִיָּיתָא דְּמָר מַתְנֵינָא, וְאִתַּסַּאי.

לא מצאי לאוקמא אנפשאי, אסתכלי [יכולתי להעמיד את עצמי, להתאפק, והסתכלתי] בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה [באו שני לפידי אש והיכוהו את עיניו של האיש ההוא, כלומר, עיני ועוורו את עיניו]. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא [השתטחתי על מערת קבורתו, ואמרתי]: מתנייתא דמר מתנינא, ואתסאי [את המשניות של אדוני אני לומד, והתרפאתי] אבל נשארו העינים שרופות.

אֵלִיָּהוּ הֲוָה שְׁכִיחַ בִּמְתִיבְתָּא דְּרַבִּי. יוֹמָא חַד רֵישׁ יַרְחָא הֲוָה, נְגַהּ לֵיהּ וְלָא אֲתָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא נְגַהּ לֵיהּ לְמָר? אֲמַר לֵיהּ: אַדְּאוֹקִימְנָא לְאַבְרָהָם וּמָשִׁינָא יְדֵיהּ וּמְצַלֵּי, וּמַגְנִינָא לֵיהּ. וְכֵן לְיִצְחָק, וְכֵן לְיַעֲקֹב. וְלוֹקְמִינְהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי! סָבְרִי: תָּקְפִי בְּרַחֲמֵי, וּמַיְיתִי לֵיהּ לְמָשִׁיחַ בְּלָא זִמְנֵיהּ.

ועוד מסופר בשבחו של ר׳ חייא: אליהו הנביא הוה שכיח במתיבתא [היה מצוי בישיבתו] של רבי, יומא חד ריש ירחא הוה, נגה ליה [יום אחד ראש חדש היה, התאחר לו] ולא אתא [בא]. אמר ליה [לו] רבי: מאי טעמא נגה ליה למר [מה טעם התאחר, התעכב, אדוני]? אמר ליה [לו]: אדאוקימנא [עד שהעמדתי] את אברהם אבינו משנתו ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה [ורחצתי את ידיו והתפלל והשכבתי אותו]; וכן ליצחק וכן ליעקב. שאל רבי את אליהו: ולוקמינהו בהדי הדדי [ושיעמידום יחד]! ענה לו: סברי [חשבתי] שאם אעשה כך תקפי ברחמי ומייתי ליה [יתחזקו בתפילה שלושתם יחד ויביאו] את המשיח בלא זמניה [זמנו], בטרם עת.

אֲמַר לֵיהּ: וְיֵשׁ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה? אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא, רַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. גָּזַר רַבִּי תַּעֲנִיתָא. אַחְתִינְהוּ לְרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו. אֲמַר ״מַשִּׁיב הָרוּחַ״ – וְנָשְׁבָה זִיקָא. אֲמַר ״מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם״ – וַאֲתָא מִיטְרָא. כִּי מְטָא לְמֵימַר ״מְחַיֶּה הַמֵּתִים״ – רָגַשׁ עָלְמָא.

אמר ליה [לו] רבי: ו האם יש דוגמתן בעולם הזה שיכולים להתפלל ולהיענות? אמר ליה [לו]: איכא [יש] והם ר׳ חייא ובניו. גזר רבי תעניתא [תענית], אחתינהו [הוריד אותם] את ר׳ חייא ובניו להתפלל לפני התיבה. ואכן ראו שתפילתם נשמעת מיד כאשר אמר ר׳ חייא ״משיב הרוח״ — ונשבה זיקא [נשבה רוח], אמר ״מוריד הגשם״ — ואתא מיטרא [וירד גשם], כי מטא למימר [כאשר הגיע לומר] ״מחיה המתים״ — רגש עלמא [סער העולם].

אָמְרִי בִּרְקִיעָא: מַאן גַּלֵּי רַזְיָא בְּעָלְמָא? אָמְרִי: אֵלִיָּהוּ. אַתְיוּהוּ לְאֵלִיָּהוּ, מַחְיוּהוּ שִׁתִּין פּוּלְסֵי דְּנוּרָא. אֲתָא אִידְמִי לְהוּ כְּדוּבָּא דְּנוּרָא, עַל בֵּינַיְיהוּ וּטְרַדִינְהוּ.

אמרי ברקיעא [אמרו ברקיע, בשמים]: מאן גלי רזיא בעלמא [מי זה גילה סודות בעולם]? אמרי [אמרו שם]: אליהו הוא שגילה סוד זה. אתיוהו [הביאוהו] את אליהו, מחיוהו שתין פולסי דנורא [והכו אותו כעונש בששים שבטים של אש]. אתא אידמי להו כדובא דנורא, על בינייהו וטרדינהו [בא אליהו למטה נדמה להם כדוב של אש, נכנס ביניהם וטרד אותם] בתפילתם, ולכן לא הגיעו לומר ״מחיה המתים״.

שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה אָסָיֵיהּ דְּרַבִּי הֲוָה, חֲלַשׁ רַבִּי בְּעֵינֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִימְלִי לָךְ סַמָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. אִשְׁטַר לָךְ מִשְׁטַר? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָכֵילְנָא. הֲוָה מוֹתִיב לֵיהּ בְּגוּבְתָא דְּסַמָּנֵי תּוּתֵי בֵי סַדְיֵיהּ, וְאִיתַּסֵּי.

מסופר: שמואל ירחינאה אסייה [המומחה בענייני הירח רופאו] של רבי הוה [היה]. חלש [חלה] רבי בעיניה [בעיניו]. אמר ליה [לו] שמואל: אימלי [אמלא, אשים] לך סמא [סם] בעין לרפאותה. אמר ליה [לו]: לא יכילנא [אין אני יכול] שחלוש אני, וחושש מן הכאב. אמר לו: אשטר [אמרח] לך משטר [משחה] מלמעלה. אמר ליה [לו]: לא יכילנא [אין אני יכול]. הוה מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדייה, ואיתסי [היה שם לו את התרופות בקנה של סממנים תחת הכר שלו, והתרפא] וללמדנו כמה היה גדול ברפואה.

הֲוָה קָא מִצְטַעֵר רַבִּי לְמִסְמְכֵיהּ, וְלָא הֲוָה מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא לִצְטַעֵר מָר. לְדִידִי חֲזִי לִי סִיפְרָא דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וּכְתִיב בֵּיהּ: שְׁמוּאֵל יַרְחִינָאָה,

הוה קא [היה] מצטער, משתדל רבי למסמכיה [לסמוך אותו] בתואר ״רבי״, ולא הוה מסתייעא מילתא [היה עולה הדבר] בידו, שבכל פעם היה הדבר מתעכב. אמר ליה [לו]: שמואל: לא לצטער מר [אל יצטער אדוני] על כך, שכיון שיודע אני שלא יעלה בידך, שכן לדידי חזי לי סיפרא [אני ראיתי את ספרו] של אדם הראשון שבו כתובים סדרי כל הדורות, וכתיב ביה [וכתוב בו]: שמואל ירחינאה