רִיבָּה לָהֶן. וּמַעֲשֶׂה נַמִי בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים. הָלַךְ וּפָסַק לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶן כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דברי ר׳ חמא בר׳ חנינא. שאמר ר׳ חמא בר׳ חנינא, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל: בשכר שלשה בני בקר ששחט עבור המלאכים זכו בניו לשלשה מתנות שניתנו להם מאוחר יותר בהיותם במדבר. כיצד? בשכר שנתן חמאה וחלב — זכו ישראל למן, בשכר ״והוא עמד עליהם״ — זכו לעמוד הענן, בשכר ״יקח נא מעט מים״ — זכו לבארה של מרים, ואינו מחלק בין מה שעשה אברהם בעצמו ועל ידי שליח.

לְמֵימְרָא דִּסְעוּדָתָא דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עֲדִיפָא מִדִּשְׁלֹמֹה? וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קֶמַח, עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וַעֲשָׂרָה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים״! וְאָמַר גּוּרְיוֹן בֶּן אַסְטְיוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַלָּלוּ לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הַלָּלוּ לְצִיקֵי קְדֵירָה.

ועוד בפירוש כתובים אלה; נאמר ״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם״ — אמר ר׳ ינאי בר׳ ישמעאל, אמרו לו: וכי בערביים חשדתנו, שהם משתחוים לאבק רגליהם, שלכן רצונך שנרחץ רגלינו ולא נשתחוה לאבק, הלא כבר יצא ממנו ישמעאל שהרי בני ישמעאל הם שעתידים לעשות כך.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, כָּל אַחַת וְאַחַת עָשְׂתָה לוֹ בְּבֵיתָהּ כָּךְ. מַאי טַעְמָא? זוֹ סְבוּרָה: שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם, וְזוֹ סְבוּרָה: שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם. וְאִילּוּ גַּבֵּי אַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב״ – וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד; ״רַךְ״ – שְׁנַיִם, ״וָטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה!

ועוד באותו ענין: נאמר ״וירא אליו ה׳ באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום״ (בראשית יח, א), ושואלים: מאי [מה עניינו] של ״כחם היום״? אמר ר׳ חמא בר׳ חנינא: אותו היום יום שלישי של מילה של אברהם היה, ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם כדרך שמבקרים את החולה, הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, שעשה שתלהט החמה ביותר באותו יום כדי שלא יטריח אותו צדיק עצמו באורחים ויוכל לנוח מעט. ואולם אברהם רצה מאד לקיים מצות הכנסת אורחים.

הָתָם תְּלָתָא תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי, הָכָא – לְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם״.

שדריה [שלחו] את אליעזר עבדו למיפק לברא [לצאת לחוץ] לראות אם יש אורחים. נפק [יצא] ולא אשכח [מצא], אמר אלו אברהם: אני לא מהימנא [מאמין] לך. היינו דאמרי תמן [וזהו שאמרו שם, בארץ ישראל]: לית הימנותא בעבדי [אין נאמנות בעבדים]. נפק איהו חזייה [יצא הוא וראהו] להקדוש ברוך הוא דקאי אבבא [שהוא עומד על הפתח]. היינו דכתיב [הוא שנאמר] ״אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך״ (שם יח, ג), שפנה לשכינה בבקשה זו.

מַאי ״בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים״? אָמַר רַב: שֶׁאוֹבְסִים אוֹתָן בְּעַל כָּרְחָן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֵלֵיהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְבִיאִין תּוֹר מִמַּרְעִיתוֹ בִּדְלָא אֲנִיס, וְתַרְנְגוֹלֶת מֵאַשְׁפָּתָהּ בִּדְלָא אֲנִיסָא.

כיון שחזא דקא אסר ושרי [כיון שראה הקדוש ברוך הוא שהוא קושר ומתיר] התחבושת על פצעו, אמר: לאו אורח ארעא למיקם הכא [אין זה דרך ארץ לעמוד כאן]. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: ״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם (שם ב). מעיקרא אתו קמו עליה [מתחילה באו ועמדו עליו], כי חזיוהו דהוה ליה צערא [כאשר ראוהו שיש לו צער, כאב], אמרו: לאו אורח ארעא למיקם הכא [אין זה דרך ארץ לעמוד כאן].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּבְחָר שֶׁבַּבְּהֵמוֹת – שׁוֹר; מוּבְחָר שֶׁבָּעוֹפוֹת – תַּרְנְגוֹלֶת. אָמַר אַמֵימָר: זָגְתָא אוּכָּמְתָא בֵּי בַּטְנִיתָא, דְּמִשְׁתַּכְּחָא בֵּינֵי עָצְרֵי, דְּלָא מַצְיָא פָּסְיָא קַנְיָא.

ואומרים: מאן נינהו [מי הם] שלשה אנשים אלו — המלאכים מיכאל וגבריאל ורפאל. ולשם מה באו? מיכאל — שבא לבשר את שרה שיהיה לה בן, רפאל — שבא לרפא את אברהם מכאב המילה, גבריאל אזל למהפכיה [הלך להפוך] את סדום. ושואלים: אם כך, רק מלאך אחד צריך ללכת לסדום, והא כתיב [והרי נאמר] ״ויבאו שני המלאכים סדמה בערב״ (בראשית יט, א)! ומשיבים: דאזל [שהלך] מיכאל בהדיה לשזביה [אתו, עם גבריאל, להציל] את לוט. ומעירים: דיקא נמי, דכתיב [מדוייק גם כן לומר כך, שכן נאמר]: ״ויהפך את הערים האל״ (שם כה) ולא כתיב [נאמר] בלשון רבים ״ויהפכו״ — שמע מינה [למד מכאן] שרק מלאך אחד היה שליח הפורענות, ואחד היה שליח להצלה.

״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״ – אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד; ״רַךְ״ – שְׁנַיִם; ״וָטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה. וְאֵימָא חַד, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי: רַכִּיךְ וְטַב!

אגב כך שואלים: מאי שנא [במה שונה] במנהג המלאכים לגבי אברהם דכתיב [שנאמר] מיד כשפנה אליהם אמרו לו: ״כן תעשה כאשר דברת״ (שם יח, ה), ומאי שנא [ומה שונה] במנהגם לגבי לוט דכתיב [שנאמר]

אִם כֵּן לִכְתּוֹב: ״רַךְ טוֹב״. מַאי ״וָטוֹב״? שְׁמַע מִינָּהּ לִדְרָשָׁה. אֵימָא תְּרֵי! מִדְּ״טוֹב״ לִדְרָשָׁה, ״רַךְ״ נַמִי לִדְרָשָׁה.

ריבה להן, שכיון שלא הסתפק בשכירתם היתה כוונתו להוסיף להם מזונות יותר על המנהג.

מְתִיב רַבָּה בַּר עוּלָּא, וְאִיתֵימָא רַב הוֹשַׁעֲיָא, וְאִיתֵימָא רַב נָתָן בְּרַבִּי הוֹשַׁעֲיָא: ״וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״! כָּל חַד וְחַד יְהָבֵיהּ לְנַעַר חַד. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם״! דְּקַמָּא קַמָּא דְּמָטְיָא, אַיְיתֵי לְקַמַּיְיהוּ.

ומעשה נמי [גם כן] בר׳ יוחנן בן מתיא, כפי שנאמר במשנה, שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלים, הלך ופסק להן מזונות, וכשבא אצל אביו אמר לו בני אפילו אתה עושה להן, לפועלים ששכרת, כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב. ושואלים: למימרא דסעודתא [האם לומר ללמוד מכאן שסעודתו] של אברהם אבינו היתה עדיפא [עדיפה] מ זו של שלמה? והכתיב [והרי נאמר] ״ויהי לחם שלמה ליום אחד שלשים כר סלת וששים כר קמח. עשרה בקר בראים ועשרה בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברברים אבוסים״ (מלכים א׳ ה, ב–ג)! ואמר גוריון בן אסטיון משמיה [משמו] של רב: הללו, כל קמח שנאמר הוא לעמילן של טבחים ששמים בקדרה כדי שידבק בו הקצף שעל גבי התבשיל. ור׳ יצחק אמר: הללו לציקי קדירה, לבצק שמטגנים עמו את שיירי האוכל.

וְלָמָּה לִי תְּלָתָא? תִּסְגֵּי בְּחַד! אֲמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: כְּדֵי לְהַאֲכִילָן שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאי לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם – וְלֹא אָכַל לֶחֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה – וְאָכְלוּ לֶחֶם. וְאָכְלוּ סָלְקָא דַּעֲתָךְ? אֶלָּא אֵימָא: נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ.

ואמר ר׳ יצחק: אלף נשים היו לשלמה, כל אחת ואחת עשתה לו בביתה כך. מאי טעמא [מה טעם] — זו סבורה שמא אצלי סועד היום, וזו סבורה שמא אצלי סועד היום. ואילו גבי [אצל] אברהם כתיב [נאמר]: ״ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב״ (בראשית יח, ז). ואמר רב יהודה אמר רב: ״בן בקר״ — הרי אחד, ״רך״ — שנים, ״וטוב״ — שלשה, והרי זה פחות מסעודתו של שלמה!

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּעַצְמוֹ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ, וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ.

ומתרצים: התם תלתא תורי לתלתא גברי [שם הכין שלושה שוורים לשלשה אנשים], הכא [כאן] בשלמה היו נשיו מכינות סעודה לכל ישראל ויהודה, שנאמר: ״יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים

״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״ – ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳״. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב״ – ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״.

"(מלכים א׳ ד, כ). כיון שהוזכרו ברבורים אבוסים שואלים: מאי [מה פירוש] ״ברבורים אבוסים״? אמר רב: מדובר באלה שאובסים (מאכילים) אותם בעל כרחם. ושמואל אמר: שאבוסים ועומדים מאליהם. ור׳ יוחנן אמר: מביאין תור ממרעיתו [שור מהמרעה שלו] שמעולם לא אניס [נאנס לעבוד], ותרנגולת מאשפתה שלא אניסא [נאנסה לגדל אפרוחים], ומהם היו מכינים את סעודת שלמה.

״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ״ – ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָׁם עַל הַצּוּר״ [וגו׳]. ״וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם״ – ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״.

אגב כך מביאים את מה שאמר ר׳ יוחנן: מובחר שבבהמות לענין אכילה — שור, מובחר שבעופות — תרנגולת. אמר אמימר: באיזו תרנגולת מדובר — זגתא אוכמתא בי בטניתא דמשתכחא ביני עצרי [תרנגולת שחורה בעלת כרס הנמצאת בין הגיתות], שיש לה אוכל מרובה, דלא מציא פסיא קניא [שאיננה יכולה לפסוע כדי מרחק של קנה מרוב שומנה].

״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״ – ״וְהִכִּיתָ בַּצוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם״.

כיון שדובר בענין סעודתו של אברהם אבינו, מרחיבים את הדיבור בענין זה. נאמר: ״ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב״ (בראשית יח, ז). אמר רב יהודה אמר רב: ״בן בקר״ — אחד, ״רך״ — שנים, ״וטוב״ — שלשה, ושואלים: ואימא חד, כדאמרי אינשי [ואמור שהיה זה רק אחד, כמו שאומרים בני אדם]: רכיך וטב [רך וטוב] ולא שהיו אלה עגלים אחדים!

וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא – דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה. בִּשְׂכַר חֶמְאָה וְחָלָב – זָכוּ לְמָן; בִּשְׂכַר ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״ – זָכוּ לְעַמּוּד הֶעָנָן; בִּשְׂכַר ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״ – זָכוּ לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם.

ועונים: אם כן, לכתוב [שיכתוב] ״רך טוב״, מאי [מה טעם] הפסיק וכתב ״וטוב״ — שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר לדרשה, שאין מדובר באותו בן בקר. ושואלים: אם כן, אימא תרי [אמור שהיו רק שנים] ולא שלושה! ומשיבים: מ כיון ש״טוב״ בא לדרשה להוסיף עוד אחד, ״רך״ נמי גם כן בא לדרשה, להוסיף אף הוא אחד.

״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם״ – אֲמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לוֹ: וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם? כְּבָר יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל.

מתיב [מקשה] רבה בר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב הושעיא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רב נתן בר׳ הושעיא: הלא נאמר ״ויתן אל הנער וימהר לעשות אתו״, משמע שרק אחד היה! ומשיבים: כל חד וחד יהביה [אחד ואחד מן השוורים נתנו] לנער חד [אחד]. ומקשים עוד: והרי נאמר ״ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם״ (שם), משמע שהיה רק בן בקר אחד! ומשיבים: דקמא קמא דמטיא, אייתי לקמייהו [שראשון ראשון שהגיע מוכן, הביא לפניהם].

״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״. מַאי ״כְּחוֹם הַיּוֹם״? אָמַר רַבִּי חַמָּא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאוֹל בְּאַבְרָהָם. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתֵּיקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים.

ושואלים: ולמה לי תלתא [לו שלושה שוורים]? תסגי בחד [שיסתפק באחד], שהרי שלושה אנשים די להם והותר בשור אחד! אמר רב חנן בר רבא: שחט שלשה כדי להאכילן שלש לשונות (שהם החלק המובחר שבבשר) בחרדל. אגב ענין זה אמר ר׳ תנחום בר חנילאי: לעולם אל ישנה אדם מן המנהג הנהוג במקום, שהרי משה עלה למרום — ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה — ואכלו לחם. ושואלים: ואכלו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! כיצד יכול מלאך לאכול? אלא אימא [אמור]: נראו כמי שאכלו ושתו. ועוד מה שלמדים מסעודת אברהם.

שְׁדָרֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר לְמֵיפַּק לְבָרָא. נְפַק וְלָא אַשְׁכַּח. אֲמַר: לָא מְהֵימְנָא לָךְ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי תַּמָּן: לֵית הֵימָנוּתָא בְּעַבְדֵי. נְפַק אִיהוּ, חַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָאֵי אַבָּבָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״.

אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו של אברהם, לבני ישראל, אף הוא בעצמו, וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח — עשה הקדוש ברוך הוא לבניו של אברהם על ידי שליח. כיצד?

כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא אָסַר וְשָׁרֵי, אֲמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקָם הָכָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם״. מֵעִיקָּרָא אָתוּ קָמוּ עֲלֵיהּ. כִּי חַזְיוּהוּ דַּהֲוָה לֵיהּ צַעֲרָא, אֲמַרוּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקָם הָכָא.

נאמר ״ואל הבקר רץ אברהם״ (בראשית יח, ז), וכנגד זה נאמר ״ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים״ (במדבר יא, לא). נאמר באברהם ״ויקח חמאה וחלב״ (בראשית יח, ח), וכנגד זה נאמר ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״ (שמות טז, ד).

מַאן נִינְהוּ ״שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים״? מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וּרְפָאֵל. מִיכָאֵל – שֶׁבָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה. רְפָאֵל – שֶׁבָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם. גַּבְרִיאֵל – אֲזַל לְמַהַפְּכֵיהּ לִסְדוֹם. וְהָא כְּתִיב: ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב״! דַּאֲזַל מִיכָאֵל בַּהֲדֵיהּ לְשֵׁזְבֵיהּ לְלוֹט. דַּיְקָא נַמִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל״ וְלָא כְּתִיב: ״וַיַּהַפְכוּ״. שְׁמַע מִינָּהּ.

נאמר באברהם ״והוא עמד עליהם תחת העץ ויאכלו״ (בראשית שם), ונאמר כנגדו ״הנני עמד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים״ (שמות יז, ו). נאמר ״ואברהם הלך עמם לשלחם״ (בראשית שם, טז), וכנגדו נאמר ״וה׳ הלך לפניהם יומם״ (שמות יג, כא).

מַאי שְׁנָא לְגַבֵּי אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״, וּמַאי שְׁנָא לְגַבֵּי לוֹט, דִּכְתִיב:

והיו דברים שעשה אברהם על ידי שליח: נאמר כאן ״יקח נא מעט מים״ (בראשית שם ד), ונאמר כנגדו למשה, כשליח ה׳, ״והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם״ (שמות יז, ו).