בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ.

בשעה שאין גמר מלאכה עדיין, או בתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו, וכן עושה בדבר שאין גידולו מן הארץ.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ״. אַשְׁכַּחַן כֶּרֶם. כָּל מִילֵּי מְנָא לָן?

על המשנה שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלו] שמותר לפועל לאכול במחובר לקרקע, מה מקור דין זה בכתוב? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: ״כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן״ (דברים כג, כה). ושואלים: אשכחן [מצאנו, למדנו מכאן] כרם, כל מילי מנא לן [דברים, שאר גידולים, מנין לנו] שגם בהם הדין כך?

גָּמְרִינַן מִכֶּרֶם: מַה כֶּרֶם מְיוּחָד – דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה – פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כָּל דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה – פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.

ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] בדרך הלימוד של בנין אב מכרם: מה כרם מיוחד בכך שהוא דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל דבר שגידולי קרקע — בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

מַה לְּכֶרֶם – שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! גָּמְרִינַן מִקָּמָה. קָמָה גּוּפָהּ מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ״.

ומקשים: מה לכרם שיש בו צד מיוחד — שכן חייב ב מצות הפרשת עוללות, ואם כן שמא מיוחד הוא אף בדינים אלה! ומשיבים: גמרינן [לומדים אנו] מקמה. ושואלים: בקמה גופה מנא לן [עצמה מנין לנו] שהדין כן? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: ״כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך

מַה לְּקָמָה – שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה! וּמִמַּאי דְּהַאי ״קָמָה״ קָמָה דְּמִתְחַיֶּיבֶת בְּחַלָּה הִיא? דִּלְמָא כָּל קָמָה קָאָמַר רַחֲמָנָא!

"(שם כו). ויש לדחות: מה לקמה — שיש בה דין מיוחד שכן העיסה שעושים ממנה חייבת ב הפרשת חלה! על דחיה זו שואלים: וממאי דהאי [ומנין שזו] הקמה שנאמרה בכתוב זה קמה שמתחייבת בחלה היא? דלמא [שמא] כל קמה קאמר רחמנא [אמרה תורה], כל יבול, כל דבר שגדל!

אָתְיָא ״קָמָה״, ״קָמָה״. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ״, וּכְתִיב הָתָם: ״מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה״. מַה הָתָם – קָמָה דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה, אַף הָכָא נַמִי – קָמָה דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה.

ומשיבים: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה ״קמה״ ״קמה״: כתיב הכא [נאמר כאן] ״כי תבא בקמת רעך״ וכתיב התם [ונאמר שם] ״שבעה שבועות תספר לך מהחל חרמש בקמה..."(דברים טז, ט). מה התם [שם] ״מהחל חרמש בקמה״ הוא בקצירת עומר ושעורים (כמבואר בספר ויקרא) והיא קמה דמיחייבא [שמתחייבת] ב הפרשת חלה, אף הכא נמי [כאן גם כן] קמה דמיחייבא [שמתחייבת] בחלה.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה! כֶּרֶם יוֹכִיחַ. מַה לְּכֶרֶם – שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! קָמָה תּוֹכִיחַ.

דחינו איפוא את השאלה הצדדית הזו, ולכן עדיין עומדת השאלה הראשונה, שהרי איכא למיפרך [יש מקום להקשות] על מה שלמדנו מכאן, ואפשר לומר: מה לקמה שכן חייבת בחלה! ומשיבים: אם כך — כרם יוכיח, שאינו חייב בחלה ופועל אוכל בו! ודוחים: מה לכרם — שכן חייב בעוללות. ואומרים: אם כן — קמה תוכיח, שאינה חייבת בעוללות ופועל אוכל בה.

וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כָּל דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ.

ובסופו של דבר חזר הדין (חוזר הדיון — השיקול) בענין זה על עצמו, ועלינו להגיע למסקנה: לא ראי זה כראי זה, כלומר, אין זה דומה לזה, שלא דין הקמה כדין הכרם, ולא דין הכרם כדין הקמה. הצד השוה שבהן — שכן שניהם דבר שגידולי קרקע, ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, ומכאן נסיק: אף כל דבר שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו.

מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ. וַאֲתָא נַמִי זַיִת, דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ.

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שאי אפשר ללמוד ממנו על כל הדברים כולם, שכן יש בהן צד מזבח — ששניהם כאחד יוצאי דופן, שכן גם מן הכרם וגם מן הקמה מביאים למזבח (לנסכים יין מן הכרם, וחלה למנחות מן הקמה) ויש בהם איפוא יחוד. ו אמנם אתא נמי [בא, נלמד, גם כן] מכאן זית, דאית ביה [שיש בו] גם כן צד מזבח שאף משמן הזית מעלים למזבח. אבל לא נלמד לשאר גידולים!

וְזַיִת בְּמַה הַצַּד אָתֵי? הוּא גּוּפֵיהּ כֶּרֶם אִיקְרִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זַיִת״! אֲמַר רַב פַּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ – אִקְרִי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא – לָא אִקְרִי.

אגב כך שואלים: וזית האם ב דרך הלימוד של ״מה הצד השווה ביניהם " אתי [בא, נלמד]? הלא הוא גופיה [עצמו] ״כרם״ איקרי [נקרא], דכתיב [שנאמר]: ״ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית״ (שופטים טו, ה)! אמר רב פפא: אף על פי כן צריך ללמוד ב״מה הצד״, כי אמנם ״כרם זית״ — אקרי [נקרא], ״כרם״ סתמא [סתם] — הוא לא אקרי [נקרא].

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אֶלָּא אֲמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר קְרָא: ״וְחֶרְמֵשׁ״ – לְרַבּוֹת כָּל בַּעֲלֵי חֶרְמֵשׁ.

ומכל מקום קשיא [קשה], שהרי אין ללמוד מכאן על דברים שאינם באים למזבח! אלא אמר שמואל: יש לדחות את דרך הלימוד שאמרנו, ויש לומר כך: מה שאמר קרא [הכתוב] ״וחרמש לא תניף״ (דברים כג, כו) — הרי זה בא לרבות כל בעלי חרמש, כלומר, לרבות כל הדברים הנקצרים בחרמש.

וְהַאי ״חֶרְמֵשׁ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ: בִּשְׁעַת חֶרְמֵשׁ – אֱכוֹל, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת חֶרְמֵשׁ – לָא תֵּיכוּל!

ושואלים: והאי [והלא זו] המלה ״חרמש״ מיבעי ליה [צריכה לו] ללימוד אחר: שבשעת חרמש שהיא שעת גמר מלאכה — אכול, שלא בשעת חרמש — לא תיכול [אל תאכל]!

הַהוּא מִ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ נַפְקָא. תֵּינַח דְּבַר חֶרְמֵשׁ; דְּלָאו בַּר חֶרְמֵשׁ מְנָא לָן?

ומשיבים: ההוא [אותו ענין] מ״ואל כליך לא תתן״ (שם) נפקא [יוצא, נלמד], כפי שנבאר להלן. ומקשים על שיטת שמואל: תינח [נניח] בכל דבר שהוא בר [בן] חרמש, דברים שניתנים לקצירה בחרמש, שהם יכולים להילמד מביטוי זה, ואולם דבר דלאו בר [שאיננו בן] חרמש שאיננו נקצר בחרמש מנא לן [מנין לנו] שגם בו יש דין זה?

אֶלָּא אֲמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר קְרָא: ״קָמָה״ – לְרַבּוֹת כָּל בַּעֲלֵי קָמָה. וְהָא אָמְרַתְּ ״קָמָה״, ״קָמָה״ דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה!

אלא נדחו דברי שמואל ואמר ר׳ יצחק: מה שאמר קרא [הכתוב] ״קמה״ — הרי זה בא לרבות כל בעלי קמה, כלומר, כל הגידולים. ומקשים: והא [והרי] אמרת קודם ״קמה״ ״קמה״ ולמדנו מגזירה שווה זו שמדובר בקמה דמיחייבא שמחוייבת ב הפרשת חלה ולא יותר!

הָנֵי מִילֵּי – מִקַּמֵּי דְּנֵיתֵי ״חֶרְמֵשׁ״, הָשְׁתָּא דְּאָתֵי ״חֶרְמֵשׁ״ – אִיתְרַבֵּי לֵיהּ כָּל דְּבַר חֶרְמֵשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִיחַיַּיב בְּחַלָּה. ״קָמָה״ לָמָּה לִי? לְרַבּוֹת כָּל בַּעֲלֵי קָמָה.

ומשיבים: הני מילי מקמי דניתי [דברים אלה אמרנו לפני שבא] הלימוד של " חרמש״, השתא דאתי [עכשיו שבא] הלימוד של ״חרמש״ — איתרבי ליה [נתרבה לו, ממנו] כל דבר הניתן לקצירה בחרמש, ואף על גב דלא מיחייב [ואף על פי שאיננו מתחייב] ב הפרשת חלה, אם כן נמצא איפוא שהמלה ״קמה״ אינה באה לצמצם את המשמעות ולא ללמד בגזירה שווה, אם כן המלה ״קמה״ למה לי — הרי היא באה לרבות כל בעלי קמה.

וְהָשְׁתָּא דְּנָפְקָא לָן מֵ״חֶרְמֵשׁ״ וּמִ״קָמָה״, ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ לָמָּה לִי?

ושואלים: והשתא דנפקא לן [ועכשיו שיוצא לנו] שלומדים את ההלכה כולה מ״חרמש״ ומ״קמה״, הפסוק האחר ״כי תבא בכרם רעך״... (דברים כג, כה) למה לי?

אֲמַר רָבָא: לְהִלְכוֹתָיו. כִּדְתַנְיָא: ״כִּי תָבֹא״. נֶאֱמַר כָּאן ״בִּיאָה״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ״. מַה לְּהַלָּן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר; אַף כָּאן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

אמר רבא: פסוק זה נאמר להלכותיו המיוחדות בו. כדתניא [כפו ששנינו בברייתא] הדורשת פסוק זה כולו: ״כי תבא״, נאמר כאן לשון ״ביאה״, ונאמר להלן לשון ״ביאה״, ״ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש״ (דברים כד, טו), מה להלן ב״לא תבא״ בפועל הכתוב מדבר, אף כאן — בפועל הכתוב מדבר ולא בכל אדם הבא לכרם.

״בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״– וְלֹא בְּכֶרֶם נָכְרִי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר גֵּזֶל נָכְרִי אָסוּר – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרִי פּוֹעֵל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר גֵּזֶל נָכְרִי מוּתָּר – הָשְׁתָּא גְּזֵילָה מוּתָּר, פּוֹעֵל מִיבָּעֲיָא?

ועוד: ״בכרם רעך״ — ולא בכרם גוי. ואומרים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] גזל גוי אסור — היינו דאיצטריך קרא [זה הטעם שהוצרך הפסוק] למישרי [להתיר] בפועל, אלא למאן דאמר [לעת מי שאומר] שגזל גוי מותר — השתא [עכשיו, הרי] גזילה עצמה מותר, פועל מיבעיא [נצרכה לומר]?!

מוֹקִים לָהּ: ״בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״– וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. ״וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹצֵץ. ״עֲנָבִים״ – וְלֹא עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר.

ומשיבים לשיטה זו: מוקים לה [מעמיד, מסביר אותה] כך: ״בכרם רעך״ — ולא של הקדש ששם אסור לפועל לאכול. ״ואכלת״ — ולא מוצץ ומשליך את השאר, אלא צריך לאכול ממש. ״ענבים״ ולא ענבים ודבר אחר, שאסור לו להוסיף תבלין לפירות כדי שיוכל לאכול הרבה מהן.

״כְּנַפְשְׁךָ״ – כְּנֶפֶשׁ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל. מַה ״נַפְשְׁךָ״ – אוֹכֵל וּפָטוּר, אַף נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל – אוֹכֵל וּפָטוּר.

״כנפשך״ פירושו: כנפש של בעל הבית כך נפשו של פועל. לומר: מה נפשך — בעל הכרם — אוכל ופטור מן המעשרות, שהרי עדיין לא הגיעו הפירות לגמר מלאכתן, אף נפשו של פועל — אוכל ופטור.

״שָׂבְעֶךָ״ – וְלֹא אֲכִילָה גַּסָּה. ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ – בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אַתָּה אוֹכֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁאִי אַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אִי אַתָּה אוֹכֵל.

״שבעך״ בא ללמד: ולא אכילה גסה שאדם אוכל אחרי ששבע כבר, ודוחק עצמו לאכול בעל כרחו. ״ואל כליך לא תתן״ ללמדנו: בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בגמר מלאכה — אז אתה אוכל, ובשעה שאי [שאין] אתה נותן לכליו של בעל הבית שהפועל עובד עבודה אחרת בכרם ולפני הבציר — אי [אין] אתה אוכל.

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂר

אמר ר׳ ינאי: אין הטבל (תבואה שלא הפרישו ממנה עדיין את המעשרות) מתחייב ב הפרשת מעשר ממנו